אגודת אזוב מדברי רסה

תפארת ישראל (פ"א אות ג) דממזר דרבנן פסול לעבודה. וי"ל דאע"ג דלא פסול אלא מדרבנן מ"מ אינו חי בדלא ידיע או כשטעו ב"ד בהוראתו כדי שלא יעבוד עבודה בפסול דרבנן. ולפי"ז יש להגיה יהא רעוא דתשרו ותרבא פי' שתתירוה ויהי' ההיתר מסכים לאמתה של תורה ולהלכה כדי שיחי' ותגדל ילדי'. וביבמות (דף לז:) הגי' תשתרו אף תרבא. ולגירסא זו א"ש טפי ואם שגיתי המקום יכפר בעדי

(דף קלז.) מי שהי' לו ב' תינוקות למול כו' ר"א מחייב ור"י פוטר ובגמ' שם העירני משכיל אחד לבאר דברי התוס' יו"ט (פא מ"א) דשבת ד"ה פשט העני על מש"כ הרע"ב דקמ"ל מצוה הבאה בעבירה חייבין עליו וז"ל התויו"ט ואפי' לר"י (דפי"ט מ"ד) דשבת ור"י (דפ"ג מי"ד) דסוכה דהלכתא כוותייהו דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות עכ"ל וקשה התינח גבי מילה ניתן לדחות מקרא דביום השמיני כדלעיל (דף קלב.) ויש בה חילול שבת שהרי עושה חבורה כדלעיל (דף קלג:) ובחתיכת הערלה גופי' איכא משום תולש וכמ"ש הטו"ז (סי' שלו סק"י) דאדם כמחובר לקרקע דמי אבל גבי לולב היכן מצינו שניתן לדחות ובמה ניתן לדחות וכי איזה איסור יש בנטילתו. וראיתי שעמד בקו' זו בשו"ת חמדת שלמה (חא"ח סי' כא) ודוחק לומר שהוא רק לייפות הטעם וכעין דברי רש"י ותוס' ר"ה (דף כא:) גבי על ב' חדשים

ולכאורה הי' אפשר לומר דר"י כר"א ס"ל דמכשירי לולב דוחין שבת מקרא דביום כדאי' לעיל (דף קלא) ובסוכה (דף מג.) ואע"ג דלר"א אפי' טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב כמבואר בסוגיא דהכא. ומכ"ש שחייב לר"א בהוציא הלולב לרה"ר דהו"ל טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דהא בשעה שהוציא הלולב לרה"ר אינו יוצא בו דבדאפכי' מוקמינן לה שבאותה שעה לא עשה מצוה ועי' בס' קול הרמ"ז בחי' סוכה. מ"מ י"ל דלענין טועה בדבר מצוה לא סבר ר"י כר"א ומיקל אפי' מר' יהושע דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב כמבואר בסוגיא דהכא ולר' יוסי טעה בדבר מצוה אפי' לא עשה מצוה פטור ושפיר ניתן שבת לדחות בפני לולב לענין מכשירין

אלא שאחר העיון ליתא דהא קיי"ל כר"י בהוציא הלולב לר"ה דפטור ולענין מכשירי לולב לא קיי"ל כר' אליעזר ואפי' בהוצאה מרשות לרשות אין לולב דוחה שבת כמ"ש התוי"ט (פ"ג מי"ג) דסוכה בשם הר"ן ממילא צ"ע במה ניתן שבת לדחות בפני לולב שיפטור בו במצוה הבאה בעברה ואפי' בלא עשה מצוה כמו באפכי' והוציאו לרה"ר

והנראה דהנה נתבאר בכמה דוכתי דלולב ביום הראשון דוחה שבת בזמן המקדש ומבואר ג"כ שאינו דוחה שום איסור זולת איסור טילטול בלבד ועי' בס' בית דוד שבת (רפי"ז) וסוכה (ספ"ג) ד"ה מקבלת ובס' שושנים לדוד שבת (פי"ז) ולדבריו הטעם משום מוקצה מחמת חסרון כיס וע"כ צ"ל כן דבלא"ה קשה כיון שהלולב ניטל איכא תורת כלי עליו כמ"ש התוי"ט ד"ה מקבלת וממילא ליכא שום דחיית איסור וצ"ל משום מוקצה מחמת חסרון כיס וצ"ע עוד גם לטעם זה ועי' תוס' סוכה (דף מב:) ד"ה טלטול] ועכצ"ל דלפי שלולב דוחה לאיסור טלטול הרי זה נקרא לולב דוחה שבת והא דפרכינן נמי לעיל (דף קלא:) אילימא לטלטול איצטריך קרא למישרי טלטול ובסוכה (דף מג.) מכדי טילטול בעלמא הוא איצטריך קרא למישרי טילטול: היינו דכיון דטילטול דרבנן לא מיתוקם קרא למישרי טילטול אבל ודאי דמה שדוחה איסור טילטול דרבנן נקרא כבר דוחה שבת והו"ל שבת ניתן לדחות בפני לולב. ועי' חולין (דף פז:) דשופר אין ודאו דוחה שבת וספקו דוחה יו"ט ואע"ג דלכ"ע לא הוה אלא דרבנן כמ"ש תוס' ר"ה (דף כט:) ד"ה רדיית ותוס' שבת (דף ג:) ד"ה התירו (ודף קיז:) ד"ה שהיא אלמא דדחיית דרבנן נקרא דוחה יו"ט. והכי משמע לשנא דגמ' דסוכה (דף מב:) אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת. אלמא דמאי שדוחה טלטול ה"ה ג"כ בכלל דחיית שבת ומעתה א"ש דמש"ה פטור בהוציא הלולב לר"ה אע"ג דלא קיי"ל כר"א משום דמ"מ ניתנה שבת לדחות בפני לולב בטילטול דרבנן

ואל תקשה כיון דמדאורייתא ליכא איסורא בטלטול בעלמא ולא ניתן שבת לדחות בפני לולב בשום דבר איסור ואם שכח והוציא הלולב לר"ה חייב מדאוריי' ע"פ סברת התוי"ט ומשו' שחכמים אסרו הטילטול שמעתה מצינו שבת ניתן לדחות בפני לולב באיסור טילטול באנו לפטור. והו"ל כעין חכמים עוקרים דבר תורה דהא לא ק' חדא דשב וא"ת הוא ובשוא"ת מצי רבנן עקרי ד"ת כמבואר ביבמות (דף צ ע"א וע"ב) ואע"ג דלאו בכל שוא"ת העמידו דבריהם כמבואר בפסחים (דף צב.) ובמג"א (סי' רנ"ד ס"ק כב) שאני הנהו דמקום כרת הוא אבל עשה דהבאת חטאת דחו בשוא"ת משום טלטול שנגזה בשביל הוצאה דאורייתא ועי' רש"י שבת (דף חי) ד"ה רחבה ששה שכ' ולא להקל ע"ד תורה באו כגון זו שיפטר מחטאת שנראה שלא כמ"ש וצ"ע ועוד דשאני הנהו שנגזרו לגבי' דבר מצוה אבל טלטול גזרה בפ"ע היא שנגזרה משום הוצאה ועי' מ"ש לעיל (דף קלי) ע"ד הרמב"ם (פ"ו ה"ו וז') מהל' קרבן פסח ואאמ"ו הגאון שי' הראני ברש"י וחי' הרשב"א גטין (דף נח) גבי חטאת הגזולה דמצי חכמים לעקור עשה דהבאת חטאת היכא דהוה רק שוא"ת ואע"ג דלא העמידו גזרת טלטול לעקור מצות לולב כדמשמע מקו' הגמ' סוכה (מב:) טלטול בעלמא הוא וברש"י שם אע"ג דגזרת טילטול גזרה בפ"ע הוא וכמש"ל מ"מ עשה דהבאת חטאת דחו בשביל איסור טלטול בשוא"ת וטעמא רבה איכא לחלק בין מצות לולב למצות הבאת חטאת דהנה התוס' יבמות (דף פח.) ד"ה מתוך חומר (ודף פט) ד"ה כיון כתבו דבדבר הדומה להיתר מצי חכמים עקרי ד"ת אפי' בקום ועשה מעתה י"ל לעקור מצות לולב בפני טלטול לא רצו חכמים משום שאינו דבר הדומה לעקור אבל לפטור ממצות הבאת חטאת ע"י איסור הטלטול דכבר ה"ל דבר הדומה לפטור משום שכבר ניתן שבת לדחות בפני לולב בטלטול שפיר עקרי רבנן מצות הבאת חטאת בשביל איסור הטלטול בשוא"ת עכ"פ דהא אפי' בקום ועשה מצי עקרי בדבר הדומה ומכ"ש שיעקרו בשו"ת בדבר הדומה לפטור

ותו כיון דחכמים באיסור הטלטול לא לעקור לד"ת ולפטור להחייב חטאת באו דאדרבה לסייג לד"ת באו עי' ביצה (דף יב) גבי אלא מעתה ליפלגו באבנים (ובדף לז) (ובשבת דף קכד) שמשום איסור הוצאה מרשות לרשות גזרו על הטלטול ובהוציא הלולב לרה"ר ממילא נפטר מקרבן משום שמדרבנן ניתן שבת לדחות בפני לולב אין זה נקרא חכמים עוקרים ד"ת. ולכאורה מדברי תוס' ב"מ (דף ו:) ד"ה קפץ ודברי הש"מ לא משמע כן ודאפי' בכה"ג אין החכמים יכולים לעקור אפי' בשוא"ת אלא שיש להפליג בין הא דב"מ לנ"ד והבאתי ראי' לזה מיבמות (דף פט:) דבקידושי קטנה דרבנן ירית לה בעל משום הפקר ב"ד ומטמא לה משום דכמת מצוה דמי'. ולא אמרי' נהי דלענין ממון הפקרם הפקר ולא הוה עקירת ד"ת אכתי הו"ל עוקרים ד"ת בהפקר הממון לענין הטומאה כיון דהא בהא תליא שע"י הירושה מטמא לה משום מת מצוה וע"כ צ"ל דכיון דחכמים לא הפקירו הממון בשביל שיטמא לה אלא דהפקר הממון תקנה באפי' נפשי' הוא וטומאת הבעל משום דכמת מצוה דמיא ממילא אתי' אין זה נקרא חכמים עוקרים ד"ת ואע"ג דירושה וטומאה תרווייהו בחד זמן קאתי מכ"ש הכא דאיסור הטילטול ופטורא דחטאת לאו בחד שעה חיילי דאע"ג דפטורא דחטאת תלי באיסור הטילטול אין זה נקרא חכמים עוקרים ד"ת כיון דלאו לעקור לד"ת בפטורא דחטאת תיקנו את איסור הטילטול: