אגודת אזוב מדברי רנב

תו לשנויי ה"נ יין ושמן בשבת כיון דחזי לערבם לצורך חולה שאין בו סכנה וע"כ אין בתערובתם איסור תורה לא ניבעי' לשנויי לצורכי קטן הנימול דהו"ל חולה שיש בו סכנה דהא ע"כ ליכא בתערובתם שום איסור תורה מכיון שנתערבים לצורכי חולה שאב"ס והיכא דליכא איסור תורה אפי' אפשר לשנות לא משנינן

כאן בגחלת של מתכת פירש"י לא שייך בי' כיבוי ומותר מ"מ ליתסר משום מצרף שהברזל מתקשה ומתחסם ע"י הכיבוי וכמבואר לעיל (דף מא:) בסוגיא דמיחם שפינוהו וביומא (דף לד:) והלא מצרף ובתוס' שם ומצאתי בפרימ"ג או"ח (סי' תק"י סעי' ג) באשל אברהם (סק"ז) שהניח קו' זו בצ"ע וביישוב קושיא זו נ"ל דגחלות של מתכות היינו הפסולת של ברזל מה שמשליכין לחוץ ולא חזי למידי ומש"ה לא שייך ביה צירוף דדוקא עששיות של ברזל שעושין מהם כלים וכן מיחם שהוא כלי של ברזל שייך בהו צירוף אבל גחלת דהיינו פסולת שלא יצלח מעתה לשום מלאכה לא שייך ביה מצרף. וחדאי נפשאי שראיתי שרש"י ז"ל לעיל (דף מב.) אהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בר"ה פי' גחלת של מתכת שמשליכין לחוץ פסולות של ברזל ולא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא דלכאורה מ"ש שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל הוא שפת יתר. ולפמ"ש ניחא דהוה ק"ל לרש"י ז"ל אע"ג דלא שייך כיבוי בגחלת של מתכת מ"מ ליסתר משום מצרף מש"ה פירש"י דהיינו פסולת ולא שייך בי' מצרף

אח"ז האיר ה' את עיני וראיתי שעמדו בקושיא זו ע"ד הרמב"ם (פי"ב ה"א ב') מהל' שבת ושהראב"ד ז"ל הוכיח דצירוף מדרבנן אבל משום איסור מכבה ומצרף ליכא בשל מתכת מה"ת דאל"ה אפי' אינו מכוין לצרף הו"ל פסיק רישיה והמגדול עוז כתב ליישב דברי הרמב"ם ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהעלה בסוף דבריו דצירוף דרבנן ומש"ה ל"א ביה פ"ר וק' על שכתב הרמב"ם בנתכוין לצרף חייב והא אין בו איסור דאורייתא אולם הה"מ הביא בשם הרמב"ן ז"ל דדוקא במים איכא צירוף ולא בחרדל ובפשיטות אפשר לומר לפמ"ש שם הה"מ בשם הרמב"ן ז"ל דלא שייך צירוף כ"א כשנשארים המים צוננים אבל כשהמים נעשים פושרין כבר אינם ראויים לצרף וא"כ י"ל שהגחלת מפשרת את החרדל ולית ביה משום מצרף. רק שיש לעיין על שלא העירו הרמב"ן והה"מ בעצמם ליישב מה"ט הסוגיא דשבת דמסתברא לומר שהחרדל מתפשר ע"י המיתוק בגחלת ולא שייך ביה מצרף מה"ת עפמש"כ הרמב"ן ליישב הסוגיא דיומא וצ"ל דס"ל דהאי שינוייא לאו דסמכא הוא. ובלח"מ חלק בשיתחייב המכבה משום מצרף אפי' כשלא כיון לצרף בעי' דוקא שיהיה כלי כמו מיחם או עששית דהו"ל נמי כלי אבל בגחלת דלאו כלי הוא רק שעומד לעשות ממנו כלי אם אינו עומד לצרף לא שייך לחייבו משום מצרף כיון דלא הוה דכוותי' דמלאכת המשכן עייש"ה בנושאי כלי הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"א ב') מהל' שבת

ולפ"ז יש לתמוה על מ"ש המג"א (סי' תק"י סק"ז) דכשם שמותר למתק החרדל בגחלת של מתכת ה"נ מותר לתת שפוד מלובן לתוך המשקה כדי שתחמיץ. וקשה דהא י"ל שאני חרדל שאינו ראוי לצרף אבל מים שנתנו ע"ג פירות שייך בהו מצרף לפמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן ז"ל וכן לפמ"ש הלח"מ י"ל שאני גחלת שאינו כלי ולא שייך ביה מצרף כל זמן שאינו מתכוין לצירוף ובפרט לפמ"ש בשם רש"י ז"ל דגחלת היינו פסולות של ברזל שמשליכין לחוץ ולא חזי למידי פשיטא דלא שייך ביה מצרף אבל שפוד שהוא כלי ועומד למלאכה י"ל שאסור משום מצרף איברא דלתי' שהביא המ"מ בשם הרמב"ן דכשהמים נפשרין לא שייך מצרף מן התורה שפיר יש לדחות מיתוק החרדל בגחלת לדינא דהמג"א דעל ידי תחיבת השפוד לתוך המשקה המשקה מתחממת וליכא כי אם צירוף דרבנן כמו בעששית דיומא (דף לד:) וכי היכא דבמיתוק חרדל לא קפדינן אצירוף וכיבוי דרבנן בשביל שמחת יו"ט ה"נ בשפוד. אלא שקשה לסמוך על תי' א' ולהקל לכתחלה ובפרט שכבר כתבתי שצ"ל דלהרמב"ן והה"מ לא הוה ברירא להו האי שינוייא מדלא תי' הסוגי' דשבת ע"פ תי' זה וכמש"ל

ודע דלשיטת כל הפוסקים צ"ל דאאיסור מכבה ומצרף דרבנן לא קפדינן לענין מיתוק חרדל בגחלת ביו"ט וטעמא דמלתא נ"ל משום דמיתוק חרדל הו"ל צורך אוכל נפש אלא משום שאפשר לעשותו מעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט וכמו בגיבון. ואפשר לומר הא דמלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט אינה נעשית ביו"ט היינו דוקא בדבר שאיסורו מן התורה אבל מלתא דרבנן אפי' אפשר לעשותו מעיו"ט עושין אותו ביו"ט דהא דברים שאפשר לעשותם מעיו"ט שאינם נעשים ביו"ט נמי מדרבנן הוא והתינח בדבר שהוא מלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן אפי' אפשר לעשותה מעיו"ט נעשית ביו"ט והארכתי בתשובה להלכות יו"ט ובהכי א"ש הא דביו"ט דוקא התירו למתק החרדל בגחלת של מתכת משום כבוד יו"ט ובשבת משום כבוד שבת לא התירו ולפמ"ש א"ש דביו"ט התירו משום שמלאכת אוכל נפש נעשי' ביו"ט ומדרבנן אין עושין דברים שאפשר לעשותם מעיו"ט ובאיסורא דרבנן מותר אפי' אפשר לעשותו. אבל בשבת שאפי' דברים שהם צורך אוכל נפש אין עושין אין חילוק בין איסור תורה לאיסור דרבנן

דתני' אמר ר"נ כו' ברייתא זו הובאה ג"כ בחולין (דף מז:) ופירש"י שם דמש"ה אמר המתינו לו משום דאין דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מג' דברים. וצע"ג דהא בשוא"ת אפי' ג' דברים אין עומדין ומצאתי שכן הקשה הקרבן עדה לירושלמי יבמות (פ"ו סוף הל' ו')

והנה התוס' שם ד"ה שלישי כ' נראה דסבר בב' זימני הוה חזקה כרבי מדאמר לה המתיני לו וראיתי בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"א הי"ז) מהל' מילה שכ' דמש"ה לר"נ תמול הג' אי לא היה ליה ריעותא אע"ג דבהל' י"ח פ' הרמב"ם דג' לא תמול משום דר"נ ס"ל בג"פ הוה חזקה ואנן קיי"ל כרבי דבב"פ הוה חזקה. ודבריו צע"ג שהם נגד דברי התוס' ועיין בס' רמת שמואל וראיתי בשו"ת הרדב"ז חלק שני (סי' תתכ"ו) שהעלה דודאי אפי' לרשב"ג לא תמול את הג' משום סכנה אלא שלא היה אומר לה המתיני לו ואחר תמולי אותו אלא היה אומר אסור למולו עד שיגדל אבל מדקאמר המתינו לו עד שיבלע בו דמו נראה דס"ל כרבי דבב' זימני הוה חזקה שלא מתו מחמת המילה גרידא אלא מחמת החולי עם המילה עייש"ה. ולכאורה דבריו הקדושים תמוהים דהא כעין דברי תוס' הוא בגמרא יבמות (דף סה:) דלרשב"ג הג' תמול ולא אמרינן דמספק סכנה אין למולו

איברא דיש לחלק דבההוא דיבמות דליכא ריעותא תמול את הג' לרשב"ג אבל לר"נ באיכא ריעותא בתינוק הג' יש לומר דאפי' לרשב"ג לא תמול את הג' מספק סכנה אלא שצ"ע במ"ש דלרשב"ג היה אומר אסור למולו עד שיגדל וקשה התינח כל זמן שיש בו ריעותא אבל אחר שנבלע ונפל בו דמו שכבר נסתלקה הריעותא למה אסור למולו אז לרשב"ג וכמו דבסוגיא דיבמות דכיון דליכא ריעותא אמרינן שתמול הג' לרשב"ג. וה"נ אחר שעברה הריעותא למה אסור למולו וא"כ קשה דהא אפשר לומר דר"נ כרשב"ג ס"ל ומה שאמר המתינו לו דבדאיכא ריעותא מודה רשב"ג ואחר שיבלע ויפול בו דמו תמול אותו כיון דתו ליכא ריעותא

והנלע"ד דס"ל דהיכא שהג' היה לו אותה הריעותא שהיה לב' הראשונים אפי' לאחר שנתרפא אסור למולו עד שיגדיל לרשב"ג דכיון דס"ל בב' פעמים לא הוה חזקה ואין כאן חזקה ובירור שהראשונים מתו ע"י המילה שבשבעת החולי דוקא כדי שנאמר שהג' שכבר נתרפא מחולה זה אין לחוש בו דהא אכתי בב"פ לא הוה חזקה. ועדיין יש לומר שמחמת החולשה של החולי מתו ע"י המילה