אגודת אזוב מדברי רנא

דומה כלל לחטא כדי שיזכה חברך] וא"כ בשביל צערא דינוקא נמי היה מותר למצוץ ממנו כלאחר יד אפי' בלי חשש סכנה וע"כ סחיטה ביד נמי קאמר דשרי משום די"ל שנוח להתרפאות

איברא שבענין צערא דבהמה שכ' התוס' יבמות שאין עושין לה איסור דרבנן צ"ע מהא דשבת (דף נ"ג ע"א וע"ב ודף קכח:) שמבואר דבשביל צער בע"ח דאוריית' קא דחינן איסור דרבנן וי"ל דוקא איסורי דרבנן שאין בהם צד איסור תורה כלל כמו מבטל כלי מהיכנו ומרדעת וטרסקל דחינן בשביל צער בע"ח. אבל מפרק כלאחר יד אע"ג שהוא דרבנן לא אתי צער בע"ח לדחות ליה משום דמפרק ביד הו"ל איסור תורה. עוד י"ל דדוקא להניח תחתי' כרים וכסתות ולתלות לה טרסקל ומרדעת שאינו בכלל רפואה מותר משום צעב"ח אבל לינק מבהמה בשביל צערא דבהמה כיון דהוא מידי דרפואה אסור לעשות לה אפי' איסור דרבנן ואפי' דבר היתר אסור משום גזירה אטו שחיקת סממנים דמה"ט אמרי' בשבת (דף נג:) דאין מעמידין במים בהמה שאחזה דם. ויש לעיין במה שמותר לינק במקום צערא דגונח והלוא יש לגזור משום גזרת שחיקת סממנים דהא באדם שאחזו דם נמי הוה גזרינן הכי אי לאו טעמא דנראה כמיקר ובגונח לינק מבהמה דלא שייך נראה כיונק שלא לרפואה דהא בלא צערא אסור לינק מבהמה. וא"כ קשה דיש לגזור משום שחיקת סממנים וצ"ל בגונח דליכא רפואה כ"א הצלת צער לשעה בעלמא לא שייך לגזור משום שחיקת סממנים. ולפ"ז אפשר לומר דבשביל צערא בעלמא דינוקא אסור למציץ בפה דכיון דהוא דבר רפואה אפי' מציצה בפה אסור משום שחיקת סממנים ודוקא מטעמא דאיכא סכנתא שריא ואכ"מ להאריך

והנה במה דאמרי' הכא מהו דתימא דם מיפקד פקיד ובסוגיא דכתובות (דף ה.) מהו לבעול כו' דם מיפקד פקיד יש לעיין אפי' אם דם מיפקד פקיד ולית בי' משום חבורה ונטילת נשמה מ"מ ליחייב משום מפרק עוקר דבר מגידולו תולדה דדש. מיהו לענין מילה י"ל כיון דבעינן לאשכוחי שיהי' במציצה דוקא איסור תורה וכמ"ש התוס' כתובות (דף ה.) ד"ה דם ולא קיי"ל נמי כר"י וס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע עיין תוס' יבמות (דף קי"ד) ד"ה וקסבר ותוס' כתובות (דף ס') ד"ה מפרק אין לאסור משום מפרק דהו"ל רק איסור דרבנן אכן בסוגיא דכתובות ק' דעכ"פ ליתסר לבעול לכתחלה בשבת מדרבנן דאפי' אם דם מיפקד פקיד ליתסר מדרבנן משום מפרק. כמו חלב שבדדי הבהמה דלכ"ע מיפקד פקיד ואפי' למ"ד דם נעכר ונעשה חלב מ"מ החלב שבדדים מסתברא לומר בי' דמיפקד פקיד ואפ"ה שייך בה משום מפרק וצ"ל דמפרק שהוא תולדה דדש לא שייך רק במידי דחזיא לאכילה אבל דם בתולים דלאו לאכילה הוא אין לאסור להוציאו משום מפרק אי נימא דם מיפקד פקיד דכיון דלאו בר אכילה היא לא שייך בי' דישה דאפי' למ"ד יש דישה שלא בגידולי קרקע מ"מ דבר הראוי ועומד לאכילה בעינן

וארווחנא ליישב קושי' התוס' לקמן (דף קלה.) ד"ה מפני הסכנה שהק' הרשב"א דאפי' בשביל צערא תהי' רשאי להוציא חלב שבדדי' כמו מפיס מורסא. ולפמ"ש י"ל מפיס מורסא לא שייך בי' מפרק כיון דלאו מידי דבר אכילה הוא אבל חלב דהוא דבר הראוי ועומד לאכילה אפי' אם לא תכניסנו לתוך כלי יש לאסור להוציאו משום מפרק תולדה דדש מדרבנן עכ"פ. וחדאי נפשאי שראיתי שמקושית הרשב"א מבואר ג"כ כמ"ש דחלב בדדים לכ"ע מיפקד פקיד דאל"כ היאך מדמה חלב שבדדי האשה למפיס מורסא דמיפקד פקיד ולפמ"ש דבהוצאת החלב מהדד שייך משום רפואה וגזרת שחיקת סממנים מיושב בפשיטות קושי' הרשב"א דעכצ"ל במפיס מורסא להוציא ליחה דלאו רפואה הוא כ"א הצלת צער בעלמא דאל"כ צ"ע למה לא אסרוהו משום גזירת שחיקת סממנים וא"כ א לדמות לו הוצאות החלב שבדדי האשה שיש בו משום רפואה וגזרת שחיקת סממנים כמו באדם שאחזו דם בלאו טעמא דמיקר. ובהוצאת החלב דבלאו צערא מודה הרשב"א דאסור: וא"כ שייך בו משום רפואה ואכ"מ להאריך בזה ה' יראני נפלאות מתוה"ק. ועיין טור ומחבר יו"ד (סי' רס"ד ס"ג) ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים. ונראה דסחיטה ביד שאינו מוציא ממקומות הרחוקים לא מהני ועיין בשו"ת הגאון מוהר"צ חיות (סי' ס) בשם הגאון מ' משה סופר. והראה לעיין בקצה"ח (סי' שפ"ב ס"ב)

(דף קלד.) מ"ש כמון ביו"ט דחזי לקדירה יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה. ק"ל היכא מדמי להתיר לערב יין ושמן בשבת מטעמא דחזי לחולה להא דמותר לשחוק כמון ביו"ט לפי שחזי לקדרה. והא י"ל כמון ביו"ט מותר לשחוק משום דחזי לשוחק עצמו לקדרה. אבל לערב יין ושמן בשבת אסור דנהי דחזי לחולה מ"מ כיון דלא חזי להמערב עצמו שהרי אין לו חולה בתוך ביתו שיצטרך דוקא ליין ושמן המעורבים מש"ה אסור

איברא דאיכא לדמויי לשחיקת כמון ביו"ט לאחר שאכל סעודתו דלא קבעי להו תו המערב עצמו לקדרתו ואפ"ה שרי משום הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים קחזי לי' לקדרתו וה"נ לערב יין ושמן בשבת אע"ג דלית לי' חולה בתוך ביתו מ"מ חזי לי' אי מיתרמי לי'. חולה שצריך ליין ושמן המעורבים דנהי דכתבו התוס' פסחים (דף מו:) סד"ה רבה אמר דלא אמרינן הואיל וחזי לחולה היינו דוקא חולה שיש בו סכנה דלא שכיח כלל אבל לגבי חולה שאין בו סכנה י"ל דאמרינן הואיל

אמנם צ"ע בסוגיא דהואיל בפסחים (דף מו:) דכל מה שסמכו אטעמא דהואיל היינו כי היכא דלא לילקי עלי' אבל לא להתיר עשייתו לכתחלה דהא מה"ט אפי' לרבה בעינן עירובי תבשילין מיו"ט לשבת ועיין במפורשים שם והיכא ס"ד דמקשה להתיר לכתחלה לערב יין ושמן בשבת למי שאין לו חולי משום הואיל דחזי לחולה וה"ה לשחוק כמון לכתחלה משום דחזי לקדרה ואפי' לאחר שסעד משום הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים התינח לענין שלא ילקה אבל להתיר לעשות לכתחלה לא שמענו שמותר משום הואיל דהכי משמע לישנא דרבה אמר אינו לוקה ומשמע מילקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא ועיין שער המלך (פ"ג ה"ט) מיו"ט: ונ"ל עפמש"כ התוס' לעיל(דף קל ג) במשנה בד"ה לועס דאע"ג דלאחר המילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כל כמה דאפשר לשנויי משנינן ונ"ל דהא דמהדרי' לשנויי היינו דוקא שלא לעשותו בגונא שאינו נעשה אלא לחולי שיש בו סכנה אבל מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בלי שום שינוי דבר שנעשה אפי' לצורך חולה שאין בו סכנה ואפי' אפשר לשנויי לא משנינן וטעמא דמלתא דדבר שאינו נעשה אלא לחולי שיש בו סכנה הו"ל חילול שבת באיסור תורה ומש"ה אפי' בשביל חולה שיש בו סכנה בעי לשנות היכא דאפשר אבל דברים שנעשים גם לצורכי חולה שאין בו סכנה דע"כ לית בהו חילול שבת באיסור תורה ורק איסורי דרבנן בעלמא נינהו אפי' היכא דאפשר לשנויי לא בעי לשנות לצורכי חולה שיש בו סכנה וכדאיתא כה"ג ביומא (דף פד:) דצורכי חולה שיש בו סכנה אין עושין אלא ע"י ישראל וה"נ אין עושין אותם ע"י שינוי ועימש"ל ע"ד התוס' (דף קל:) ד"ה שלא ברצון ומכ"ש דהכי בדברים שנעשים לצורכי חולה שאין בו סכנה דע"כ איסור דרבנן בעלמא הוא דלא בעי' לשינויי לצורכי חולה שיש בו סכנה אפי' אפשר לשנות [ולצורכי חולה שאין בו סכנה נמי צ"ע אם בעינן לשנות כיון דעיקר האיסור הוא דרבנן] ולפי זה י"ל בקושי' הגמ' כמו דלא בעי' לשנות בכמון לצורך המילה ביו"ט. דכיון דחזי לי' לקדרה ואפי' לאחר שסעד נמי ליכא שום איסור תורה דהא אינו לוקה משום הואיל ולא בעי