אגודת אזוב מדברי רמח

הרמ"ע מפאנו (סי' ס"ב) אם לר"א יש שאלה בשום הקדש ונדר וא"כ לא בעי' לאוקמה הא דסוכה ומכשירי' דוחין שבת בנפלה. ושפיר הו"ל סוכה ומכשירי' נמי אפשר לעשותן מע"ש כמו כל מכשירין דאינך מצות

(דף קלב.) איצטריך סד"א הואיל וחס רחמנא עליו לאתויי בדלות בלילה נמי לייתי קמ"ל צ"ע במה תליא זה בזה דהואיל דמייתי בדלות לייתי גם בלילה וראיתי שהתוס' בד"ה הא אהדרי' כתב שהוא מענין דבר שיצא מן הכלל דבעי' קרא להחזירו לכללו אלא שהק' התוס' למה לא משני דאהדרי' לכללו. במה שהצריך כהן גם אהא דפריך והא זר לאונן כשר בהן הק' התוס' והא כהן כתיב בהו ומהיכי תיתי לומר שזר כשר ומש"ה כתבו התוס' דהא דנקיט זר לאו דוקא הוא וקושית רבינא הוא רק דיהא אונן כשר בהן עכת"ד

ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכא מיקרי יצא מן הכלל במה דמצי לאתויי בדלות. בשלמא באם הי' נאמר בתורה כלל הכולל כל מחוייב קרבנות ומחוסר כפורים בכללם שפיר הי' אפשר לומר במה שמחוסר כיפורים מביא בדלות הו"ל יצא מן הכלל אבל באמת אי לאו הפרשה של מחוסר כפורים ושנאמר בה שיביאו בדלות לא הוה ידעינן כלל שמחוסר כיפורים בר קרבן הוא ושיש עליו שום חיוב קרבן א"כ במה הי' מחוסר כיפורים בכלל שאר מחוייבי קרבן רק שאחר שכתבה התורה שבר קרבן הוא הרי קרבנו בכלל כל הקרבנות להיות פסול בלילה ובזר ואונן דדין קרבן של מחוסר כיפורים הרי הוא בכלל דיני כל הקרבנות וא"כ לענין מה יצא קרבנו דמחוסר כיפורים מכלל שאר כל קרבנות ומה שכל הקרבנות אינם בדלות קשה לענ"ד לומר שיהא נקרא יצא מהכלל שהרי יש לנו כמה מיני קרבנות שצ"ל זכרים דוקא וקרבנות שצ"ל נקבות דוקא ומהם כשרים זכרים ונקבות ויש דוקא פרים אלים ושעירים וכבשים ויש איל בסלע דוקא או בב' סלעים דוקא. הנאמר שכל א' מאלה המינים נקרא יצא מן הכלל: לפי שהוא משונה במקצת דברים משאר קרבנות דמשום שלא הי' שום כלל ממה יהי' קרבן אין לנו לומר כן. ודכוותה נמי מחוסר כיפורים שמביא בדלות לא שייך לומר דהו"ל יצא מן הכלל שהרי עדיין לא נכלל מחוסר כיפורים בכלל מחוייבי קרבן וכמ"ש. ועיין תוספות זבחים (דף מט.) ד"ה לפי דדבר חדש היינו מה שסותר כללו הראשון מיהו אפשר לומר בדוחק דדלות נמי מצי מיקרי סותר כללו ולענ"ד צע"ג

ולולי דבריהם הקדושים אפשר לומר דלכאורה יש לעיין בלישנא דהואיל וחס רחמנא עליו לאתויי בדלות הכי הו"ל למימר סד"א הואיל ומייתי בדלות בלילה נמי לייתי וכמשפ"י התוס' ומה ענין חס רחמנא עליו. ע"כ נ"ל דודאי גם למה דס"ד לכתחילה הי' צריך להביאו ביום אלא דס"ד שאם הביאו בלילה כשר בדיעבד ודלא דמי לשאר קרבנות דבלילה פסול אפי' בדיעבד דהו"א הואיל וחס רחמנא עליו דמחוסר כיפורים דמחוסר כיפורים דמצי לאתויי בדלות בהאי נמי חס רחמנא עליו דנהי דלכתחלה צריך להביאו ביום מ"מ אם הביאו בלילה כשר בדיעבד. דהא חזינן דמיחס הוא דחס רחמנא עליו וסד"א בהא נמי חס רחמנא עליו להכשיר בדיעבד ומש"ה בעי' קרא לקובעו דוקא ביום דלמצוה להביאו ביום כבר נפקא לן מביום צותו. וע"כ קרא דביום השמיני לעיכובא אתי שאם הביאו בלילה פסול ופריך הגמ' דא"כ יהי' זר ואונן כשר בהן ונימא נמי דנהי דבכל הקרבנות בעי' כהן לעיכובא ואונן שעבד פסול מ"מ במחוסר כיפורים דחס רחמנא עליו יהא כשר בדיעבד: ואע"ג שבמחוסר כיפורים גופי' כתיב כהן נימא דהיינו רק דהכי מצוה טפי אבל אם הביאו אונן או זר יהא כשר עכ"פ בדיעבד דהא מיחס חס רחמנא עליו וקרא דכתיב כהן במחוסר כיפורים נימא דהוה למצוה ולא לעכב דדוקא לענין ביום שבכלל כל הקרבנות נכללו גם הקרבנות דמחוסר כיפורים בקרא דיום צותו את בני ישראל אע"ג דלפ"מ דס"ד מעיקרא הוה אמרי' דלמצוה בעלמא הוא דבעינן במחוסר כיפורים ביום דמיחס הוא דחס רחמנא עליו מ"מ כיון דאהדרי' קרא לכתוב במחוסר כיפורים גופי' וביום הח' אמרי' שפיר דקרא לעיכובא אתי אבל כהן דאין לנו לדעת שצריך כהן שצריך כהן מקרא שכולל דין כל הקרבנות דהיכן מצינו בכתוב שצריך כהן בכל הקרבנות רק שבכל קרבן וקרבן קבעו הכתוב בפ"ע דליבעי כהן ובלאו קרא דכה דכתוב במחוסר כיפורים לא הוה מצריכים בו כהן אפילו למצוה י"ל דנהי דבעי' במחו"כ כהן וכדכתי' קרא היינו למצוה בעלמא ולא לעכב דהא לא שינה עליו הכתוב לעכב ואיכא למימר דמחוסר כיפורים דחס רחמנא עליו בהכי נמי חסה התורה עליו דלא ליעכב בי' כהן ואונן נמי יהי' כשר בו בדיעבד. ומשני הגמ' הא אהדרי' קרא למחוסר כיפורים לפסול בו לילה אפי' בדיעבד ולא אמרינן שחס רחמנא עליו להכשיר לילה בדיעבד וממילא דהה"נ בזר ואונן לא אמרי' דחס רחמנא עליו להכשיר בדיעבד. ומצאתי שגם הרמב"ן ז"ל בספר אוצר נחמד כתב דנימא דכהן למצוה ולא לעכב והנאני

ברש"י ד"ה ביום ואפי' בשבת כו' ולר"א דאפקי' למכשירין מילה עצמה הלכה הוא ופיקוח נפש לא אתי' לי' בק"ו ממילה אלא מקראי נפקא לי' כדאמרי' פרק בתרא דיומא לולי דבריו הקדושים אפשר לומר דדוקא לרבנן דמכשירין אין דוחין ומילה גופה הוא דדחי' שבת שפיר אמרי' באם מילה הו"ל הלכה וממילא ליכא קרא כלל על דחיית שבת במילה ורק מהלכה לחוד הוא דידעי לה דליכא למילף מינה פיקוח נפש בק"ו דאין דנין ק"ו מהלכה אבל לר"א נהי דמילה גופה הלכה מ"מ מכשירין מקרא דביום קא דחי שבת וא"כ יש לנו ללמוד בק"ו על פ"נ שתדחה שבת ממילה ומכשירי' שדוחין שבת ולא מהלכה לחוד נילף בק"ו רק מקרא דביום. דהא קרא אמילה גופה נמי קאי אלא דלמילה לא איצטריך דמהלכה שמעינן לה ובאם אינו ענין למילה תנהו ענין למכשירין ושפיר שייך ללמוד בק"ו על פ"נ ממילה ומכשירין דנפקא לן מקרא ולא מהלכה לחוד

ע"ב וממאי דצרעת חמורה דלמא שבת חמורה כו' וממאי משום דחמורה צרעת כו' בחילופי גרסאות כן הגי' רש"ל ונ"י א"נ ממאי משום דחמור' כו' וה"פ דהוכחה שלו הוא כיון דל"א שיקוץ בהרתו ויעבוד כמו שפירש"י והא ודאי די"ל ק"ו איפכא דיקוץ בהרתו בשביל עבודתו כמו שהקשו התוס' אך כאשר חזינן בשום פעם דא"א לו לקוץ הבהרת ואעפ"כ לא יעבוד ודאי לאו חומרא דעבודה היא אלא חומרא דצרעת ולפ"ז מקשה הכי דלמא שבת חמורה וא"כ דשבת חמורה אסור לו לקוץ בהרתו בשבת וא"כ שוב לא יוכל ללמוד הק"ו איפכא דיקוץ בהרתו משום עבודה הא כבר ניתנה העבודה לדחות מפני הצרעת בשבת וממילא נתבטל גם הק"ו בזה

והנה פי' יישוב נוסחא זו דתנא הכי הדר קאמר וממאי דצרעת חמורה מעבודה והא י"ל דבאמת עבודה חמורה ולא תיקשי לך למה לא אמרי' שיקוץ בהרתו בשביל עבודה דנימא ק"ו איפכא ומה שבת שדוחה מילה עבודה דוחה אותה צרעת שנדחית בפני מילה אינו דין שעבודה דוחה אותה דמינה הוה קבעי בתחלה להוכיח דצרעת חמורה וכמו שפירש"י ד"ה דלמא דזה הוא משום חומרא דשבת דכיון דבשבת שא"א לקוץ את הצרעת בשביל עבודה ובשבת ע"כ דוחה צרעת לעבודה א"כ נתבטל הק"ו שעבודה ידחה צרעת ומה"ט שפיר קאמרי' שלעולם לא יקוץ בהרתו בשביל עבודה ושצרעת דוחה עבודה אבל באם לעולם הי' אפשר לקוץ בהרתו הי' עבודה דוחה צרעת והי' קוצץ בהרתו בשביל עבודה: