אגודת אזוב מדברי רמ

שגלתה התורה נמי בעי' להדר משום דהמפורש בתורה להיתר ודאי הותרה הוא ועדיף מהיכא דליכא אלא קצת גילוי בתורה מ"מ אין להביא ראי' דבמקום שגילתה התורה בלבד לאו בכלל הותרה הוא די"ל דקושית הגמ' בנזיר שם הוא דכיון שלא נזכר בכתוב רק שמצוה לגלח ממילא ליכא גלויי מילתא להתיר גלוח תער כלל

גם מנזיר (דף נח.) דפריך הגמ' ומי כתיב קרא הכי והא אר"ל שפירש"י כיון דאילו מגלח בחדא זמנא לא מחייב כו' מי קא כתבי' רחמנא דאי עביד דרך איסור כו' אין לדחות סברת התוס' דהא התם נמי לא נתפרש בקרא להתיר גלוח רק שצריך לגלח וכיון דמצי להקיף בלי שום איסור אין לנו לומר שהתיר הכתוב ע"י איסור אבל אם היה מפורש בתורה היתר הגילוח בלי הקפת כל הראש או דהוה מגלה לן קרא היתר גלוח אפי' באיסור לא הוה בעי' להקיף כל הראש כדי לקיים שניהם

אמנם הביאו התוס' ראי' לדחות סברא זו מלקמן דפריך הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר אע"ג שגלתה התורה בפירוש בקרא דבשר דאע"פ שיש שם בהרת יקוץ וימול. ולענ"ד לא זכיתי להבין ראי' זו דהא מצינו לפרש קושית הגמ' דכיון דקרא דבשר לא איצטריך לר"ש כי אם היכא שאבי הבן אמר דלקוץ בהרת דבנו קא מכוין עלה פרכי' ואי איכא אחר ליעבד אחר ולמה זה התיר הכתוב שיעשה דוקא אבי הבן דהא כיון דקרא יתירה הוא ולהתיר לאב הוא דאיצטריך וכל היכא שאפשר לעשותו ע"י אחר למה זה יתיר הכתוב שיעשה דוקא האב. ולית לן לאוקמא קרא יתירה לההוא התירא דבשלמא היכא דייתורא דקרא איצטריך להתיר מה שהוא על צד ההכרח שפיר י"ל כיון שכבר התירו הכתוב היכא שהוא ע"פ ההכרח ממילא אע"ג דאינו מוכרח לקיים העשה שתהי' בעבירת הלאו דוקא אפ"ה לא בעי' תו למיהדר לקיים שניהם כיון שכבר גלתה תורה להתיר. וההיא התירא איצטריך לן לכשיהי' ע"פ ההכרח לעבור על הלאו

אבל לאוקמא לקרא יתירה דאתי להורות לן התירא היכא שאפשר לעשות ע"פ היתר בלחוד. הא לא מסתבר דלמה זה יתיר כן הכתוב. וכמו שהבאתי דברי רש"י נזיר (דף נח.) דכיון דמצי מגלח ומקיף כא'. לית לן למימר שיתיר הכתוב הקפה והדר גילוח. והטעם שאין סברא לומר דקרא לא איצטריך כלל רק שיבוא להתיר את האיסור היכא שאפשר לעשות בהיתר גמור וה"נ כיון שאפשר לעשות ע"י אחר מהיכי היתי יבוא הכתוב המיותר להתיר שיעשנו האב בעבירה. וא"כ הדרא קו' לדוכתה קרא יתירה למה אתי

וכ"נ ממשמעות פירש"י דעיקר קו' הגמ' היא דריבוייא דבשר למאי אתי ומשני עלה דבעי' קרא היכא דליכא אחר להתיר לאב למול אפי' מכוין לקוץ בהרת דבנו דבלאו האי קרא לא הי' עשה של מילה דוחה עשה ול"ת דצרעת וכיון דאיצטריך לן קרא היכא דליכא אחר וכבר גלתה התורה להתיר ולאו בכלל דחוי' היא י"ל דאפי' היכא דאיכא אחר לא בעי' לעשות דוקא ע"י אחר דהיכא שכבר גלתה התורה בפירוש ולאו בכלל דחוי' היא לא בעי' לקיים שניהם ומאי דמקשה הגמ' לקמן הוא רק שאין סברא לומר דייתורא דקרא לא אתי אלא להתיר לאב היכא דאפשר ע"י אחר שהוא ע"פ היתר גמור אבל כיון דכבר בעי' לקרא להתיר לאב בדליכא אחר י"ל דאפי' איכא אחר לא בעי' תו לקיים שניהם לפי שממש הותרה צרעת בפני מילה. והנאני שראיתי שבס' ברית אברהם (סי' א' אות ה') פי' ג"כ קו' הגמ' לקמן ע"ד שפרשתי וצ"ע על דברי התוס'

ואזכיר בכאן מה שלא זכיתי להבין דברי הגאון ברית אברהם (סי' א' אות ב') שכתב ועוד אני אומר דבאמת גם באיכא אחר א"ר לומר דהוי אפשר דל"ד לדר"ל דהא איהו חפץ לקיים המצוה ובדידי' לא הוה אפשר ואם יעבד אחר לא יקיים הוא המצוה ואיהו רוצה לזכות במצוה ואינו ענין לכדר"ל וכמות ראי' וכו' וכ"כ בסוף אות ד' וז"ל ועכ"פ כבר נתבאר דגם באיכא אחר כו' דהא איהו רוצה לזכות במצוה עיי"ש

ולענ"ד דבריו תמוהים דבשלמא בההוא דחליצה דיבמות הוא והיא כוונתם רק לקיים המצוה ולא לדבר אחר משא"כ במילה בצרעת היכא אפשר לומר שרוצה דוקא: איהו לקיים המצוה והא אומר שמכוין לקוץ את הבהרת ואין רצונו לקיים המצוה ואפי' תימא שכוונתו לשניהם לקוץ הבהרת ולמול את בנו מ"מ ליכא למימר שרוצה רק לקיים המצוה שאם רוצה לזכות במצוה למה אומר ומכוין גם לעבירה וכיון שאומר דלקוץ בהרת דבנו קמכוין קא מגלי דעת' דלאו במצוה בלחוד ניחא לי' ומש"ה היכא דאיכא אחר שעושה רק בשביל קיום המצוה בלחוד עבדי' באחר

וגרע ההוא דהכא ממ"ש (שם אות ד) וז"ל וא"ל דלא דמי לטלית דכיון דייבום לא שייך רק בלשם מצוה ולא לשם דבר אחר וא"כ המצוה אפשר בהצרה והיאך נאמר שחפץ בזו דהא החפיצה הוה הכוונה לדבר אחר. אך ז"א דהא הסוגי' קאי למ"ד מצות יבום קודמת ולדידהו שרי לשם נוי כו' ועוד דעכ"פ י"ל דאינו חפץ בהצרה וגם בזו אינו חפץ לשם דבר אחר רק למצוה יעו"ש. ובההוא דהכא שמפרש דבריו שמכוין לקוץ בהרת דבנו ומכוין גם לעבירה דודאי קשה וכמ"ש

גם מ"ש (באות א) ולא אמרי' דהוה אפשר כיון דאילו הי' מצוי אחר כיון דעכ"פ עכשיו דהחיוב מצוה עליו לא הוה אפשר בדידי' לקיים המצוה בענין אחר לא זכיתי להבין דהא עכ"פ אפשר לעשות בהיתר אם לא יכוין לקוץ הבהרת ג"כ. וא"כ לשיטת הב"י אע"ג דליכא אחר ליתסר דהא גם לדידי'. אפשר לעשות בהיתר שלא יכוין לקוץ הבהרת דבנו ונימא כיון דאפשר באחר נהי דעתה ליכא אחר מ"מ כיון דגם לדידי' אפשר בהיתר כשלא יכוין לקציצת הבהרת אסור לעשות ע"י עבירה. כמו לענין ציצית כיון דאפשר במינו אילו הי' לו מהמין ההוא וצע"ג

תוס' ד"ה ניתקו ומיהו חצר לא חשיב כליתא אף על פי שאסור לטלטל מתוכו למבוי לכאורה צע"ג דלרב דס"ל כר"ש מותר לטלטל מחצר למבוי דחדא רשותא נינהו כשלא עירבו ונראה דקו' התוס' אליבי' דס"ד דאכתי לא הוה ידעי' דרב כר"ש ס"ל ור' אשי הוא דשני לן הכי מי גרם לחצרות דרב כר"ש ס"ל ולס"ד הוה ס"ל דרב כרבנן דר"ש ס"ל והיינו מדשקלי וטרי רב ושמואל בר"פ כל גגות אליבייהו דרבנן ועי' תוס' שם (דף פט.) ד"ה רב אמר. וראיתי שעד"ז פי' הגאון מור"ם שיף ז"ל לדברי התוס' וגם המהרש"א נראה שהבין כן בכוונת התוס' אלא שכ' שי"ל דהמקשן נמי אסיק אדעתי' דרב כר"ש ס"ל אלא דלא אסיק אדעתי' לשינוי' דר' אשי מי גרם ע"ש. ועי' מה שכתבתי לעיל אהא דניתקו חצרות דע"כ הוה ס"ל למקשן דרב כרבנן

עוד נלע"ד לפרש קו' התוס' שהק' להם כיון דחשבי' בתים כסתימי כשלא עירבו משום שאסור לטלטל מבתים למבוי א"כ לרב דס"ל דבעירבו מחצר למבוי נמי אסור ל"ל לדחוקי היכא דעירבו שהוא מטעם ניתקו חצרות ונעשו בתים דהוה סברא דחוקה דהא באמת הו"ל חצר. תיפוק ליה דכיון שעירבו ואסור לטלטל מחצר למבוי אליבי' דרב נימא דחצירות כסתימי דמיין ולמה אוקמי' המקשן לדרב בטעמא דחוקה דניתקו חצרות ולא אוקמא משום דבעירבו חצרות כסתימי דמיין משום שאסור לטלטל מחצר למבוי היכא דערבו. לזה כ' התוס' דכיון שאין הפסק בין חצר למבוי ליכא למימר בהו דכסתימי דמיין

ואילה"ק נהי נמי דאין להחשיב לחצר כסתום לפי שאין הפסק בינו למבוי אכתי ק' דניחשב הבתים כסתימי לגבי המבוי בעירבו כמו בלא עירבו ולמה אוקמה משום דניתקו חצירות ולא משום דבתים כסתימי דמיין .