אגודת אזוב מדברי רנג

מש"ה שפיר יש לחוש לספק סכנה שלא ימות גם הג' ע"י המילה שהרי גם בג' היה זו החולי בראשונה ויש לחוש שימות ע"י המילה ומש"ה אסור למולו עד שיגדל דנהי דהיכא דליכא שום ריעותא תמול את הג' לרשב"ג מכל מקום היכא שהג' היה לו הריעותא של הראשונים אע"ג שעתה כבר נתרפא ונסתלקה הריעותא ממנו חיישינן לספק סכנה ואין למולו. דבשביל שהי' בו הריעותא צריכים לחוש לו וכל כמה דלא אתחזיק שהראשוני' מתו ע"י המילה שבשעת החולי דוקא. אמרי' שמתו מחמת המילה ע"י החולשה מן החילי שהי' בהם ובהשלישי שכבר הי' בו חולי זו אלא שנתרפא ממנה. יש לחוש ג"כ שימות מחמת המילה ע"י החולשה מהחולי שהי' בו ומה שנתרפא מן החולי לא מהני רק אי הוה בעינן למימר שמחמת המילה שבשעת החולי ימות והוה אמרי' שכשכבר נתרפא ליכא למיחש להכי. אבל לענין חששא מחמת המילה ע"י שנחלש מהחולי לא מהני מה שנתרפא מחוליו ואסור למולו עד שיגדל דוקא לרשב"ג דבב' פעמים לא הוה חזקה ואכתי לא נתחזקו ילדי אשה זו למות בבירור ע"י המילה שבשעת החולי אלא שמשום ספק סכנה קא חיישינן להג'. בשביל שהי' בו ריעותא שפיר חיישינן שהראשונים מתו מחמת המילה בסיבת חולשתם. ואפי' לאחר שנתרפא הג' אין למולו עד שיגדל אבל לרבי דבב"פ הוה חזקה גמורה ליכא למיחש כלל אחר שנתרפא שהרי הוחזקה אשה זו שהמילה שבשעת החולי גורמת לבני' המיתה. וכיון דאיכא חזקה גמורה שע"י המילה שבשעת החולי מתים. מהיכי תיתי נחוש בג' שימות ע"י המילה בסיבת חולשתו ואפי' לאחר שנתרפא דהא כבר אתחזיק חזקה גמורה שהמיתה ע"י המילה שבשעת החולי דוקא. וכיון דאתחזק חזקה גמורה לא חיישינן תו למה שלא נתחזק אפי' בספק סכנה. דכל כמה דלא אתחזיק לנו חזקה גמורה ומיחש הוא דחיישינן צריכים לחוש לכל ענייני מיחושים שאפשר להעלות על הדעת לחוש עליהם: אבל כשכבר נתחזק חזקה גמורה תו לא חיישינן כלל ולמה דאחזיק אחזיק ותו לא חיישינן אפי' לספק סכנה וכה"ג מצינו בעניני קביעות וסת דכל זמן שלא קבעה וסתה חוששת לכולם וכשקבעה אינה חוששת אלא לקביעותה וה"נ אפשר לדמותו קצת דכל כמה שלא נתחזקה חזקה גמורה חיישינן לכל מה שאפשר לחוש אבל כשכבר נתחזקה החזקה למה דאחזיק הוא דחיישינן ותו לא אפי' לספק סכנה

ולפ"ז יצא לנו דנהי דלרשב"ג בב"פ לא הוה חזקה מ"מ כשהג' יש לו הריעותא של הראשונים חוששין לו אפי' לאחר שנסתלקה הריעותא ובכה"ג חיישינן יותר לרשב"ג בפעם ג' אחר הריעותא ממה שחוששין לרבי בפעם הג' אחר שנסתלקה הריעותא דלרבי כבר נתחזק לנו בב' פעמים הראשונים שבצירוף הריעותא הי' המקרה וכשכבר נסתלקה הריעותא אין לחוש כלל אבל לרשב"ג דבב"פ לא הוה חזקה אלא שבשביל הריעותא אית לן לחוש א"כ אפילו אחר שנסתלקה הריעותא חיישינן שאין לומר הרי כבר נסתלקה הריעותא דהא לא איתחזיק שהמקרה הי' ע"י הריעותא דוקא והריעותא גורמת רק מקום להתחיל לחוש ולא לסמוך עליו לגמרי וליכא למימר ממנ"פ אי סמכת אריעותא סמוך עליו לגמרי ואי לא סמכת אין לך לחוש בשבילה די"ל שמחשבין הריעותא להתחלת הגורם ומש"ה שפיר חיישי' לה אבל לא נחשוב הריעותא שהיא לבדה עיקר הגורם ומש"ה אפי' בהסתלק הריעותא חיישינן כל כמה דלא נתחזק חזקה גמורה ואכתי צ"ע

אמנם בעיקרא דמילתא לכאורה צ"ע למה לרשב"ג הג' תמול ולג' תנשא והא איכא לחוש לסכנה ומצינו דאפי' לרשב"ג אפי' היכא דלא אתחזק חוששין להחמיר כדאיתא בנדה (דף סג: ודף סד.) וביור"ד (סי' קפ"ט) דאע"ג דלא קבעה לה וסת לרשב"ג עד אחר פעם ג' אפ"ה חוששת גם אחר ראי' ראשונה ומוקמין לה (בדף סד.) כרשב"ג והה"נ דצ"ע לרבי למה הב' תמול ולב' תנשא. והא אפי' אחר פעם הראשון חוששין ומכ"ש הכא דאיכא חשש סכנה למה לא נחוש אחר פעם הראשון. וה"נ צ"ע בנדה (דף סו) לענין רואה דם מחמת תשמיש ברש"י ותוס' שם וביו"ד (סי' קפ"ז) למה לא נחיש לחומרא אחר פעם הראשון אע"ג שלא נתחזקה בפחות ואחר בעל הראשון שלא נתחזקה באצבעות כמו שחוששין לחומרא לענין וסת

ונראה לחלק דהיכא דאיכא ביטול מצוה עולמית כמו בקטלנית ורואה דם מחמת תשמיש שאם נחוש להחמיר עליו מפעם הראשון ולאוסרה להנשא קמבטלינן מינה המצוה לעולם לא מיבעי' להסוברים דנהי דאשה לא מיפקדה אפו"ר מ"מ שבת אית בה וכמ"ש התוס' גטין (דף מא:) ד"ה לא ותוס' ב"ב (דף יג.) ד"ה שנאמר בשם הר"י ב"מ ובמג"א (סי' קנג סק"ט) דודאי אית בה ביטול מצות שבת אלא אפי' להסוברים דאפי' מצות שבת אין בה וכדמשמע באה"ע (סי' א' סעי' י"ג) דאסור לאשה לישב בלא בעל משום חשד [ובאמת אין מכאן ראי' די"ל ביש לה כבר בנים ובנות ולא שייך גבה תו טעם שבת מ"מ משום חשדא אסורה] וכמשמעו' דברי החלקת מחוקק (סי' א' סק"א) כמבואר בב"ש (סי' א' סק"ב) שהביא ג"כ דמתוס' חגיגה (דף ב:) ד"ה לא שלא הביא תי' הריב"ם משמע דס"ל דליכא שבת באשה [ולענ"ד הי' נראה להביא ראי' דליכא שבת באשה מדברי התוס' יבמות (דף יב:) ותוס' כתובו' (דף לט.) ד"ה שלש שהעירו אם אסורו' לשמש במוך כיון דלא מיפקדו אפו"ר ואי נימא דמיפקדה אשבת פשיטא דאסורה: אע"כ דאפי' אשבת לא מיפקדא כמו בפו"ר] מ"מ כיון דלכ"ע אסור לאשה לשבת בלא בעל משום חשדא הו"ל כמו ביטול מצוה והבאה לידי חשדא עולמית. וכן מילה נהי שאפשר למולו אח"כ כשיגדל מ"מ הוה מבטלינן מיני' מצות מילה בזמנו דמילה בח' ומילה שלא בזמנה ב' מצות הם וכ"כ בצל"ח פסחי' (דף ע"ב) ובשו"ת שאגת ארי' (סי' נב) וא"כ הוה מבטלינן מיני' מצות מילה בשמיני לגמרי דנהי דלעיל (דף קלב.) גבי מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה משמע דמילה אפי' עבר זמנה אינה בטלה וכ"ה מבואר בתוס' לעיל (דף קלא.) ד"ה ושוין היינו שעיקר מצותה אינה בטלה לגמרי ולא דמי לאינך דאם עבר זמנם בטלים לגמרי. אבל מ"מ מילה שלא בזמנה נגד מילה בזמנה ביטול מצוה עולמית מיקרי כיון דב' מצות הן וכיון דבכל הנך איכא ביטול מצוה עולמית אין לחוש מספק כל זמן שלא נתחזק לרבי ב"פ ולרשב"ג בג"פ אבל לענין נדה במה שחוששין לוסת בפעם הראשון ליכא ביטול מצוה עולמית שפיר חיישינן בין לרבי בין לרשב"ג אפי' בפ"א

ולפ"ז מיושבים דברי התוס' עפ"ד הרדב"ז ז"ל בפשיטו' ואינם סותרים כלל לסוגיא דיבמות דהתם דמיירי לענין מילת ילד הבריא רק שאחיו מת מחמת מילה ואם לא ניחוש לו נימהליני' בזמני' בח' שפיר אמרינן לרשב"ג הג' תמול דבשביל ספק לבד אין לבטל מצות מילה בח' דהו"ל קצת עיקור מילה עולמית. אבל בההיא דר"נ כיון דעתה הילד חולה וממילא לא נמהליני' בח' בזמני' שפיר יש לחוש לספק סכנה לדחות המילה שלא בזמנה על זמן מאוחר יותר ועד שיגדיל אסור למולו ולאו מטעמא דאיכא ריעותא חיישינן דאפי' בליכא ריעותא יש לחוש היכא דליכא ביטול מצוה לעולם ומש"ה אפי' אחר שנסתלקה הריעותא חיישינן דהא ממנ"פ ליכא ביטול מצוה וכ"ז לרשב"ג דבב"פ לא הוה חזקה ובפעם ג' מיחש הוא דחיישינן מש"ה אסור למולו עד שיגדיל. אבל לרבי בב"פ הוה חזקה ואיכא חזקה גמורה שהחולי עם המילה הוא שגרם המיתה ולכשיבלע בו דמו ויתרפא מותר למולו דהא לאו מחששא הוא רק מכח חזקה

אמנם פתח דברי הרדב"ז שכ' ליכא לפרושי דמקמי הך עובדא לא ידע ר"נ כו' דמשוי לר"נ שלא ידע דבר שהקטנים יודעים הנה מפשטות סוגיתינו נראה