אגודת אזוב מדברי רמו

לן למיכתב כלל קציר בעומר ואנן ידעי' ליה שפיר בין בעומר בין בשתי הלחם מהאי קרא גופיה דבחריש ובקציר תשבות כו' דמשמע יצא קציר של מצוה בין בעומר בין בשתי הלחם דהקצירה גופה מצוה כו' עכת"ד

ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא אי לא הוה כתיב עכ"פ קציר גבי עומר מנ"ל לדעת שיש קציר שהוא בעצמו מצוה ושאם מצא קציר קוצר גם לא הוה ידעינן ששום קציר דוחה שבת שאין לומר דהוה אמרינן יצא קצירת עומר ושתי הלחם אפי' אינם מצוה לפי שעכ"פ הם קציר של מצוה דא"כ גם חרישה נתיר לצורך עומר ושתי הלחם שהחרישה היא של מצוה ועיקר טעמא דמה חריש רשות היינו משום שא"א למצוא חרישה דמצוה כדאי' ברש"י ר"ה (דף ט') ד"ה ר' ישמעאל [הג"ה ובזה גם תחלת דברי הרש"א צ"ע במ"ש שהוכיחו התוס' דע"כ כונת הגמ' לקצירה שהיא מצוה ולא קצירה של מצוה מדלא קאמר נמי יצא קצירת שתי הלחם דתיפוק ליה דאם הכונה לשל מצוה חרישה נמי איכא של מצוה]

איברא שי"ל דדוקא בקצירה שייך לומר שהיא של מצוה אע"ג דאין גופה מצוה דכיון דכבר בא זמנו של מצוה וא"א למצוא מה שכבר קצור הרי הקצירה הוא לדבר מצוה אבל בחרישה אפי' כשתהיה לעומר ושתי הלחם כיון שהוא זמן רב קודם דמטא זמן המצוה אינה נקראת של מצוה. דהא אפשר לחרוש אח"כ לצורך המצוה ואפי' בשכבר עברו כל החריש מ"מ ליכא למימר שהיא חריש לצורך מצוה דוכי אפשר לומר שלא ימצא חריש ארץ ישראל ואפי' בסמוך לירושלים א"א לומר שלא ימצא חריש כלל. ועיין פסחים (דף מז.) שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ומש"ה דוקא קצירה של מצוה ממעטינן להתיר מיתורא דקרא ולא חרישה של מצוה אמנם קו' הראשונה אכתי קשה דמנא הוה ידעי' שיש קצירה שגופה מצוה ועליו אנו דנין שקצירת שתי הלחם תהי' מצוה כמו קצירת העומר ואם לא הוה כתיב רחמנא קציר בעומר לא הוה ידעי' כלל שיש שום קציר שגופו מצוה לא בעומר ולא בשתי הלחם אף ע"ג שהיו מותרים בשבת לפי שהם של מצוה אבל שגופם מצוה לא הוה ידעי'

גם המוהר"מ לובלין כ' שדברי התוס' צריכין פירוש ושהתוס' הוכיחו מדכתיב ההיא ריבוייא להתיר דחיית שבת לצורך העומר בההיא לישנא גופא דכתיב בעומר משמע דדוקא עומר דחי שבת ולא קצירת שתי הלחם וכיון שאין קצירת שתי הלחם דוחה שבת עכצ"ל דאין מצוה בקצירתם ודבריו הקדושים מרפסין איגרין דהא אנן קיימינן בשיטה למילף לקצירת שתי הלחם שידחה שבת בג"ש מקצירת עומר רק דפרכינן מה לעומר שאם מצא קציר קוצר תאמר בשתי הלחם שאם מצא קציר אינו קוצר וע"ז הקשו התוס' דבההיא ג"ש גופה נילף לשתי הלחם שאם מצא קצור שיקצור. וא"כ מה זה תי' התוס' דמשמע דרק עומר דחי שבת כיון דלישנא דעומר כתיב בקרא דהתירא דהא עכ"פ בעי' למילפה בג"ש ונימא נמי דהקצירה גופה מצוה ועיין היטב במוהרש"א ומוהר"ם שדבריהם מקושי ההבנה

ולענ"ד נראה לפרש דברי התוס' ז"ל שהוכיחו להם דע"כ אפי' אם נאמר ונילף ג"ש דהבאה הבאה מעומר לשתי הלחם מ"מ לא דמי לגמרי דעומר צריך לקצור לשמו ולא בשתי הלחם ודע"כ לא שייך למילף נמי בגז"ש שיצטרך לקצור לשמו דהא עיקר הדבר שמכשירי עומר דוחין שבת נפקא לן מדכתיב בחריש ובקציר תשבות דאמרינן עלה יצא קציר עומר וע"כ מה דנקיט ר' ישמעאל יצא קציר עומר ולא נקט נמי קצירת שתי הלחם היינו משום דר' ישמעאל אשכח קרא בעומר דכ' ביה קציר ולא אשכח קרא הכי בשתי הלחם דליכתוב ביה קציר ומש"ה נקיט ר' ישמעאל קציר עומר שיצא ולא נקט נמי שיצא קצירת שתי הלחם. אבל, אי הוה כתיב בקרא בשתי הלחם ג"כ לישנא דקציר הוה קאמר ר' ישמעאל יצא קצירת העומר ושתי הלחם דמ"ש דיליף בעומר טפי משתי הלחם. וא"כ הוכיחו להם התוס' מדלא כתיב קרא בשתי הלחם לישנא דקציר וסמיך אג"ש דהבאה הבאה עכצ"ל דגלי רחמנא דאפי' אם נדרוש בעומר ושתי הלחם ג"ש דהבאה הבאה שרק לענין מכשירין כדרשיני' ולא להשוותם לגמרי לענין שיצטרך לקצור לשמו שאם הי' רצון הכתוב להשוותם לגמרי שיהיו מכשירי שניהם דוחים שבת ושקצירת שניהם תהיה מצוה שבאם ימצא קציר יקצור למה לי גז"ש דהבאה הבאה המופנה מב' צדדים ולכל הפחות מחד צד ליכתוב רחמנא בפירוש לישנא דקציר בשתי הלחם כמו בעומר והוה ידעי' דמכשירי שתי הלחם דוחים שבת כמו מכשירי עומר דידעי' שדוחים שבת מדכתב בהו רחמנא לשנא דקציר והוה ידעי' שבשתי הלחם איכא מצוה לקצור לשמו כמו בעומר באם היה מפורש בקרא בשתי הלחם לישנא דקציר ולא לכתוב רחמנא גז"ש דהבאה הבאה המופנה מב' צדדים או מחד צד והוה די בלשנא דקציר דלכתוב ביה רחמנא בשתי הלחם. אלא ע"כ דגלי רחמנא דאפי' אם נלמוד בג"ש דהבאה הבאה שמכשירי שתי הלחם ידחו שבת מ"מ לענין שקצירתם בעצמה תהיה מצוה הא לית לן למילף דמש"ה לא מצי למיכתב קרא בפירוש בשתי הלחם לישנא דקציר דהוה אמרינן מצא קציר מצוה לקצור כמו בעומר מלשנא דקציר וע"פ האמת רצה הכתוב שבשתי הלחם במצא קציר אינו קוצר ומש"ה קא בעי קרא לייתר לן גז"ש דהבאה הבאה מב' צדדים או מחד צד כדי שלא נילף בג"ש כי אם במכשירין שידחו ולא שיצטרך קצירה לשמה

ע"ב הואיל ובידו להפקירן מכאן משמע שמותר להפקיר בשבת ולא דמי להא דאסור להקדיש בשבת כמבואר באו"ח (סי' של"ט) דשאני הקדש שבדיבורו בלבד כבר נקנה החפץ להקדש ולהקנות בשבת אפי' להקדש אסור כמו כל אקנויי רשותא. אבל הפקר שבדיבורו אינו בא ליד זוכה רק שהפקר מוציאו מרשות בעלי' ועיין קצה"ח (סי' רע"ג סק"א) י"ל דהוה כסילוק רשות דמותר בשבת כדאיתא עירובין (דף ע"א.) ואכתי יש לחלק ולומר ביטול רשות שמסלק רשותו לשבת בלבד מותר אבל הפקר וסילוק רשות לעולם י"ל דאסור וכ"כ בפר"ח או"ח (סי' תל"ד) ומדברי המג"א (שוס"י י"ג) שכתב דמש"ה לא אמרינן הואיל ובידו ליתנו לאינו ישראל במתנה משום שאסור ליתן מתנה בשבת משמע דבהפקר מותר אפי' בשבת ועיין טור וב"י או"ח (סי' תקכ"ז) גבי מקנה קמחו לאחרים ומשמע שמותר ליתן לחברו מתנה ביו"ט בלא קנין סודר ודבריהם צע"ג ומצאתי בס' שער המלך (פ"ח ה"ב) מהל' לולב ובשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' ט"ז) שהעירו מסוגיא זו והנאני. ועיין בשו"ת ר' עקיבא איגר (סי' קע"ד) ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' כ"ה)

איברא מה דפשיטא ליה להגאון שער המלך דכיון דמה"ת מותר להפקיר אע"ג דמדרבנן אסור הרי הוא חייב חטאת וסקילה. לענ"ד הדבר צע"ג די"ל נהי דמדאורייתא לא דחי שבת משום דבידו להפקירן וחייב. מ"מ כיון דמדרבנן אסור להפקיר ראוי שידחו שבת. ואע"ג דלכתחלה לענין שציצית ומזוזה ידחו שבת לא אמרינן כיון דחכמים באיסור ההפקר לא לעקור ע"ד תורה באו כי לחזק ולסייג לד"ת שראוי לומר שאיסור הפקר יהיה כדין תורה כיון שהוא שוא"ת וממילא ידחו ציצית ומזוזה את השבת מדרבנן אפי' בקום ועשה כיון דלא שייך בידו להפקיר מדרבנן ואינו בכלל שחכמים יעקרו ד"ת בקום ועשה שהרי לכתחלה באו חכמים לגזור לשוא"ת והקום ועשה נצמח עתה ממילא ואפ"ה לכתחלה לא אמרינן הכי ואין ציצית ומזוזה דוחין שבת ועי' מ"ש בחידושי לקמן (דף קלז.) במשנה דב' תינוקות ע"ד התוי"ט (פ"א משנה א) דשבת. מ"מ בעבר וצייץ לפטור דהא חכמים עוקרין ד"ת בשוא"ת ושלא לדונו במיתה ושלא להביא קרבן כשכבר עבר הו"ל שפיר שוא"ת ועיין שבת (דף ד') בסוגיא דהדביק פת בתנור ובתוס' ד"ה קודם