אגודת אזוב מדברי רמא

דהא החצר מפסיק בין הבתים למבוי די"ל כיון דעירבו בתים וחצרות בהדדי ורשות א' הן לא חשיב הפסק החצר שבין הבתים למבוי להפסיק. דהא בתים וחצרות כשעירבו רשות א' הם ושניהם לגבי המבוי חשיבי אין הפסק ביניהם וצריך לאוקמא דוקא בטעמא דניתקו חצרות. אבל בלא עירבו דאסור לטלטל מבתים לחצר שפיר חשיב הפסק החצר שבין בתים למבוי להחשיב את הבתים כסתימי

והנה בחילופי גירסאות ותוס' ישנים כתבו וז"ל פי' ר"ל לדבריו דס"ל דבתים אין לה וא"כ אינו ניתר בלחי וקורה ואז לא ס"ל ר"ש דרשות אחד הן. וא"כ גם חצר אין לה והיכא קאמר וחצרות איכא. ועי' טור או"ח (סימן שע"ב) וברמב"ם הל' עירובין (פ"ג הי"ח) עכ"ל ונראה שהרגישו בקו' זו ותי' דהא דלר"ש מותר לטלטל מחצר למבוי הוא רק במבוי שניתרת בלחי וקורה כמ"ש הרמב"ם (פי"ג הי"ח) מעירובין ובטור או"ח (סי' שע"ב) אבל במבוי שאינו ניתר בלחי וקורה מודה ר"ש דאסור לטלטל מחצר למבוי זו משום שהחצר רה"י והמבוי כשאינה ניתרת בלחי וקורה כרמלית ואין מטלטלין אפי' ב' אמות בחצר וב' אמות במבוי זו

דכמו דמחצר לקרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה אסור לטלטל ב' אמות בחצר וב' אמות בקרפף כמו שנראה מדברי הטור והב"י בשם רש"י ורמב"ם וסמ"ג והיינו משום שהחצר רה"י והקרפף כרמלית הה"נ דאין מטלטלין ב' אמות בחצר וב"א במבוי שאינה ניתרת בלחי וקורה משום שהחצר רה"י והמבוי כרמלית ועיין מש"ל ע"ד רש"י ד"ה וקרפיפות ובנ"ד שהחצר אינו פרוץ למבוי פשיטא דאסור לטלטל ב' אמות בחצר וב"א במבוי אם אינה ניתרת בלחי וקורה משום חילוק הרשויות כרמלית ורה"י. וכיון דלסברא דהשתא הו"ל בתים אין לה ואינה ניתרת בלחי וקורה שפיר כ' התוס' אע"פ שאסור לטלטל מחצר למבוי

עוד כתבו שם ומשכחת לי' לר"ש מבוי דניתר בלחי וקורה כו' דבטלי רשותא לגבי תרי כו' והנה מ"ש. ומשכחת לי' לר"ש מבוי דניתר כו' תמיהני מה ארי' לר"ש והו"ל להקשות כן אליבי' דכ"ע ונלע"ד שיש שם ט"ס וצ"ל ומשכחת לי' לרב כו'. גם מה דלא אשכח מבוי שניתרת בלחי וקורה אלא בדבטלי לב' שעירבו תמיהני דהא כתב התוס' דבנשתתפו לא בעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה ומשכחת לן מבוי ניתרת בלחי וקורה בנשתתפו בה

עוד כתבו בסוף דבריהם וכוונת התוס' להקשות בין על עירבו בין על לא עירבו וכדי שלא תאמר דזה שמקשה המקשן באמרו בתים איכא חצרות ליכא בעירבו ע"כ פי' התוס' דמ"ש ניתקו חצרות פי' וחשיב כאילו כו' ונראה שהרגישו לפרש מ"ש התוס' ומיהו חצר לא חשיב כליתא. גם כמו שפי' לעיל שהק' להם על דר"ח חוזאה יהיב טעמא דמש"ה אוסר רב בעירבו משום דניתקו חצרות שהוא נגד הסברא דתיפוק לי' משום דסתימי חצרות לגבי המבוי וקאי קו' התוס' אטעמא דר"ח חוזאה בדברי רב לגבי היכא דעירבו ועל קו' בלא עירבו במה דקאמר וחצרות איכא

וכדי שלא תפרש דברי ר"ת חוזאה במה שנותן טעם לדברי רב בעירבו משום דניתקו חצרות דהיינו דסתימי חצרות וכמו שהק' התוס' מש"ה הקדימו התוספות לפרש דניתקו חצרות היינו כאילו אין כאן חצר כלל אבל סתימי חצרות איכא חצר למבוי אלא שהוא כסתום ואינו פתוח לתוכה. ולזה הק' התוס' ל"ל לר"ח חוזאה לתת טעם בדברי רב דבעירבו ניתקו חצרות וליכא חצר כלל תיפוק לי' דאפי' איכא חצר אסור בעירבו משום דכסתימי הוה הנהו חצרות לגבי המבוי וזה שכ' וכוונת התוס' להקשות בין על עירבו והיינו אטעמי' דר"ח חוזאה בין על לא עירבו והיינו אמה דקאמר וחצרות איכא

בא"ד ודוקא היכא שלא נשתתפו בעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכו אבל נשתתפו לא בעי' ק"ל בעירובין (דף ה.) מוכיח אביי דמשך תחלת מבוי ביותר מד' טפחים הוא משום דבעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה ולדברי התוס' הא משכחת לה דמשך תחלת מבוי בפחות משיעור הפתחים רק בד' טפחים כשנשתתפו בתוכה דלא בעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה גם בעירובין (דף ע"ג:) דלא תני רב פתוחות זו לזו משום דבעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה ובפתוחין זו לזו כחד נינהו ועיין חי' ריטב"א שם מה שתי' על קו' הר"ת מסוגי' דהכא ולפמ"ש התוס' דבנשתתפו לא בעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה ק' הא התם בנשתתפו במבוי איירי דלא בעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה

וצ"ל שהתוספות כתבי כן לס"ד דר"ח חוזאה דטעמיה דרב משום ניתקו וליכא בתים וחצרות פתוחין למבוי ועכצ"ל דבנשתתפו לא בעינן בתים וחצרות פתוחין לתוכה דאי לא תימא הכי הוי ליה לרב לאסור לטלטל במבוי אפי' נשתתפו בה אבל במסקנא דלא קיימי האי טעמא דניתקו וטעמי' דרב כמסקנא דר' אשי ודאי אפי' נשתתפו במבוי בעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכה ועי' מש"ל ע"ד הרמב"ם (פ"ה הט"ו) מהל' עירובין

בא"ד ולא מצי למימר שהשנים עירבו כו' אילה"ק היכא אפשר לאוקמא שהשנים עירבו דא"כ הדר ניתקו חצרות וכקו' הגמ' דהא דניתקו לא שייך רק היכא שכל בני החצר עירבו וכולם משתמשין בחצר אבל בעירבו מקצתם והשאר אסורים לא שייך לומר ניתקו. וכמ"ש התוס' ליישב מה דלא אמרי' ניבטלו כשיבטלם רשותם לא'

דף קלא. גמ' סוף סוף בית איכא בתים ליכא ק"ל דהא משכחת לן שיהי' גם בתים למבוי כשכל בני החצר יבטלו בפירוש רשות ביתם עם רשות חצרם לא' מהם ויהי' הוא מותר להוציא ולהכניס מבתיהם לחצר דביטול בפירוש מהני אפי' לרשות ביתם כדאי' עירובין (דף כו:) וברמב"ם הל' עירובין (פ"ב ה"א) מיהו לזה י"ל שאם כל בני החצר יבטלו גם רשות ביתם הדר ניתקו חצרות ונעשו בתים דכיון שמכל הבתים משתמשין בחצר שייך לומר ניתקו חצרות ונעשו בתים

אמנם קשה דהא משכחת לן היכא שמקצתם או רובם יבטלו רשות חצרם בלבד והשאר יבטלו גם רשות ביתם בפירוש דתו ליכא למימר ניתקו חצרות כיון שמהבתים שלא נתבטלו אסור להשתמש בחצר וליכא למימר נמי דהו"ל בתים כסתימי וליכא שני בתים דהא מן הבית שנטל הרשות ומהבתים שנתבטלו בפירוש מותר להשתמש בחצר והו"ל שפיר בתים וחצרות פתוחין למבוי

גם התרצן דמשני דאפשר דמצפרא כו' אפשר דמפלגא דיומא כו' אע"ג דלא אסיק אדעתי' שיקשה לו המקשן סוף סוף בעידנא דאיתי' להאי כו' מ"מ עדיפא הו"ל לשנויי בגונא שכתבתי שמקצתם יבטלו רשות חצרם בלבד והשאר יבטלו בפירוש רשות ביתם ג"כ וגם התוס' בד"ה ניתקו הק' דנימא שיבטלו לב' שעירבו ותי' דרב דקאמר לא עירבו משמע לא עירבו כלל ולפמ"ש הו"ל שפיר לא עירבו כלל וצע"ג ועיי' מ"ש בדיבור שאח"ז

גמרא אפשר דמבטלי רשותא לגבי חד כו' אפשר דמצפרא כו' יש לדקדק בלשון הגמ' דמשני אפשר דמבטלי אפשר דמצפרא ולא משני הכא במאי עסקינן בדבטלי רשותייהו לגבי חד הכא במאי עסקינן בדבטלי מצפרא כו'. ולולא דמסתפינא נלע"ד דלסברת התרצן לא בעי' כלל לבטולי רשותייהו לגבי חד משום דבאמת בלא עירבו בתים וחצרות פתוחין למבוי שהרי הבתים הם חלוקים מן החצרות אלא דהמקשן הקשה כיון שהחצרות מפסיקין בין בתים למבוי יחשבינהו לבתים כסתימי מש"ה מתרץ ליה דכיון דאפשר לבטולי לחד ואפשר דמצפרא כו' אע"ג דלא בטלו את רשותם לא' מ"מ תו ליכא למיחשב לבתים כסתימי כיון דאפשר תקוני