אגודת אזוב מדברי רסג

שם מבורר בשעת הגרלה. ה"נ יהי' טרפה כשר לעזאזל דהא כבר נתברר דשל שם כשר הוא ולענ"ד דברי רש"י צ"ע

ולכאורה הי' נ"ל דשל עזאזל בעי' גם כן ראוי לשם דגזה"כ הוא משום דבעי' שניהם שוים דכתיב ולקח שני השעירים וכמ"ש מיהו גם לזה קשה דהא למצוה הוא דבעי' שוים ולא לעכב וא"כ בעי' קרא לפסול מחוסר זמן למשתלח לעכב. גם קשה היכא שמעינן דאזלינן בתר רובא והא כיון דא"א למיבדקי' ליכא למימר דמצוה שיהיו ב' שוים אפי' לענין כשרות דהא אינו מעכב וכשר בדיעבד: וליכא למימר דהכי קא מוכח דאי נימא דלא אזלינן בתר רובא וי"ל שאחד הוא טרפה כיון דלמבדקי' אי אפשר וא"כ היכא אמרה תורה למצוה שיהיו ב' שוים כיון דלענין טרפות א"א שיהיו בודאי ב' שוים. ומה"ט קא מוכיח דע"כ דאזלינן בתר רובא ושפיר בעינן למצוה שיהיו שוים לגמרי לכל מילי דהא י"ל דבאמת לא אזלינן בתר. רובא ולענין כשרות דאי אפשר למיבדקי' אפי' מצוה ליכא דבמה דאי אפשר ליכא מצוה אבל במה דאפשר מצוה להשוותם. ומנ"ל דאזלינן בתר רובא

ע"כ נ"ל בטעמא דמילתא דכל כה"ג לאו הגרלה הוא כלל דכל זמן שאי אפשר להמציא בשום אופן ולתקן שיהיו ב' ראויים לשם אע"ג דאיתרמי שהכשר עלה לשם מ"מ האי לאו הגרלה הוא דבעי' שיהא הגורל ראוי לעלות על שניהם לשם ובלא"ה לאו הגרלה מיקרי והגרלה מעכבא: ודוקא לענין טרפה ומחוסר זמן בתוך ז' דא"א לתקן בשום ענין שיהא ראוי לשם. אבל במחוסר זמן של יום הח' קודם כלות הז' מעל"ע שאם ימתינו מלהקריבו עד שיבוא זמנו יהי' כשר לשם אע"ג שהגריל עליו קודם שבא זמנו קודם שכלו לו הז' מעל"ע היכא דאיתרמי שעלה עליו הגורל לעזאזל הי' כשר דשפיר הו"ל הגרלה כיון שאפשר לתקן ולהמתין עד שיהא ראוי לשם ואי לאו קרא דהמשתלח פסול ג"כ במחו"ז הוה מכשרינן בכה"ג

ובענין ספק נפל אי הוה איסור תורה או איסור דרבנן נ"ל דלהרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ליכא הוכחה מקדשים לחולין. דהא כבר העלו האחרונים דבאיסור לאו הוא דס"ל להרמב"ם סדא"ו מה"ת לקולא אבל לענין קיום מצוה מה"ת לחומרא ול"מ לפמ"ש המש"ל דחשש ספק נפל לא הוה ידעינן מסברא רק מכח גזה"כ דבקדשים שי"ל דוקא בקיום מצות קדשים הוא דקפיד קרא להחמיר מספק ולהוציאו מספק איסור תורה ושיהי' כודאי איסור. ולא בחולין דמהיכ"ת נחוש לספק זה יותר משאר ספיקות. אלא דאפי' לפמ"ש הפרימ"ג דחששא דנפל יש לנו לידע מכח הסברא מ"מ י"ל התינח בקדשים הוה מחמרינן מכח הסברא ולא בחולין ורק מדרבנן אית לן להחמיר ככל ספיקא דאוריי' והא דרשב"ג אסמכתא בעלמא הוא אכן לשאר פוסקים דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא שפיר יש לדמות חולין לקדשים ומש"ה לפמ"ש המש"ל דהאיסור בחולין מדגלתה תורה בקדשים ילפינן לי' י"ל דהא דרשב"ג דרשא גמורה היא. דכמו שהחמירה תורה בספק נפל לקדשים ה"נ החמירה בספק נפל לחולין ועשתה שניהם כודאי איסור. דהא לענין ספק חולין וקדשים שוים. ולדברי הפרימ"ג דבחולין לאו מקרא דקדשים ידעי' רק מכח הסברא ומשים ספק הו"ל רק ככל ספק איסורי תורה ורשב"ג להתירא יליף מקדשים

תוס' ד"ה כתנאי כו' תימא כו' דר"ח תלי טעמא בטומאת לידה כו' לחומר הקו' נ"ל ליישב דהא דקאמר כתנאי היינו דע"כ מילתא דרב אסי לא אתי' ככ"ע דהא ת"ק לא שני לי' אבל לומר דר"ח ס"ל כרב אסי י"ל באמת אין הכרע וכקו' התוס' ומצינו כן בכמה מקומות בש"ס דקאמר כתנאי והיינו דע"כ לא אתי' ככ"ע וכה"ג בב"מ (דף פב.) לימא דר"י תנאי הוא אבל דרבה ודאי תנאי הוא וכ"ע לא ס"ל כרבה ובמסקנא כ"ע לא סבירא להו הרבה. וה"נ משמע מסקנת הש"ס הכא דמסיק ות"ק ל"ש לי' ומדר"ח לא אסיק כלל אלמא דעיקר הראי' דאתיא כתנאי מהא דת"ק ל"ש לי' אבל בדר"ח באמת אין הכרע וי"ל דר"ח נמי לא ס"ל כר' אסי

(דף קלו.) אראב"א מולין אותו ממנ"פ כו' וא"ל מחתך בבשר כו' דכ"ע מת הוא כו' טרפה לאו אע"ג דמתה הוא דע דע"כ כולהו תנאי דהכי ס"ל כמ"ד טרפה אינה חי' דלמ"ד טרפה חי' ואינה עומדת למות ניחא הא דשחיטה מטהרת את הטרפה ואין ללמוד ממנה לבן ח'. וצ"ל נמי שעתה כבר אין הטרפה חי' ודחשבי' כל טרפה כאילו כבר מתה ועי' פרימ"ג יור"ד (סי' ל"ג במ"ז ססק"ד)

איברא דאיכא לעיוני דכיון דחשבי' לטרפה כמתה כבר. א"כ החובל או השוחט את הטרפה בשבת ליפטור וממילא ראוי לומר דאפי' בשוחט את הכשרה ליפטור משום דהו"ל התראת ספק דהא בבשר המת לא שייך חובל כדאמרי' הכא מחתך בבשר הוא ובמת ליכא תו משום נטילת נשמה כדאי' בשבת (דף עה). ועוד דחובל גם כן משום נטילת נשמה וא"כ בטרפה דחשבינן לה כמתה ליפטור בין אחבלתה ובין אשחיטתה. וחתני הרב מ' חיים ישכר נ"י השיב מדברי ר"ת בתוס' גטין (דף לג.) י) ד"ה ואפקעינהו דמה שנגד רובא לא חשיב התראת ספק וה"נ רוב כשרות. תו איכא לעיוני למאן דמחייב שוחט גם משום צובע וס"ל דאע"ג שיצא הדם ולא נצרר תוך העור אפ"ה איכא משום צובע מה מהני טעמא דמחתך בבשר המת הוא והא מ"מ משום צובע לחייב דבמילה נמי איכא לחיובי' משום צובע ועי' בקרבן עדה פ' כלל גדול בפיסקא דהצובע ד"ה הדא אמרה: מיהו לזה י"ל בשחיטה הוא דניחא ליה בצביעה כי היכא דליחזוהו אינשי כדאי' שבת (דף עה:) אבל במילה לא ניחא לי' בצביעה. ולפ"ז י"ל ששוחט את הטרפה נהי דמשום נטילת נשמה ליכא מכל מקום חייב לרב משום צובע ואכתי צ"ע בשוחט את הטרפה שלא ע"מ למוכרה דלא ניחא לי' בצביעתה וגם בחובל לא שייך צביעה דלא ניחא לי' בצביעתה. ובפרט שצ"ע לדידן דביצא דם ליכא צביעה ודשוחט לא מחייב משום צובע דקשה דשוחט הטרפה לפטור. וכן בחובל נהי דבלאו יצא דם שייך צובע משום העור דניחא לי' בצביעתו מ"מ ביצא דם דלא שייך צובע צ"ע לשיטת התוס' שהובא בקרבן עדה שם

והנלע"ד עפ"מ שמבואר מדברי התוס' שבת (דף עה.) ד"ה כי היכא ותוספות כתובות (דף ה:) ד"ה דם דאיכא ב' מיני נטילת נשמה הא' מה שמחליש הדבר החי שהדם יוצא ממנו הב' הוצאת הדם נקרא נטילת נשמה שהדם הוא הנפש ולפי זה נ"ל דהא דבטרפה ליכא משום נטילת נשמה היינו בשביל הוצאת הדם לחוד דדוקא בכשרה שאינה עומדת למות כ"א ע"י שיוציאו ממנה דמה איכא למימר בה שדמה בנפשה הוא והוצאת הדם היינו נמי נטילת נשמה אבל בטרפה שאפי' בהשאר בתוכה כל דמה עומדת היא למות ליכא למימר בה שדמה היא נפשה שהרי אפי' בהיות דמה בקרבה עומדת היא למות ומש"ה ליכא לחייב בטרפה משום נטילת נשמה בהוצאת דמה בלבד אבל ענין נטילת נשמה משום שמחליש הדבר שמוציא ממנו דמו י"ל דכך לי מחליש את הטרפה כמו מחליש את הכשרה ובשניהם יש לחייב משום נטילת נשמה ע"י שמחלישו. ולפ"ז י"ל דוקא במילה דלא שייך טעמא דמחליש וכמבואר בדברי התוס' (שם) הוא דאמרי' דבן ח' דהו"ל כמת מותר למולו ודהו"ל כמחתך בבשר דהא משום מחליש ליכא במילה ומשום הוצאת הדם שהיא הנפש ליכא בטריפה ובבן ח'. אבל שוחט וחובל שאיכא משום מחליש אפי' בטרפה ובבן ח' אע"ג שעומדים למות מ"מ משום מחליש כחם הרי הוא חייב דהו"ל נטילת נשמה: