אגודת אזוב מדברי רסד

וראיתי במג"א (סי' תקכ"ו סקי"א) שהתיר גזיזת שער המת מהא דאמרי' הכא מחתך בבשר בעלמא הוא ולענ"ד צע"ג דבשלמא מילה שהוא משום חבורה ונטילת נשמה ליתא בבשר המת אבל גזיזת השער שאסור משום גוזז י"ל דכך לי גוזז את המת כמו גוזז את החי אמנם אחר העיון שפיר הוכיח המג"א דבמילה שחותך הערלה מהבשר מבלעדי איסור חובל איכא עוד איסור תולש. ולגבי איסור תולש נמי אמרי' דמחתך בבשר הוא. ובבן ח' דכמת הוא מותר לתלוש מבשרו וה"ה נמי שמותר לגזוז שער המת ואח"ז ראיתי שבס' מחצית השקל פי' כן דברי המג"א והנאני. ולפ"ז נסתרו דברינו דבבן ח' ובטרפה נהי דכמת חשבינן להו היינו לענין נטילת נשמה של הוצאת הדם אבל לענין הוצאת ונטילת נשמה ע"י החלשה כחי הוא דא"כ לענין איסור תלישה נמי הו"ל להחשב כחי וליתסר למולו משום תולש ועכצ"ל דלכל מילי חשבינן בן ח' וטרפה דדמי' לי' כמת וא"כ קשה דחובל ושוחט את הטרפה בשבת ליפטור וצ"ע. ומסוגיא זו ק"ל עמ"ש הרשב"א בתשו' (ח"א סי' קס"ו) הביאו הב"י יו"ד (סי' רס"ה) דיש לברך שהחיינו ולא אמרי' נפל הוא מדמוהלין בשבת והא שאני הכא די"ל מחתך בבשר הוא אבל לברכה י"ל דנפל הוא ושאני ברכת המילה דכיון שהמצוה למול בח' שפיר מקיים המצוה אפי' הוה נפל ומש"ה מברך ואין לומר דברכת שהחיינו הוה נמי על קיום המצוה כמו בנטילת לולב ואכילת מצה וכדומה דא"כ בפשיטות הול"ל דכמו דמברכין על המילה ה"נ יש לברך שהחיינו על קיום המצוה ועכצ"ל דשהחיינו הוא על הבן שנולד לו וא"כ אין ראיה מגוף המילה כמש"כ

טרפה היתה לה שעת הכושר כו' וכ"ת טרפה מבטן מאי איכא למימר התם יש במינה שחיטה הכא אין במינה שחיטה יש לדקדק כיון דלא קיימי האי פירוקא דהיתה לה שעת הכושר לימא רק לא דמי לטרפה דיש במינה שחיטה ונ"ל דלכאורה קשה כשם שטרפה מיקרי יש במינה שחיטה משום שכשרות יש להם שחיטה ה"נ בן ח' יש לקרותו יש במינו שחיטה לפי שבן ט' יש לו שחיטה ובמה נגרע בן ח' מבן ט' נגד טרפה עם כשרה שכשם שטרפה עם כשרה הו"ל חד מינא ה"נ בן ח' עם בן ט' ע"כ נ"ל דגם טרפה עם כשרה תרי מיני נינהו ועיקר שינוייא אהא דטרפה היתה לה שעת הכושר סמיך דכיון שהיה לטרפה שעת הכושר מש"ה מהני לה שחיטה ולמאי דדחי טרפה מבטן מאי איכא למימר שלא היה לה שעת הכושר ואפ"ה יש לה שחיטה. לזה משני טרפה היינו טרפה מבטן יש במינה שחיטה דטרפה שאינ' מן הבטן בן מינה וטרפה כמותה יש לו שחיטה משום שהיה לו שעת הכושר ומש"ה גם לטרפה מן הבטן דלא הוה ליה שעת הכושר מהני נמי שחיטה אבל בן ח' אין במינו שחיטה דבן ח' עם בן ט' כן טרפה עם כשרה תרי מיני נינהו ומה"ט לא מהני שחיט' לבן ח'

א"א נפל מן הגג או א"א ד"ה חי הוא ק"ל מאי פריך לעיל הא לא שהה ס' הוה ומאי פריך מעגל שנולד ביו"ט וכן מנולד הוא ומומו והא התם עדיין חי הוא וע"כ דכולהו אמוראי דלעיל ור' אדא ב"א ס"ל דבחי נמי פליגי רשב"ג ורבנן ואביי נמי שקיל וטרי לעיל אדר' אדא ב"א ולמה קא פריך דוקא מדר"פ ור"ה ברי' דר"י והא מצי למיפרך נמי מכל הנהו אמוראי דלעיל וצ"ל דניחא ליה טפי לדחויי מעובדא דאמוראים הראשונים ועי' תוס' קידושין (דף עב:) ד"ה היום דתרי ראב"א הוו

תוס' ד"ה מימהל והשתא נמי אין צריך לדקדק מכל. עי' מ"ש המהרש"א בפי' דברי התוס' ובספרים ישנים הגי' א"צ לדקדק מכלל. ופירושם שא"צ לדקדק מתיבת כל שהוא כלל לרבות סתם ולדות. ומ"ש בחילופי גירסאות תוס' ישנים שהוכחת תוס' דע"כ רשב"ג קאי אסתם ולדות דאל"ה מה בא רשב"ג לרבות ולהוסיף על דברי רבי וכ"כ בתוס' יבמות (דף פ:) ד"ה כיון לענ"ד צ"ע דאי לא הוה קמ"ל רשב"ג דבעי' שהה ל' הו"א דבן ח' שנגמרו שעריו וצפרניו סגי לרבי דנהי שהמהרש"א הביא בשם הרא"ש יבמות דלר' נמי בעי' שהה ל' היינו דאחר שידעי' כבר דבעי' שהה ל' מדרשב"ג שפיר קא משווי' למילתייהו דרבי ודרשב"ג דמר חדא נקיט דבעי' גמרו שערו וצפורניו ומר חדא נקיט דבעי' שהה ל' אבל בלאו מילתא דרשב"ג לא הוה ידעי' כלל דלרבי בעינן שיגמרו שעריו וצפורניו וישהה ל' וא"כ שפיר קמוסיף רשב"ג אדר' אע"ג דלא קאי כי אם אבן ח' ולא אסתם ולדות. אבל עמש"כ התוס' דמדר"י א"ש דלא הוה בעי' למימר אלא הלכה כרבי ומדקאמר הלכה כרשב"ג שמעי' דרשב"ג קאי נמי אסתם ולדו'. אין לומר דהו"א דבגמרו שעריו וצפורניו לחוד סגי ולא בעי' שהה ל' דכיון דקאי רשב"ג עליה דרבי בברייתא שפיר מסתבר לומר דר' בעי נמי שהה ל' ומש"ה לא בעי שמואל למיפסק כרשב"ג רק כרבי איבעיא ליה למיפסק ועיין בתוס' יבמות (דף פ:) שכ' דהו"ל לומר הלכה כרבי וכרשב"ג ומדפסיק כרשב"ג מוכח שפיר דקאי אסתם ולדות אבל בעיקר מילתיה דרשב"ג אי לאו דקמ"ל דבעי' נמי שהה ל' הו"א דלר' בעינן רק שיגמרו שעריו וצפורניו ולא הוה ידעינן כלל דבעי' גם שהה ל' ע"כ נ"ל שפי' דברי התוס' כמו שהבין מהרש"א מיהו דברי החילופי גירסאות יש לפרש דמה בא רשב"ג להוסיף על דברי רבי ומה"ט נהי דעיקר מימרא דרשב"ג לא מייתרא. מ"מ לא הו"ל ליפסק כרשב"ג רק כרבי אכן דברי התוס' יבמות שהוכיחו דרשב"ג קאי אסתם ולדות דמה בא להוסיף צ"ע

ומה שצדדו התוס' שנדע דרשב"ג קאי אסתם ולדות בלאו משמעותא דכל היינו משום דמשמעותא דכל מיצרך צריך ומיניה נפ"ל ביבמות דרשב"ג ס"ל אישתהויי אישתהי וכמו שביארו בחילופי גרסאות ותוס' ישנים דמדקאמר רשב"ג כל ששהה ולא קאמר אם שהה ופי' דבריהם דאם שהה הוה משמע דבעי' שהה להחמיר דלעולם בעי' שהה ואפי' בולד גמור ואכתי לא הוה ידעינן בבן ח' דמהני שהה. אבל כל ששהה היינו דכל ששהה כבר הו"ל ולד אפי' בן ח' וכיון דמכל ששהה מרבי' בן ח' ליכא לריבויי' מהאי ריבוייא גופיה דגם בסתם ולד בעי' שהה דהא י"ל דריבוייא דכל בעי' לבן ח'. מש"ה צדדו התוס' דבלא משמעותא דכל שמעינן דרשב"ג קאי גם על סתם ולדות אלא דלפ"ז ק"ל מה הק' הר"י מנ"ל דרשב"ג קאי אבן ח' וס"ל דאישתהי דלמא ס"ל דלא מישתהי ואיירי בסתם ולדות והא כבר כתבו דמיתורא דכל שמעי' ליה לבן ח' ואפי' נימא דכל לרבות סתם ולדות מ"מ בן ח' נמי איתרבאי דאי רק סתם ולדות ולא בן ח' נמי קשה כל למה לי וצ"ע לענ"ד

ע"ב א"ל שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא פליאה דעת ממני שח"ו ר' שרביא יבקש ויתפלל שרבינא יכשל בדבר הלכה להתיר החלב לפי שכבר נכשל להתיר אשת כהן בלא חליצה וכי ח"ו ישמח ר' שרבי' בכשלון רבינא חבירו ומכ"ש שיתפלל עד"ז לומר עליו יהא רעוא. עוד לא ידעתי למה ייחד דוקא שיכשל דוקא באיסור חלב והיה די לומר דתשרו איסורא

ולולא דמיסתפינא אפשר לומר עפי"מ דאיתא ביבמות (דף עח:) דממזר דלא ידיע אינו חי ולפ"ז כשטעו חכמי הדור והתירו את האיסור בדיני אישות. הנה הולדות שנולדו אינם חיים. דכיון שחכמי הדור אינם יודעים להכריע ההלכה ולכוין לאמתה של תורה הו"ל ממזר דלא ידוע. וי"ל דלאו דוקא בממזר דאורייתא אלא אפי' ממזר דרבנן כמו ביבמות ר"פ האשה רבה הולד מראשון ממזר דרבנן כדאי' שם (דף פט) וכן הנולד מיבמה לשוק כדאיתא בתוס' יבמות (דף צב:) ד"ה אבל חכמים [ומ"ש הרמב"מ (פ"ג הי"ט) מהל' ייבום שהולד כשר היינו מדאורייתא] היכא דלא ידיע או שטעו החכמים בהוראה אינו חי' ועיי' בפתוחת חומר בקודש לפי' משניות