אגודת אזוב מדברי רמד

וא"ל דמ"מ ניתקו להו שאר חצרות וליכא אלא חצר א' שרגיל במבוי דא"כ גם לטעמא דסתימי להו בתים לא יספיק מה שיבטלו הרשות של המבוי לחצר אחד ויהיו בתי זה החצר פתוחין לה דהא אכתי לא יהיו פתוחין לתוכה כי אם בתי חצר אחד ואנן בעי' בתי ב' חצרות. ועמשפ"י אפשר דמבטלי רשותם היינו רשות החצרות שבמבוי ק"ל דכמו דפריך בית איכא בתים ליכא ה"נ הוה מצי למיפרך חצר איכא חצרות ליכא ובסוף דבריו שכ' שע"פ דבריו ז"ל נתיישבו מה שהקשו התוס' ד"ה אפשר והשגת הראב"ד לא זכיתי לרדת לעומק כוונתו היכא נתיישבה קושי' התוס' ד"ה אפשר וביישוב השגת הראב"ד כבר קדמוהו המגיד משנה והמגדול עוז שגי' הרמב"ם היתה בשינוייא דר' אשי ואינן ומפרש לה בתמיהה

ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל עפמש"כ הכ"מ (פי"ז ה"ז) משבת בשם הרשב"א דמש"ה בעי' במבוי שהתירה בלחי וקורה שיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכה כדי שלא תהי' עשויי' לדירה ולתשמישי הצנע דכל שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכה ודיורין מועטין משתמשין יותר במבוי ואינם בושים לאכול בה והו"ל עשוי' לדירה ולתשמישי הצנע שצריך יותר מחיצות גמורות וגם בב"י (סי' שס"ג) הביא דברי הרשב"א הללו

ולפ"ז נראה דהיכא דנשתתפו במבוי שמשתמשין מהבתים והחצרות במבוי וזה גורם שאי אפשר להשתמש בתוכה דבר מוצנע שפיר ניתרת בלחי וקורה אבל לא נשתתפו בתוכה דקאמר רב דבלא עירבו חצרות עם בתים אין מטלטלין בה אלא בד' משום דלא סגי לה בלחי וקורה: הנה הבין ר"ח חוזאה דע"כ טעמא דרב משום שכל היכא שעירבו חצרות עם בתים כיון שמשתמשין מחצרות לבתים הנה זה גורם שאין משתמשין הרבה במבוי וצניע תשמישתה ומש"ה אינה ניתרת בלחי וקורה שצריכה מחיצות גמורות

והיינו דקאמר ר"ח חוזאה דניתקו חצרות ונעשו בתים פי' שמן החצרות משתמשין הרבה אל הבתים ולא במבוי דנהי נמי שגם מחצר למבוי מותר להשתמש אע"ג דעירבו כמו שמותר להשתמש מחצר לבית מ"מ יותר ויותר שכיח להשתמש מחצר לבית ממה ששכיח להשתמש מחצר למבוי דהא עיקר הדירה בבית הוא וכיון שמשתמשין מחצר לבית צניע תשמישתה דמבוי ולא סגי לה בלחי וקורה והא דלא אסיק אדעתי' דטעמי' דרב משום דבתים הו"ל כסתימי כמו בלא עירבו היינו משום דהוה פשיטא לי' לר"ח חוזאה דליכא למימר דטעמי' דרב דמש"ה לא סגי לה בלחי וקורה כשלא נשתתפו במבוי משום שהבתים הם כסתומים לגבי המבוי לפי שאסור להוציא למבוי כלים ששבתו בבית וצניעי תשמישתה. דכיון דעיקר האוסרים על המבוי ומצריכים להשתתף בתוכה הם בני הבתים מכח דריסת רגלם שיש להם במבוי א"כ ע"כ ליכא למימר שהבתים כסתומים הם דהא בני הבית עוברים ושבים בתוכה תמיד וע"כ לא צניע תשמיש המבוי מכח הבתים

איברא דהוה ס"ל לר"ח חוזאה דהיינו דוקא היכא דעירבו דכיון שמותר להשתמש מבתים לחצר עבידי בני הבתים להשתמש ולעבור עכ"פ דרך המבוי לר"ה אע"ג שאין משתמשין לתוכה מן הבתים כיון שעכ"פ שכיחי בני הבתים בחצר אבל בלא עירבו שאין בני הבתים משתמשין בחצר ולא שכיחי בני הבתים בחצר ממילא אינם עוברים כ"כ דרך המבוי לר"ה והו"ל תשמיש המבוי קבוע וצניעי כאילו הי' הבתים סתומים. והיינו דפריך כי לא עירבו נמי ליחזינהו להנהו בתים כמאן דסתימי דכיון שאין בני הבתים משתמשין ואינם שכיחים בחצר הו"ל כסתימי בתים למבוי ועיקר התשמיש שמשתמשין במבוי הוא מהחצרות וחצרות איכא בתים ליכא ולא ליסגי לה בלחי וקורה דהא צניעי תשמישתה. ומשני דאפשר לבטל רשות כל החצר לבית א' ויהי עכ"פ בני אותו הבית שכיחים בחצר ובמבוי כמו בעירבו כל בני החצר ותו לא צניע תשמיש המבוי משום שעוברים עלי' מן הבית ההוא לר"ה והדר פריך שלא יהי' במבוי רק בני בית אחד ואפי' אם יהיו בני ב' בתים מ"מ בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי

ומשני לי' ר' אשי דע"כ אפי' בלא עירבו שכיחים בני הבית לעבור דרך המבוי לר"ה דהא מה"ט אוסרים על המבוי ומצריכים בה שיתוף וכיון שהחצרות אסורים להשתמש עם השתים שכיח להשתמש הרבה מחצרות למבוי ולא צניע תשמיש המבוי מכח דריסת רגלי בני הבתים ומכח תשמיש של החצרות ודוקא בלא עירבו אבל בעירבו נהי נמי דבתים אע"ג שאסורים להשתמש במבוי לא חשיבי כסתומי' לפי שהם עיקר האוסרים על המבוי מכח דריסת רגלם וא"כ מכח הבתים לא צניעי תשמישתה דמבוי מ"מ החצר אין לו כ"כ שייכות ותשמיש עם המבוי מכיון שיכולים להשתמש מהחצר אל הבתים והו"ל כאילו היו פתוחין למבוי בתים בלא חצרות שצניע תשמישתה ולא סגי לה בלחי וקורה

ואין להקשות נהי דבשבת צניע תשמישתה דמבוי מ"מ בחול לא צניעי שמשתמשין במבוי מן החצרות ומן הבתים דלענין היתירא דמבוי אינו דנין רק על מה שמשתמשין בה בשבת וכן צ"ל נמי ע"פ דרכו של המרכבת המשנה שכתב דמחמת איסור התשמיש שמחצר לבתים הו"ל הפתח שמחצר למבוי רגיל במבוי ואכתי בחול אינו רגיל ועכצ"ל שדנין רק על הפתחים הרגילים בשבת ולית לן לאשגח על הרגילות שבחול והה"נ לפי"מ שפי' דנהי נמי דבחול לא צניע תשמישתה כיון שבשבת צניע וקבוע תשמישתה דמבוי אינה ניתרת בלחי וקורה כנלע"ד לפרש הסוגיא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל וע"כ גירסא שגרס ואינם ומפ' לה בתמיהה כמ"ש הכ"מ והמגדול עוז

תוס' ד"ה לא לכל כו' אבל ציצית ומזוזה אין במצותם דחיית שבת. לכאורה נראה ראי' למנהגינו להניח המזוזה בשפופרת ולתחוב השפופרת בטסים המחוברים: לכותל במסמרו' באופן שהמזוזה גופה אינה מחובר' כלל לכותל רק שתחובה בטסים המחוברים גם נוהגין לתלו' השפופר' שבה המזוזה בחוט ע"ג מסמר הנעוץ ותחוב בכותל באופן שבתחיב' ותליי' המזוזה בשבת ליכא שום איסור ואין במצו' מזוזה שום דחיית שבת שהרי אין המזוזה מחוברת שאם צ"ל שתהי' המזוזה ג"כ מחוברת ושלא יוכל לשומטה הרי יש בקביעותה חילול ודחיית שבת

והנה מדברי הרמב"ם הל' תפילין (פ"ה ה"ח) שכ' תלאה במקל פסולה שאין זו קבועה אין להביא ראי' שלא כמנהג הב' שכתבנו. די"ל דוקא כשתלוי במקל שאינו דבוק למזוזה אבל כשתלוי' ע"ג מסמר התחוב ונעוץ במזוזה י"ל דשרי ובהכי ניחא מה דקאמר תלאה במקל ולא תלאה סתם. ומיושב בזה קו' התוס' מנחו' (דף לב:) סוף ד"ה סכנה שהק' על פירש"י ב"מ (דף קב.) גבי אפשר בגובתא דקניא שפירש"י ותולה אותה והתוס' מנחו' כתבו דלא תלי ממש קאמר ולפמ"ש י"ל בגובתא דקני' התלוי בכותל מותר ואינו בכלל תלאה במקל ונ"ל שדין זה הוא במחלוקת בין רש"י ב"מ שם והתוס' מנחות שם ועי' תוס' ב"מ ד"ה בגובתא דקניא ונ"ל שהתוס' שם ס"ל שעשיית הנקב אפי' בכותל אבנים אינו מעשה אומן רק הסתימה או שלא תתלחלח המזוזה לזה בעי' מעשה אומן ומש"ה משני אפשר בגובתא דקניא אבל לתלותה בגובתא דקני' אסור דהתוס' לשיטתם שבמנחו'. אבל לרש"י שם נראה דגוף הנקב בכותל אבנים הוא מעשה אומן כנראה מרש"י ב"מ (דף קא:) ד"ה מקום מזוזה ומש"ה פי' אפשר בגובתא דקני' לתלות בו המזוזה והיינו כמ"ש שאינו בכלל תלאה במקל. וא"כ י"ל שהתוס' כאן קיימי בשיטת רש"י או שאפשר לעשות בלי דחיית שבת וכמנהג הא' שכתבנו

אמנם לענ"ד קשה לסמוך על קביעת מזוזה בדרך זה דלישנא דקביעת מזוזה שכן הוא נוסח ברכתה