אגודת אזוב מדברי רמה

לקבוע מזוזה משמע שתהי' קבוע במסמרו' שלא תמוט כ"א כשישמט מהכותל המסמר המחבר המזוזה לכותל אבל לא שיוכל לשומטה ולתוחבה אפי' בשעה שנשאר הכל מחובר כבראשונה דכל כה"ג לאו קביעו' מיקרי ועיין ברמב"ם (פ"ה ה"ו) מהל' תפילין שכ' מניחה בשפופרת כו' ומחבר אותה שמבואר שצריך לחברה ומ"ש עוד או חופר במזוז' הפתח ומכניס בה המזוזה. היינו נמי מכניס בה ומחברו: דכל כמה שאינו מחובר לאו קביעו' מיקרי ועיין ביור"ד (סי' רפ"ט סעיף א') בא לקובעה יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ולא הביא דין חופר תוך מזוזת הפתח ובסעיף ד' כתב כיצד קובעה ימסמרנה במסמרות במזוזת הפתח או יחפיר בה חפירה ויקבענה בה שמשמע שלעולם צריכה להיות קבועה במסמרות רק שבין קבועה על המזוזה ובין קבועה בתוך המזוזה שפיר דמי אבל לעולם צריכה להיו' קבועה במסמרות דבלא"ה לא מיקרי קבועה. וגם מדברי התוס' כאן אין ראי' די"ל בשבת יוכל לקבוע מזוזה אפי' בלי קביעת מסמרות וכמ"ש הש"ך (סי' רפ"ט סק"ו) בשם הב"ח מהירושלמי דעל זמן מועט לא בעי' שימסמרנה במסמרו' וא"כ אין צורך לחלל ולדחו' שבת במצות מזוזה אבל בחול בעי' שתהי' קבועה

איברא שאכתי ק"ל ע"ד התוס' התינח מזוזה אבל ציצי' הרי יש במצותן חילול ודחיית שבת שהרי צריך לקשור הציצי' בבגד בשני קשרי' זה ע"ג זה כמה פעמים כמבואר באו"ח (סי' י"א סעי' יד) ועיי"ש במג"א (ס"ק י"ג וס"ק יט) והו"ל קשר לענין חיוב שבת כמבואר באו"ח (סי' שי"ז סעי' א') בהגה"ה ב' דב' קשרים זה ע"ג זה הוה כמו מעשה אומן: וקשר של ציצית הו"ל קשר של קיימא שהרי אינו עומד להפתח עד שיתקלקלו הציצית ועיי"ש בהג"ה א' דכשאינו עומד להפתח תוך ז' ימים הו"ל קשר קיימא ואפי' שנאמר שאפשר לפתוח את הקשר לאחר השבת. מ"מ אכתי לא יצאנו ידי הפוסקים דכשאינו נפתח באותו יום הו"ל כבר קשר של קיימא ומכ"ש להסוברים דבקשר של קיימא אפי' מעשה הדיוט חייב. שמכל זה מבואר שיש לנו חילול ודחיית שבת בהטלת הציצית

גם אפי' לפמ"ש בשם הב"ח דמזוזה בשבת לא בעינן לקובעה במסמרות מ"מ אכתי איכא בקביעות מזוזה חילול ודחיית שבת משום מוסיף על הבנין שהרי המזוזה תשאר תוך מזוזת הפתח ובטלה לגבי הבית וכשקובעה בחור שבמזוזת הפתח או בסמוך למזוזת הפתח הרי הוא מוסיף על הבנין ועיי' עירובין (דף קד.) דדוקא מידי דלא מיבטל לי' מותר אבל דבר שמבטלו אסור ועיי' רש"י שם ד"ה קא מוסיף אבנין דמשום שבת ודאי אסור במבטל אלא דהתם אפי' בחול אסור ועיי' באו"ח (סי' שס"ג סעי' ק ט וסעיף יו"ד)

וראיתי שבס' חמד משה לאור"ח חיים (סי' יג) הקשה לפמ"ש התוס' דבציצית אין במצותן דחיית שבת א"כ למה פסקינן בנפסק א' מהציצית בשבת ומתבייש לישב בלא טלית שמותר ללובשו בלא ברכה משום כבוד הבריות והא לפמ"ש התוס' הי' ראוי לחלק שבאם יש לו ציצית מוכנים מע"ש. שמחוייב להטילם בטליתו אם יש לו מוכנים מע"ש

וליישב את כ"ז נלע"ד דודאי אין כונת התוס' לומר שבקביעת מזוזה והטלת הציצית בבגד ליכא דחיית וחילול שבת שהרי כבר הוכחנו דבקביעת מזוזה איכא איסור וחיוב בונה ובהטלת הציצית איכא איסור וחיוב קושר ויש לעיין עוד בדין מכה בפטיש ומש"ה אפי' בשיש לו ציצית מוכנים מע"ש אסור להטילם בטליתו בשבת משום קושר אלא שהתוס' קשיא להו בשלמא מילה שבגוף עשיית המצוה הרי הוא עושה חבורה רק שהתורה התירתו אפי' בשבת כדנפקא לי' מקרא דבשר לקמן (דף קלג.) שגילתה לנו התורה שניתן שבת לדחות בפני מצות מילה. מש"ה שפיר אמרי' דאפי' מכשירי מילה דוחין שבת אבל מזוזה וציצית שאין במצותם שום דחיית שבת שהרי במה שיושב בבית שיש בו מזוזה אינו מחלל שבת וכ"כ במה שלובש טלית המצוייץ כהלכתו ליכא חילול שבת מהיכא תיתי נאמר שמכשיריהם ידחו שבת. וכי היכן מצינו שניתנה שבת לדחות בפני עיקרי מצות מזוזה ומצות ציצית שנעלה על הדעת לומר שגם בפני מכשירי מזוזה וציצית ניתנה שבת לדחות כי היכא דניבעי למעוטינהו ולהודיענו דלא לכל אר"א. והא במצותם דהיינו בישיבה בבית שיש בו מזוזה ובלבישת טלית מצוייץ כהלכתו למה דקיי"ל ציצית חובת גברא וכן במה שטליתו מונח לו בקופסא מצוייצת כהלכתה למ"ד ציצית חובת טלית שבכל אלה ליכא שום חילול שבת ולא ניתנה שבת לדחות בשבילה. ומהיכא תיתי נעלה על הדעת שמכשיריהם ידחו שבת להתיר אפי' לקבוע מזוזה ולצייץ טליתו אע"ג שכבר הם קצת התחלה וחלק מעיקר המצוה ומכ"ש עיקר מכשיריהם כגון לתקן ולכתוב מזוזה ולתקן מקום מושבה ולטוות חטים לטליתו מהיכא תיתי ידחו שבת ונהי דס"ל לר"א בהרבה מכשירי מצות שדוחים שבת אע"ג שלא מצינו בעיקר מצותם שום דחיית שבת כמו סוכה לולב מצה ושופר עי' ר"ה (דף כט:) ורק בעומר ושתי הלחם איכא חילול שבת היינו משום דרבינהו קרא בפירוש אבל אי לא הוה מרבה להו קרא בפירוש לא הוה מצי למילפינהו ממילה. ומש"ה שפיר הקשו התוס' ל"ל לר' יוחנן לומר לא לכל אר"א ולמעט ציצית ומזוזה דמהיכא תיתי הוה סלקא דעתין לריבויינהו. וכעין סברא זו כתב התוי"ט פ"א משנה א' דשבת והובאה לקמן בחידושי (בדף קלז.) במשנה דב' תינוקות ועיי' מהרש"א מ"ש ע"ד התוס'

תוס' ד"ה תאמר בשתי הלחם כו' וא"ת מאי קא פריך דהוא גופה נילף מינה כו' אף שתי הלחם אם מצא קציר קוצר ותי' ר"ת דהא לא דמי דנילף מינה קצירה שהרי בעצרת יהיו כל החטים והשעורים קצורים ולא משמע דאתי ג"ש אלא מכשירין דדחי שבת עכ"ל דבריהם ז"ל סתומי' וחתומים דמה בזה שבעצרת כבר תהיה כל התבוא' קצור'. והא י"ל שיניחו מעט תבואה לצורך שתי הלחם בקמותי' ויקצרוה לשם שתי הלחם

ונראה לפרש דברי הר"ת ואולי יש להגיה לא דחי במקום שכ' לא דמי דמש"ה לא דחי הגמ' לפירכא דמה לעומר שאם מצא קציר קוצר תאמר בשתי הלחם שמצא קציר אינו קוצר שנימא דהיא גופה נילף בג"ש שגם בשתי הלחם אם מצא קציר יתחייב לקצור דכיון דבעצרת כבר כל התבואות קצורים אם באמת היה מצוה לקצור לצורך ושם שתי הלחם ואפי' כשמצא קציר היה מצוה לקצור לשמה לא הוה קא סמיך קרא בכהאי גוונא אגזירה שוה בלחוד כיון שיש לומר דגזירה שוה אתי למילתא אחריתא דהיינו לדחיית שבת ולא לחייב לקצור לשמה והוה כתיב ליה רחמנא בפירוש ומדלא כתיב קרא הכי בפירוש רק מגז"ש יש לנו ללמוד שתי הלחם מעומר ליכא למימר שקצירת שתי הלחם בעי' שתהיה לשמה ושאם מצא קציר קוצר לשמה דכיון שכל התבואות כבר קצורים באם רצתה התורה להניח מלקצור לשם שתי הלחם הוה כתיב קרא בפירוש ולא לסמוך אג"ש דמתוקמא שפיר למילתא אחריתא וע"כ לא משמע לן גז"ש רק לענין מכשירין שידחו שבת ולא שיצטרך קצירה לשמה בשתי הלחם

בא"ד א"נ י"ל דהא ל"מ למימר נילף קצירה דמהיכא נפק' ליה קצירת העומר דדחי שבת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות וכו' מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה כו' ועיי' מוהרש"א שכתב שדבריהם מגומגמים ובכונת דבריהם דמדנקיט הגמ' יצא קצירת העומר ולא קצירת שתי הלחם ע"כ כונת הגמ' להוציא קצירת העומר שהוא גופיה מצוה ולא קצירת שתי הלחם שהיא קציר של מצוה וע"ז הוכיחו התוס' דמדכתב רחמנא קציר בעומר ש"מ דדוקא בעומר הקצירה מצוה ולא בשתי הלחם דלמה