אגודת אזוב מדברי כז

לישראל שישלם מעות וכמ"ש המג"א שם (בסק"ג) בד"ה ואם משא"כ במכירה שאומר להנכרי הקונה הרי שלך לפניך וממילא מותר החמץ לישראל כמ"ש הח"י והפ"י הנ"ל

ג אלא דבענין שאלתו יש לדון במה קנה הנכרי את החמץ אם נאמר בקנין כסף וכמ"ש המג"א (בסק"ד) בשם המ"ב מלבד שהח"י (בס"ק י"ד) חילק הא הכא גרע דלפי הנראה לא היתה פסיקת דמי החמץ ביניהם בעל פה אלא בהשטר וכיון שלא חתם עליו המוכר אין בו ממש ואין כאן מכירה בפסיקת דמים וא"כ אין כאן לא קנין כסף ולא קנין אגב שהרי בשטר מפורש חת"י דלמטה וכו' וכיון שלא בא על החתום אין בו ממש וחספא הוא

ואפי' אם היתה ביניהם פסיקת דמים בעל פה יש לדון דכיון דכתב לו שטר לא גמר להקנות אלא בחתימת השטר אף דאין השטר במטלטלין אלא לראי' וכההיא דאיתא בב"ב (דף קל"ה) שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה כו' ובחי' שם ביארתי פירשב"ם שם עפ"ד הרא"ש פרק מי שמת (סי' נ"א) יע"ש דבמטלטלין דאין השטר אלא לראיה סגי בכתבו מחיים משא"כ בקרקע דבזה א"ש דברי הרשב"ם והרמב"ם דלא כהריטב"א שמביא השמ"ק לכתובות פרק אע"פ (דף נ"ה סוף ע"ב) ד"ה ואין שמה שהעתיק מפירש"י וכיון דמית תו לא מצינו למיכתב שטרא בשמי' ליתא בפירש"י שלפנינו ודלא כהנימוקי יוסף פרק יש נוחלין שם שהבין דהרשב"ם חולק על הר"י

ד אלא דבזה י"ל דחמץ שאני כמ"ש האחרונים דבגילוי דעתא סגי ואף שהמק"ח שדא ביה נרגא (בסי' ק"ה) דהא דעת קונה בעינן וכדבריו כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות (סי' מד) מ"מ יש לסמוך על האחרוני'

ה אבל אם לא היתה פסיקת דמים בע"פ ביניהם כי אם בהשטר כיון דלא נחתם השטר אין כאן מכירה כלל והחמץ אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כנ"ל

ו ובנדון השאלה השני' הדין פשוט לאיסור וכמ"ש המק"ח בחי' (סק"ח) וכמבואר בח"מ (רסי' רט) עכ"ל הגאון זצ"ל וזה אשר השבתי על דבריו

א (א) מ"ש באות א' שבמכירת חמץ באג"ק היא בשכירות נ"ל דודאי לשון מכרתי לא משמע שכירות וא"כ כשלא קנה מצד מכירה א"ל שקנה

בשכירות

(ב) גם מה דפשיטא ליה דנכרי קונה בשכירות בכסף בלבד הנה (מסי' קצ"ה ס"ט ובסי' ר"ב) בהג"ה אין הכרע די"ל דאיירי בישראל מישראל וגם (מסי' קצ"ד) אין הכרע די"ל ישראל מנכרי קונה בשכירות בלא שטר ס ס משום דסמכה דעתיה אבל כותי ששכר אין הכרע. וראיתי שגם הגאון מק"ח (בסי' תמ"ח) בחי' (סק"ח) ובביאורים (סק"ט) כתב שהכותי קונה בכסף בלבד בשכירות. וצ"ל כמו שבשכירות מכותי כיון שהיא לימים מועטים סמכה דעתיה דהישראל כששכר מכותי ועכצ"ל דכיון שהיא לזמן קצר לא חיישינן לאלמותו וסומך הישראל על הכותי המשכיר והה"נ דבכותי ששכר סגי בכסף דלא חיישי' שהכותי למען זמן מועט יתנהג באלמות לשכור מישראל ומה"ט לא הפקיעו קנין כסף וחזקה בשכירות ששוכר הכותי מישראל

(ג) אמנם בעיקר דברי המק"ח שנראה דאם שכר הכותי הרשות סגי הוה תמיהא לי והא הביא שם המק"ח בביאורים (סק"ט) דבעי' מכירה דוקא משום דשכירות לא קני כמ"ש המג"א (בסי' ת"מ סק"א) וכ"ה במק"ח (סי' ת"מ סק"ב) וצ"ל שמה שהעלה לענין שכירות היינו רק בבית המושכר דבכה"ג סגי בשכירות כמ"ש (בסי' ת"מ סק"ג) וכמ"ש הגאון חמדת שלמה (סי' א) וא"כ בשהקנה לו באג"ק אם החדר הוא שלו ממש לא מהני לומר מטעם שכירות

(ד) ומה שהביא ראיה לדבריו ויצא לדחות דברי הח"י ושאר אחרונים דאין כותי קונה בשטר הנה לא על האחרונים תלונתו כי אם על המחבר והרמ"א שלא השיגו (בסי' קצ"ד) שכ' אלא בשטר הוא שקונה והוא לשון הרמב"ם (פ"א הל' י"ד מהל' זכי') אבל הקרקע אינו קינה אותו מישראל כ"א בשטר כו' והנה הראיות שהביא מתוס' קידושין ופ' חזקת יש לדחות שלא כתבו רק לענין שלא יקנה בשטר לחוד בלא כסף וחזקה אבל כשקונה על ידי כסף ושטר או חזקה ושטר דכסף וחזקה הם קניינים טובים רק שהפקיעוהו משום אלמות היכא דהשטר מסייע קונה קנין גמור אפי' במכירה. ועוד אני מסופק אם המנהג בישראל מישראל שצריך שטר ראי' שאז קינה ע"י השטר למפרע כמ"ש הב"י (בסי' קצ) הובא בנה"מ (סק"י) בחי' וביאורים וא"כ אם קנה נכרי מישראל בכסף או חזקה ואח"כ כתב לו שטר יש לדון אם קונה ג"כ למפרע כיון שהטעם משום אלמות וכשנתברר ע"י השטר יש לדון שיקנה למפרע באופן שי"ל שאין הקנין ע"י השטר כ"א ע"י הכסף וחזקה ומ"מ אף שנאמר שקונה רק משעת השטר אין סתירה מדברי התוס' שלא כתבו רק דשטר לחוד אינו קונה והכי שניהם כסף ושטר ויש לראות אם נתאכלו המעות קודם כתיבת השטר

ב (א) ומ"ש באות ב' לחלק בין אחריות שיצטרך לשלם לאחריות שיפסיד מעותיו מאן חכים למימר כי הא מלתא אם לאו גברא רבה כי"ב ומצד הסברא א"א לחלק דהא מה שלא ישלם לא היה הנאה כל כך כמו מה שיקבל דמים כמבואר בתוס' ע"ז (דף י"ג) ד"ה יניח ומש"ה מסתברא שאחריות הפסד לא גרע מאחריות פרעון ושניהם בכלל אחריות הם

(ב) ומה שדחה דברי המק"ח (בסי' תמ"ח) בחי' (סק"ח) מכח דברי הח"י (סי' ת"מ סק"ד) והפ"י וכבר הרגיש בזה הגאון מק"ח בביאורים (סק"ט) וכתב דמשכון גרע וכ"כ בשו"ת חמדת שלמה (סי' ב) במה שהשיב המק"ח וכתב דמשכון גרע משאר חמץ נכרי שקיבל עניו הישראל אחריות וכ"כ ע"ד הרא"ש (בסי' תמ"א סק"א) יעויי"ש בביאורים

(ג) אמנם בעיקר דברי הח"י והפ"י הוה תמיהא לי טובא ממה שהביא הח"י (בסי' תמ"א סק"ב) מה שהביא המג"א (סק"א) בשם הש"ג שאם הקנה לכותי בקנין או אג"ק אע"פ שלא מסרו לנכרי עד אחר הפסח שרי והוא שלא יהיה באחריות הישראל ומשמע שאם הוא באחריות הישראל אסור אע"ג שהקנה לו לו לנכרי החמץ וה"ה חמצו של נכרי מבואר דחמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אסור באכילה ובהנאה לאחר הפסח ואסור ליתנו לנכרי ולא הו"ל להח"י להביא דברי הש"ג כלשונו כיון שחולק עליהם וי"ל דלהתירא בלא אחריות נקיט אכילה נמי מותר ובאחריות ישראל ס"ל להאחרונים דאסור אפי' בהנאה. והנה המעיין בש"ג יראה דלענין היתר ואיסור אכילה קאי תנאו דלא יהיה באחריות הישראל אבל מ"מ מבואר שחולק על הח"י והפ"י וא"כ לא הו"ל להח"י להביא דבריו בפשיטו' וצ"ל כיון דאכתי הוא תלוי ברצון הישראל שאם ירצה יפדנו מן הנכרי ויסלק את הנכרי אע"ג שהקנהו לו ואמר לו מעכשיו [כנ' משמעות הש"ג דאיירי במלוה לישראל על חמצו אלא שהקנהו לו וא"ל מעכשיו אפ"ה אסור בקיבל אחריות] שכיון שאם יתייקר יוכל הישראל לפדותו א"כ לא דמי לישראל שקיבל אחריות חמצו של נכרי ואסור אפי' לפ"ד הח"י והפ"י אבל בלא קיבל עליו אחריות לא מיתסר משום שיוכל הישראל לפדותו אע"ג שהחמץ אצל ישראל שהאי טעמא שיוכל הישראל לפדותו הו"ל רק כאילו הו"ל לישראל קצת שיעבוד על החמץ וכשלא קיבל אחריות לא מיתסר מכח השיעבוד בלבד דבשיעבוד בלא קבלת אחריות לא נאסר כמו בהלוה ולא א"ל מעכשיו ולא קבל אחריות ואכתי יש לראות דבנידון הש"ג משועבד אל הישראל וכאילו א"ל הנכרי אם תפדנו