אגודת אזוב מדברי רנ

מצוה פשיטא דמיקרי וא"כ קשה מה הוסיף ר' אשי ע"כ הג"ה) אע"כ כמ"ש דגוף העדות שיעיד בפני הב"ד שראה את החודש מצוה הוא ואינו דומה להפשטת הפסח שאינו מצוה רק שהוא מעשה הנעשה בדבר של מצוה אבל העדאת החודש עדותו בעצמו מצוה הוא על כאו"א שיבוא ויעיד אפי' אין הב"ד צריכים לו אלא שבנראה בעליל אין בו צורך גבוה ויש בזה מקום עיון בר"ה (דף כג:) ושאר כל הזוגות כו' בשביל שיהיו רגילין לבוא דקשה דתיפוק ליה בשביל שיקיימו גם הם מצות הגדה. ומהא דר"ה (דף כב.) באב ובנו שראו את החודש שאין שניהם כשרים ובעי' אחר שיצטרף עמהם דלא אמרינן שילכו להעיד ואע"ג שאין צריכין לשניהם אפ"ה יעידו שניהם כדי לקיים מצות הגדה ורק כשיפסול הא' אז יעיד השני כשאין צריכין לו אבל ברחוקים אע"ג שא"צ אלא לב' מצוה על כל הרואים שכולם יבואו ויגידו עדותם ואכ"מ להאריך בזה

אמנם במה דאמרי' רבנן דר' יוסי הוא דס"ל אי שקלי והדר מסדרי לא מיקרי תמיד והו"ל התחלה אחרת. וה"נ בפירוש דהו"ל התחלה אחרת אין מחללין. ק"ל טובא דהא ע"כ לר"ו בנו של ריב"ב נמי ס"ל דפירש מיקרי אתחלתא אחריתא דהא מה"ט ס"ל דלא יגמור ההפשט אלא דהש"ס קא דחי דדוקא הפשט דלית ביה הידור מצוה לא יגמור כיון שהוא התחלה אחרת. אבל ציצין שאין מעכבין דאית בהו הידור מצוה חוזר אע"ג דהו"ל התחלה אחרת א"כ מאי קמייתי סייעתא מרבנן דר' יוסי והא י"ל דבאמת לחזור על ציצין שאין מעכבין כל שכבר פירש הו"ל התחלה אחרת. אבל משום הידור מצוה זה אלי ואנוהו חוזר עליהן. דכמו דדחי הש"ס דמודה בהו ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב ה"נ איכא למידחי דמודו בהו רבנן דר' יוסי וצע"ג אח"כ מצאתי קו' זו בשאג"א סי' נון. ובמה שכ' להביא ראיה דמשום הידור מצוה מותר לחלל שבת משחט כחושה אומרים לו שישחוט שמינה לענ"ד י"ל הידור מצוה שיעשה מצוה כמו בתמיד שיזרוק דם השמינה דחי שבת. אבל הידור מצוה שאינו עושה מצוה כציצין שאין מעכבין לא דחי שבת. וכה"ג גבי טעה בדבר מצוה שיש חילוק בין עשה מצוה ולא עשה מצוה

אר"פ האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא כו' מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל דם חבורי מיחבר עיי' פירש"י בהיותי בק"ק שענסטחוב ראיתי חדשה שמקרוב נהגו המוהלים שלא למצוץ בפיהם רק שאחר הפריעה סוחטין את המילה בידים ונותן עליו סמרטוט נקוב ומלוחלח במים קרים. כדי שלא יחזור עור הפריעה ולהתכסות למעלה ואח"ז משימין על המילה עוד סמרטוטין אחרים שאינם נקובים ושרויים במים קרים. עד שבערך שעה א' פוסק הדם מלזוב וכעבור ערך מעל"ע נתרפאה המכה לגמרי

והנה לכאורה לענ"ד לא טוב עושים בדבר הזה ואף שכפי מאמרם הדרך הלזה הוא היותר נכון ובטוח שאין שום חשש סכנה מעתה בכ"ז היה קשה עלי להעלות על הדעת ולומר שלא היה דבר זה גלוי לפני רבותינו חכמי הש"ס אשר כל רז לא אניס להם ואם המה הצריכו דוקא מציצה והתירוה בשבת עכצ"ל דאף שעינינו רואות שאין חשש סכנה עוד בדבר הזה הנה טחים עינינו מראות ולו חכמנו השכלנו לראות שגם בדרך הזה איכא חזקת סכנה דר"פ דקאמר סכנה הוא לא בא לומר שהסכנה ברורה עד שאי אפשר להמלט ממנה. רק השמיענו כזאת שיש להתהוות לפעמים ענין סכנה בדלא מייץ

והכי מוכח מסוגית הגמ' דקאמר מהו דתימא דם מיפקד פקיד וליכא שום איסור במציצה והה"נ דליכא שום סכנה בדלא מייץ קמ"ל דם חיבורי מיחבר ואיכא איסור במציצה אלא שמשום סכנה התירוה בשבת וממילא בדלא מייץ סכנה הוא ולכאורה קשה היאך בדבר הנראה לעינים שתמיד כשאין מוצצין איכא סכנה נאמר שהוא רק אי אמרי' דם חבורי מיחבר אבל אי אמרי' דם מיפקד פקיד ליכא סכנה. והרי בעינינו ראינו שכל אימת שאין מוצצין הולד מסוכן ואפי' אם נאמר דם מיפקד פקיד ואין איסור במציצ' מ"מ כבר הוא ברור אצלינו שכשאין מוצצין איכא סכנה. אעכצ"ל דהא דר"פ דאיכא סכנה בדלא מייץ לא בא לומר שנתברר לנו ע"פ הנסיון דאיכא סכנה תמיד בדלא מייץ. אלא שאפשר להתהוות לבוא עי"כ ענין סכנה להולד. ואף שאין הסכנה ברורה יש לנו לחוש שמא יבוא לידי סכנה. והיינו דפרכינן עלה פשיטא מדקא מחללין עליו שבתא ע"כ שיש לבוא לפעמים לידי סכנה בלא מציצה. ואע"ג שאין הסכנה ברורה ע"כ מילתא דפשיטא הוא לחוש עליה ומשני מהו דתימא דם מיפקד פקיד ודליכא שום איסור במציצה וי"ל דגם חשש סכנה ליכא קמ"ל ר"פ דחבורי מיחבר ואיכא איסור במציצה ומה שהתירוה בשבת ע"כ היינו מטעמא דאיכא סכנתא מ"מ כיון שלפעמים אפשר לבוא לידי סכנה מותר לחלל שבת ולמצוץ. וממילא נמי אומן דלא מייץ אע"ג שברור הוא אצלו שאין שום סכנה בדבר לא מהני שאפשר לומר שלפעמים יבוא מזה ענין סכנה להולד דהא גם בעיקר הדבר מיחש הוא דחיישינן לה לסכנתא

ומה שסוחטין את המילה בידים כדי שיצא ממנה הדם לכאורה אין זה בכלל מציצה שזכרו חז"ל שבמקום שזכרו מציצה כיונו על המציצה בפה. והוא משורש מצץ מבנין למען תמוצו הצד"י בדגש (ישעיה ס"ו י"א) אבל במקום שכיונו לסחיטה ביד זכרו מיצוי ובבנין הפעלים מיצה או ממצה כדאיתא בזבחים (דף ס"ד וס"ה) וברש"י שם והוא משורש מצה. מבנין ונמצא דמו (ויקרא א' ט"ו) וימץ טל מן הגיזה שופטים (ו' ל"ח) שתית מצית ישעיה (נ"א יח) שאין הצד"י דגושה ועיין באילת השחר שהקדים המחבר ספר התורה והמצוה (סי' שפ"ב) מצץ בפיו דבר שיש בו משקה. מיץ סוחט בידים משקה בלוע מצה על תמצית המשקה שבשוליים ואפשר לומר דוקא מציצה בפה מוציא הדם ממקום חיבורו בגוף אבל סחיטה ביד אינו מוציא כ"כ הדם שהוא מחובר בבשר הגוף ובעי' הכא מציצה דוקא בפה ולא סחטה ביד

אמנם אחר העיון נראה לומר דאולי יותר נכון לסחוט ביד מלמצוץ בפה ומה דאמר ר' פפא האי אומנא דלא מייץ סחיטה ביד קאמר דאלת"ה קשה מה קא מייתי ראיה להאי דאומנא דלא מייץ סכנה הוא ממה שמתירין למצוץ בשבת ודם חיבורי מיחבר ושע"כ משום סכנה התירו והא אכתי אפשר לומר דליכא סכנה בדלא מייץ ואפ"ה מותר למצוץ אע"ג דדם חיבורי מיחבר משום דמציצה בפה הו"ל חובר כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו וכדאיתא בכתובות (דף ס') לענין גינח מלבו ובאו"ח (סי' שכ"ח סעי' ל"ג) שמותר לינק משום דהו"ל מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו וה"ה נמי מוצץ בפה דהו"ל חובר כלאחר יד במקום צערא לא גזרו ומנ"ל לומר דסכנה הוא בדלא מייץ ודלמא צערא בעלמא הוא אע"כ כמ"ש דסחיטת המילה ביד קאמר דהו"ל חובר כדרכו ואפ"ה מותר בשבת דס"ל דמוציצין היינו סוחטין ביד דוקא משום שנוח להתרפאות ע"י שלא נעקר הדם לצאת ממקורו במציצה בפה ומה שכבר ננער לצאת ע"י המכה כבר נסחט ביד שע"כ היתרו בשבת הוא משום חשש סכנה וא"כ שפיר הוכיח דאומנא דלא מייץ סכנה הוא: מדשריא סחיטה אפי' ביד

אבל אין לומר נהי דמותר לינק בשבת משום דהוה מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו היינו רק בצער של אותו שיונק אבל בשביל צערא דאחר כמו צערא דינוקא אפי' מה שהוא כלאחר יד נמי אסור וכעין מ"ש התוס' יבמות (דף קי"ד.) סד"ה וקסבר דההוא דאבא שאול התם בצערא דבהמה שיונקין ממנה שאסור בשבת דאין זה ענין כלל דודאי במקום צערא דבהמה לא התירו וגזרו אפי' על איסור דרבנן אבל בשביל צערא דאדם שהתירו ולא גזרו על איסור דרבנן מה לי צער של היונק או של המוצץ ומה לי צער אותו שיונקים או מוצצים ממנו כיון דסוף סוף צערא דאדם הוא [וגם אינו