אגודת אזוב מדברי רמב

ולבטולי ותדע דהא רב בלא עירבו לא הזכיר להצריך ביטול הרשות לא' והיכא ס"ד לשנויי דאיירי כשביטלו רשותם לא' דא"כ הו"ל לרב להזכיר בדבריו שצריכים לבטל לא' אעכצ"ל דקא משני כיון דאפשר לבטולי לא' מותר לרב אע"ג דבאמת לא ביטלו רשותם לא' דוקא

ובזה יש ליישב קושי' התוס' ד"ה אפשר שהק' בעירבו נמי חצרות עם בתי' מצינן למימר שיש חצר למבוי אם יבטלו כל החצרות הרשות שיש להם במבוי לבני חצר א' עיי"ש ולפמ"ש ניחא דודאי היכא דעירבו חצרות עם בתי' ודין א' להם דאז באמת אין כאן חצר כלל כמו שפי' התוס' ד"ה ניתקו משום שהחצר נעשה בית ליכא למימר דמהני מה שיש לתקן אם יבטלו ושיועיל אע"ג שלא ביטלו עדיין דהא כ"ז שלא ביטלו ליכא חצרות דהא באמת החצרות נעשו בתים. ודוקא בלא עירבו דבאמת איכא בתים וחצרות דהא חלוקים הם זה מזה לענין שלא להחשיב הבתים כסתימי הוא דמהני מה דמצי לבטולי אע"ג דאכתי לא בטלו. משא"כ בעירבו לענין דלא נימא ניתקו בעי' דוקא ביטלו ולא מהני מה דמצי לבטולי מקמי דבטלי

ולפי"ז י"ל דבאמת אם יבטלו כל בני החצר רשותם שבמבוי לחצר א' ה"נ שיהיה מותר לטלטל במבוי אפי' היכא דעירבו כמו בלא עירבו לסברת התרצן. רק שאין זה רבותא כלל ולא קבעי רב לאשמעונין שאם ביטל מותר אפי' עירבו דמילתא דפשיטא הוא ובלא עירבו הוא דקמ"ל רב רבותא דכיון דמצי מבטלי מותר אע"ג דאכתי לא בטלו

ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל דאפשר לבטל בפירוש רשות ביתם עם רשות החצר שי"ל דאין ה"נ שאם היו מבטלין רשות ביתם בפי' דהוה מהני רק דרב לא איירי בדבטלי רשותם וסמכינן אהא דאפשר לבטל. וי"ל רשות חצרם לחוד דעביד אינש לבטולי שפיר מהני מה דמצי לבטל אע"ג דלא בטיל. אבל רשות ביתם דלא עביד אינש לבטל נהי דאי בטל מבוטל מ"מ ליכא למימר בכה"ג דמהני מה דאפשר לבטל דהא לאו אורח ארעא לבטולי הכי ובעי' דוקא לבטולי ממש ובהכי לא איירי רב

ולפ"ז יש לסתור מש"ל לפרש כוונת התוס' ד"ה ניתקו שהק' להם על ר"ח חוזאה דלא אוקי מילתא דרב בעירבו משום דחצרות כסתימי נינהו. דהא י"ל משום דהוה הדרא קו' התוס' לדוכתה דבעירבו נמי יש לתקן אם יבטלו רשותם שבמבוי ולענין שלא להחשיבם כסתום מהני מה דמצי מבטלי אע"ג שלא ביטלו עדיין ומש"ה אוקמא בטעמא דניתקו שלא יועיל מה דמצי מבטלי ודנבעי' דוקא בטלו ממש. ועיין מש"ל ע"ד התוס' ד"ה אפשר וגם התוס' בעצמם תי' קו' זו

מה לעומר שאם מצא קציר קוצר אין זה ענין לנקצר שלא כמצותו כשר במנחות (דף עב.) דנהי דכשר אם נקצר שלא בזמנו מ"מ בעי' שתהיה הקצירה לשם עומר אלא שכשר אפי' נקצר כמה ימים קודם הפסח. כשנקצר לשם העומר כמבואר במנחות (שם) דאע"ג דס"ל לרבי נקצר שלא כמצותו כשר מ"מ דחי שבת לפי שחביבה מצוה בשעתה שקצירת העומר מצוה כיון דאם מצא קציר קוצר לשמו אלמא דלא תליא כלל מה דמצא קציר קוצר לנקצר קודם זמנו שלא כמצותו

תאמר בשתי הלחם שאם מצא קציר אינו קוצר מפשטות הסוגיא נראה דעומר חמיר משתי הלחם ומש"ה אע"ג דבעומר מכשירין דוחין שבת ליכא למילף מינה לשתי הלחם אכן מפירש"י ד"ה שכן אם מצא נראה דבעומר דמצוה לקצור וא"כ הקצירה גופה מצוה מש"ה דוחה שבת משא"כ בשתי הלחם שאין הקצירה מצוה אינו דוחה

וצ"ע דמ"מ קצירת שתי הלחם ידחו שבת משום דמכשירי מצוה היא וכמו כל מכשירי עומר שאינם מצוה כגון טחינה והרקדה ואפיי' דהא אם מצא טחון רקוד ואפוי שלא לשם עומר תבואה שקצירתה היה לשם עומר ודאי דאינו טוחן מרקד ואופה לשמה. ואפ"ה דוחים שבת משום שהם מכשירי מצוה והה"נ קצירת שתי הלחם אע"ג שאינו מצוה ידחה שבת. ועוד שעכ"פ מכשירי שתי הלחם דטחינ' הרקדה ואפייה ידחו שבת כמו שדוחין הנהו מכשירין גבי עומר דמה שקצירת העומר מצוה וקצירת שתי הלחם אינה מצוה אינו מעלה ומגרע כח שאר מכשירין

והנה לכאורה אמרתי לפרש דברי רש"י ז"ל דכיון דקצירת העומר מצוה לשמה א"כ הטחינה והרקדה והאפיי' של עומר הו"ל מכשירין שא"א לעשותם מע"ש שצריך להקצר בשבת אבל בשתי הלחם שקצירה אינה מצוה הו"ל טחינה הרקדה ואפייה מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ומש"ה אינם דוחים שבת

אולם זה אינו דהא לר' אליעזר גם מכשירין שאפשר לעשותם מע"ש דוחין שבת וא"כ נהי דלא לכל אר"א מכשירין דוחין שבת מ"מ אין זה פירכא לסתור הגז"ש מה שבעומר א"א למכשירין שיעשו מע"ש ובשתי הלחם אפשר לעשותם דהא לר"א שוים מכשירין שאפשר לעשותם למכשירין שא"א לעשותם מע"ש ועוד דגם מכשירי עומר אפשר לעשותם מע"ש ומה דמצא קציר קוצר היינו מצא קצור שלא לשם עומר אבל קצירה בזמנה לא בעי' וכמש"ל ועי' בחי' מוהר"ם שיף ז"ל

וראיתי במוהר"ם לובלין שכ' דמלשון רש"י שפי' בד"ה שתי הלחם כו' דאפייתם תדחה שבת משמע דאע"ג דילפינן שתי הלחם בג"ש מעומר מ"מ לא דמי לגמרי דבעומר כל המכשירין דוחין שבת אבל בשתי הלחם האפיי' בלבד דוחה שבת ולא קצירה וטחינה ואינך והיינו טעמא משום דשתי הלחם אם מצא קצור אינו קוצר ודבריו ז"ל צע"ג דא"כ האפייה נמי לא תדחה דהא אם מצא אפוי אינו אופה וגם אין לומר משום דבעי' שיאפו בזמנם והו"ל האפיי' מכשירין שא"א לעשותם מע"ש אבל שאר מכשירים אפשר לעשותם מע"ש ומה"ט אינם דוחים שבת דהא לר"א לא שני ליה בהכי ועיין תוס' שבועות (דף טו) ד"ה בשחיטת כבשים דבפלוגתא דתנור מקדש תלוי אם בעי' אפיי' דשתי הלחם בעצרת דוקא ולולא דבריו הקדושים נלע"ד דרש"י לאו בדוקא נקט דאפייתם וה"ה וכל מכשירין דשתי הלחם שדוחין שבת אליביה דר"א

תוס' ד"ה אפשר וא"ת כי עירבו חצרות נמי עם בתים: מצינן למימר שיש חצר למבוי כגון שביטלו אותו של חצר זה לרשות דכולהו שיש להם במבוי לבני חצר אחרת ויכולים לטלטל מן החצר למבוי. נתבאר שהתוס' נקטו דבר זה לפשיטות שאם יבטלו בני החצרות רשותם שבמבוי לבני חצר א' יהיה חצר למבוי וממילא מותר לטלטל בתוכה

אמנם לענ"ד צ"ע ומסתברא לי דמחמת אותן החצרות שנתנו רשותם שבמבוי לחצר אחר עדיין אין להמבוי בתים וחצרות פתוחין דנהי דאין להקפיד על מה שאין בני החצרות רשאין לטלטל במבוי ואפ"ה הו"ל חצרות פתוחין לתוכה כיון שאין הפסק בינם למבוי וגם הפסקת החצרות שבין הבתים למבוי אינו מגרע שלא יהיו הבתים כפתוחין למבוי כיון שעירבו וכמש"ל בשם התוס' ד"ה ניתקו מ"מ כיון דהנהו חצרות עירבו עם בתיהן ניתקו אותן חצרות ונעשו בתים ובתים איכא חצרות ליכא וע"י החצר שלקתי הרשות של המבוי נמי ליכא בתים וחצרות פתוחין למבוי דהא ב' חצרות בעי' כמו שפירש"י ד"ה בתים. ועוד דהא אפי' חד חצר ליכא שגם זה החצר ניתק ונעשה בית שגם הוא עירב לעצמו וא"כ ע"י מה תהיה בתים וחצרות פתוחין למבוי דהא כל החצרות חד דינא אית להו עם בתיהם וכולם ניתקו ונעשו בתים הן אותם שנתנו רשותם והן זה שלקח הרשויות

וצ"ל דכמו שהעלו התוס' לעיל ד"ה ניתקו דהיכא דנשתתפו במבוי לא בעי' בתים וחצרות פתוחין לה ה"נ ס"ל להתוס' דהכא דאפי' לא נשתתפו במבוי רק שבטלו רשותם