אגודת אזוב מדברי רמט

ותמיהני דכיון שהעלה ג"כ דהיכא שא"א לקוץ בהרתו לכ"ע צרעת דוחה ואינו עובד עבודה וכמ"ש התוס' ד"ה ומה צרעת ליישב ההוא דפסחים דזבין ומצורעים משתלחים דהיינו שכ"ז שיש עליו בהרת לא יעבוד עבודה. ומה"ט בשבת דע"כ יש בו בהרת שהרי משום חומרא דשבת אסור לקוץ שפיר צרעת דוחה עבודה, א"כ אפי' אי נימא שבחול קוצץ בהרתו בשביל עבודה מ"מ בשבת שאסור לקוץ דוחה צרעת לעבודה. א"כ מצינו ללמוד בק"ו שמילה דוחה שבת מדדוחה צרעת הדוחה עבודה בשא"א לקוץ בהרתו. ועבודה דוחה שבת וא"כ מש"כ שמילה דוחה שבת ואע"ג דלפי סברא דהשתא בשאפשר לקוץ הצרעת הוה אמרי' שיקוץ בשביל עבודה ואיכא למידחי דעבודה חמורה מצרעת לענין זה שקוצץ בשביל עבודה מ"מ כיון דבשבת שא"א לקוץ דוחה צרעת לעבודה שמצינו בזה דצרעת חמורה נילף מינה למילה שדוחה שבת

איברא דזה יש ליישב ע"פ מש"כ התוס' ד"ה מה צרעת דלא קאמר רציחה תוכיח משום דמילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה. א"כ י"ל אם צרעת ועבודה פעמים צרעת דוחה ופעמים עבודה דוחה. דבשבת צרעת דוחה ואינו עובד ובחול עבודה דוחה וקוצץ. א"כ מה שמילה דוחה צרעת הו"ל כמו רציחה שדוחה עבודה: דאין לומר מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה. דהא עבודה ג"כ דוחה צרעת וא"כ עבודה וצרעת כחדא נינהו. ומה שמילה דוחה צרעת הו"ל כאילו דוחה לצרעת ולעבודה ודומה ממש לרציחה שדוחה עבודה וא"כ י"ל רציחה תוכיח שאינו דוחה שבת וה"נ מילה לא תדחה שבת אע"ג שדוחה לצרעת ולעבודה

אמנם כיון שהעלה דמשום שבשבת שא"א לקוץ שדוחה צרעת לעבודה מה"ט אמרי' דאפי' בחול אינו קוצץ ודוחה צרעת לעבודה א"כ הדרה קו' דנילף דמילה דוחה שבת מדדוחה צרעת שדוחה עבודה ואע"ג שאין ללמוד מדלא יקוץ די"ל דהיינו משום חומרא דשבת ושבת דחמורה גורם האיסור ומה"ט נמי בחול אינו קוצץ. ולא מחומרא דקציצת צרעת אכתי נילף מדאינו עובד בעוד שיש בו הבהרת אלמא דעבודה נדחית בפני הצרעת וחמורה צרעת לענין זה עכ"פ שאינו עובד בעוד שיש בו הבהרת. דמה"ט הוה סתרי' הק"ו שלא יקוץ לסברא הראשונה של התנא. וכמ"ש המגי' בעצמו וז"ל אך מדחזינן בשום פעם דא"א לו לקוץ הבהרת ואעפ"כ לא יעבוד ודאי לאו חומרא דעבודה היא אלא חומרא דצרעת עכ"ל וה"נ נילף שמילה דוחה שבת מזה שדוחה צרעת שדוחה עבודה לענין שאינו עובד בעת היות בו בהרתו

תוס' סד"ה ומה צרעת ופריך לי' מיני' ובי' בחילופי גרסאות ונוכל לומר דהאי תנא באו אינו דקאמר כולהו פריך ואימא איפכא או מת מצוה תוכיח. כן הגי' רש"ל. ואין גירסא זו מוכרחת דא"א לפרש כן בדברי רבא שעליו הק' תוס' נ"ל פי' דבריהם דרבא ללשנא דממה דצרעת חמורה דלמא שבת חמורה לא מצי לפרש דתנא באו או אינו פריך מת מצוה תוכיח דהא לא בעי' למיפרך מת מצוה תוכיח רק כשנודה בסברא ונאמר דצרעת חמורה ואנן להאי לשנא ס"ל לרבא שבת חמורה. וכן ללשנא דגברא הוא דלא חזי לא מצי לפרש האו אינו דהדר אקשי תנא דנימא ק"ו איפכא שיקוץ בהרתו ויעבוד עבודה דהא אפי' כשיקוץ א"א לעבוד שהרי עכ"פ גברא לא חזי ולא שייך להקשות כן שיקוץ בשביל עבודה כיון דגברא לא חזי אפי' אחר הקציצה עד שיעריב שמשו

(דף קלג) ואביי אליבי' דר"ש האי בשר מאי עביד לי' א"ר עמרם באומר לקוץ בהרתו מתכוין ק"ל דהו"ל למיפרך האי לעשות מה עביד לי' והכא ליכא לתרוצי במתכוין לקוץ בהרתו דהא במתכוין הו"ל שפיר לעשות ואסור ונ"ל דלכאורה קשה אהא דאמרינן לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו ובמוט שע"ג כתפו והא לעשות מיבעי' לי' לעשה כדאיתא לעיל (דף קלב:) ועי' רש"י שם ד"ה האי עשה ול"ת הוא

וראיתי שהתוס' לעיל ד"ה האי עשה הק' קושי' זו להיפוך דהא בעי' קרא להתיר סיב שע"ג רגלו ועשה מנ"ל ולולא דבריהם הקדושים אפשר לומר דודאי קרח דלעשות לעשה הוא דאתיא אלא דכיון דאפקי' קרא למשמעותא דעשה בלישנא דלעשות משמע לן דדוקא לעשות אסור אבל סיב ומוט לאו בכלל לעשות הוא אבל לא מייתורא דקרא נפקא לן היתר סיב ומוט. דקרא לא אייתר לן כלל דבעי' לי' לעשה. רק מפשטות משמעות הכתוב הוא דידעי' הכי דדוקא לעשות ולא סיב ומוט

ולפ"ז מתורצת קו' דליכא למיפרך ואביי אליבי' דר"ש לעשות מאי עביד לי' דהא קרא מיבעי' לן לעשה וגופי' דקרא לא אייתר לן כלל אפי' דר"ש דמשמעותא דקרא דלחוד. ולא מייתורי' קא ממעטי' סיב ומוט. אבל קרא דבשר דאייתר לן ומייתורי' למדנו היתר המילה בצרעת פריך שפיר לר"ש קרא דבשר למה לי וראיתי שהמור"ם שיף הק' קו' זו וכתב לעיין לעיל בתוס' שי"ל דבעי' לעשות לעשה ומשמע מדבריו דבאמת לא בעי' קרא לעשה רק שהיינו מתרצים לר"ש דמוקמינן קרא לעשה. וחדאי נפשאי שבכלל דברי דבריו הקדושים ולפמ"ש א"ש

ע"ב מאן תנא פירש אינו חוזר כו' אבל הכא דבעי' זה אלי ואנוהו ה"נ כו' ר' יוסי היא כו' אבל הכא דנתנה שבת לדחות ה"נ כו' רבנן דפליגי עלי' דר' יוסי הוא כו' עיי' פירש"י ק"ל במה דאמרי' ר' יוסי הוא דס"ל נראה בעליל אין מחללין שס"ל באיכא מצוה כ"ז שהוא שלא לצורך גבוה אין מחללין ה"ה נמי בפירוש דהו"ל חזרה לציצין שאין מעכבין התחלת דבר שלא לצורך גבוה שאין מחללין. וקשה היאך תלי ומדמה זה לזה והא בנראה בעליל אף דאיכא מצוה מ"מ הו"ל שלא לצורך גבוה כלל שכיון שנראה בעליל אין שום צורך לחלל השבת. אבל בציצין שאין מעכבין המילה דאיכא מצוה ויש בו צורך קצת משום הידור מצוה וי"ל משום הידור מצוה מותר לחלל השבת

איברא שלקושי' זו י"ל שעיקר עדות החודש מצוה הוא על כאו"א שראה את החודש שיעיד בפני הב"ד ואע"ג שאין הב"ד צריכים לו מצוה הוא שיבוא ויעיד עדותו. וא"כ אי נימא דמשום צורך הידור מצוה לחוד מחללין. ה"נ בנראה בעליל אע"ג שאין בו צורך גמור לב"ד מ"מ בשביל צורך קיום המצוה שיעיד הוא עדותו בפני הב"ד היה מותר לחלל שבת שהרי הוא דומה לגמרי לציצין שאין מעכבין המילה שיש בהם מצות הידור וה"נ נראה בעליל שאין העדאתו מעכבת הקידוש ויש בו מצות הגדה בפני הב"ד ועכצ"ל כן דאלת"ה בפשיטות היה קשה, מה קמוסיף ר' אשי במה דמוקים לה כר"י דנראה בעליל דאלמא דבשביל קידוש החודש דבר של מצוה כ"ז שאין בו צורך אין מחללין והא כבר ידעי' לה מההיא דר"י בנו של ריב"ב דהא פסח נמי דבר של מצוה הוא ולפי שאין בגמר הפשטו צורך גבוה אין מחללין [הג"ה דאין לומר דאע"ג שגוף הפסח דבר מצוה הוא מ"מ כיון דהעור הוא דבר שאינו של מצוה והו"ל דבר של מצוה עם דבר שאינו של מצוה ומש"ה אין מחללין וכה"ג הבאתי בחי' להל' יו"ט שדבר הנעשה ליו"מ ולחול אפי' לצורך אוכל נפש אסור ביו"ט כנראה מדברי הראב"ד (פ"ד ה"א) מהל' יו"ט. וה"נ דכוותה אין לומר שהוא דבר מצוה כיון שדבר שאינו של מצוה פתיך ביה אבל נראה בעליל דבר מצוה בלחוד הוא ליכא למימר הכי דכיון שסוף סוף צריך להפשיט את העור ביו"ט לצורך הפסח שפיר הו"ל ההפשט לדבר מצוה בלחוד. דדוקא מידי דאי בעי לא טרח ביה כלל יש לומר בו שאינו לדבר מצוה. אבל הפשטת העור שהוא הכרחי מסתברא דהו"ל ג"כ בכלל דבר מצוה אלא שאין בו צורך שיעשה בשבת דוקא אבל דבר