אגודת אזוב מדברי רלט

דנפשאי להעולה מכוונת דברי התוס' ומכוונת השאג"א

ודע שהתוס' מנחות (דף מ.) ד"ה כיון כ' וז"ל א"נ מדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחי' ע"ש ולפ"ז צ"ל דהא דפריך לקמן ואי איכא אחר כו' כדר"ל דלאו אקרא פריך וכפירש"י סד"ה ואי איכא כו' וריבוייא למאי אתי דהא י"ל דה"נ דקרא אתא להתיר דהא מה"ת לא בעי' לקיים שניהם. וכעין זה הק' בס' ברית אברהם (סי' ב' אות ה') וצ"ל דקו' הגמ' היא דנהי דאפי' באיכא אחר ואפשר לקיים שניהם התיר הכתוב בריבוייא דבשר שימול האב אפי' כשמכוין לקוץ בהרת דבנו מ"מ מדרבנן הו"ל להצריך שימול אחר. ואין זה סותר למ"ש הטו"ז ביור"ד (סי' קיז סק"א) ובחו"מ (סי' ב') ובשער המלך הל' יסודי התורה דבדבר המפורש בתורה להיתר אין לחכמים כח לאסור דשאני מפורש להיתר ממה שהוא ע"י ריבויא ויתורא דקרא דמה דאתי בריבוייא דקרא יש כח לאסור כיון דאינו מפורש לגמרי

ולפי"ז גם קו' הרשב"א צריך לפרש עד"ז דנהי דלר"א מכשירין דוחין שבת ולא בעי' כלל להדר לקיים את שניהם מ"מ מדרבנן הו"ל לר"א להצריך לקיים שניהם ולהביא הסכין אם אפשר דרך גגות חצרות וקרפיפות אע"ג שנאמר דשבת לאו דיחוייא היא והותרה לגבי מילה מ"מ מדרבנן יתכן להצריך להדר כדי לקיים שניהם היכא דאפשר

ונלע"ד ליישב קו' הרשב"א ז"ל דהא דבעי' לקיים שניהם היינו דוקא היכא שלא ישאר אפי' איסורא דרבנן כמו גבי יבום ביבמות (דף כ:) דאפשר בחליצה ובנזיר (דף מא.) לענין מלקט ורהיטני דאפי' כעין תער ליכא איסור כלל אפי' להסוברים דמספרים כעין תער אסור דשאני מספרים דקרוי גלוח אלא שאינו משחית מש"ה כעין תער דמשחית אסור. אבל מלקט ורהיטני דמשחיתין אלא שאינם קרויים גלוח אפי' כעין תער מותר ועיין ברש"י נזיר (שם) ובנזיר (דף נח.) לענין הקפות כל הראש דבכל הנך לא ישאר אפי' איסור דרבנן וכן לקמן (דף קלג) גבי מילה בצרעת דליעבד ע"י אחר ויהיה דבר שאינו מתכוין דאפילו לכתחלה מותר אליביה דר"ש כדאיתא לעיל (דף מו:) ולית ביה אפי' איסורא דרבנן כלל אבל לענין שלא להביא הסכין דרך רה"ר רק דרך גגין חצרות וקרפיפות י"ל כיון דדרך גגין חצרות וקרפיפות איכא עכ"פ איסורא דרבנן דהא השתא קיימי' אליבייהו דרבנן דר"ש ולא אסקי' לטעמא דכר"ש עבדוה ואיכא דרך גגין חוק"ר איסורא דרבנן לא בעי' תו ליהדר שלא להביאו באיסור תורה ומביאין אותו אפי' דרך רה"ר

וטעמא דמילתא דכיון דמדאורייתא אפי' באיסור תור' מותר לעשות ולא בעי' למיהדר כלל ורבנן הוא דאצרכו להדר ולקיים שניהם. היכא דסוף סוף יהי' איסורא דרבנן לא הצריכו כלל להדר דהא. מדאורייתא ליכא שום איסור דהא לא בעי' להדר ומאיסורא דרבנן א"א להמלט וניחא לן לקיים העשה בעבירת איסור תורה כי היכא דלא ליפוק חורבא

והבאתי ראיה לזה ממה שמוכיח בירושלמי דאסור לעשות חולה דהיינו מחיצה של בני אדם. דלמה התיר ר"א להביאו דרך רה"ר יעשה לו חולה. ועיי"ש בקרבן עדה במפרש לירושלמי ובשיורי קרבן סד"ה שאל דאיסור עשיית חולה לדעת הוא כמבואר עירובין (דף מד.) והנה איסור מחיצה של ב"א לדעת היא משום איסור עשיית אוהל ארעי בשבת לכתחלה כדאיתא עירובין (שם) ואיסור עשיית אהל ארעי לכתחלה הוא מדרבנן כמבואר ר"פ חולין ברש"י ד"ה ה"נ דמחייב ובגמ' שם הגוד כו' פטור אבל אסור. וברמב"ם (פכ"ה הכ"ז) משבת עיי"ש

מבואר מזה דפשיטא ליה להירושלמי דאם מדרבנן נמי מותר לעשות מחיצה של בני אדם לדעת לא היה ר"א מתיר להביא הסכין דרך רה"ר ולעשות איסור תורה רק היו עושין לו חולה אבל אם ס"ל דלדעת אסור מדרבנן כמו אוהל ארעי לכתחלה נהי דמדאורייתא ליכא שום איסור בעשיית חולה לא בעי ר"א להדר ומתיר להביאו דרך ר"ה באיסור תורה וכה"ג כ' תוס' ד"ה ומי שרי דאפי' לר"א דוקא שא"א לעשות ע"י היתר גמור הוא דמומר להביאו דרך רה"ר אבל אם אפשר להביא בהיתר גמור. כגון חצר המעורבת אפי' לר"א אין להביא דרך ר"ה אלמא דס"ל נמי להתוס' דכשא"א לעשות בהיתר גמור לא בעי' להדר לר"א והיינו כמ"ש דכיון דהא דר"ל שצריך לקיים שניהם י"ל שהוא מדרבנן במילה בצרעת ובמילה בשבת. ומדאוריי' לא בעי' בהו לקיים שניהם מש"ה דוקא היכא שגם מן האיסור דרבנן אפשר להמלט הוא דבעי' להדר אבל אם סוף סוף ישאר איסור דרבנן לא בעי' כלל למיהדר ומקיים העשה דוקא בעבירת הלאו באיסור תורה כי היכי דלא ליפוק חורבא וכמש"ל

ועיי' בב"ב (דף יג.) בתוס' ד"ה כופין את רבו שכתבו דלא דחי' לאו דלא יהי' קדש מקמי מ"ע דפו"ר משום דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיי' ואע"ג שמ"מ נשאר איסור משחרר עבדו עשה דלעולם בהם תעבודו ולכאורה אמרתי דלאו דלא יהי' קדש לא מצינו שהותר בפני פו"ר ורק מצד דחי' אתי' עליה ואפי' מה"ת בעי' להדר לקיים שניהם משא"כ במילה שגלתה תורה אפי' בשבת י"ל דשבת הותרה לגבי מילה כמו כלאים בציצית וכמ"ש התוס' מנחו' אלא דהתינח אי הוה איסור שיחרור מדרבנן שפיר הו"מ לומר דמהדרי' לשחרר שלא לעבור על לאו לא יהיה קדש אבל כיון דאיסור שיחרור מה"ת לא שייך להדר מה"ת כיון שסוף סוף ישאר איסור תורה בשיחרור ומה לי איסור לא יהיה קדש ומה לי איסור שיחרור. ואין לו' משום דהתם אין לחוש דתיפוק מינה חורבה לפעם אחר דכיון דאיסור שיחרור נמי מה"ת קשה מה לי שאסור מצד שיחרור ומה לי משום לא יהיה קדש. וי"ל דכיון שכופין אותו בב"ד ליכא איסור שיחרור על האדון כעין מ"ש תוס' לעיל (דף ד.) ד"ה קודם בשם ריב"א ויש מקום עוד להמעיין במקומות שהובאה סוגיא דמי שחציו עבד בש"ס. עוד י"ל דעבירת שיחרור הוא רק פעם א' ולא יהיה קדש לפעמים רבות. וה' יאר נרי בתוה"ק

בא"ד דל"ל דגבי מילה דגלי בה רחמנא דדחי שבת כו' ל"א הכי דהא לקמן (דף קלג.) גבי בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ אמרינן כדר"ל כו' ביאור דבריהם דאין לומר דדוקא בעשה דלא גלי בה רחמנא שעוקרת ללאו רק שמצד שהל"ת נדחית בפני העשה מתקיימת בעבירת הלאו בכה"ג הוא דבעי' לקיים שניהם היכא דאפשר אבל בעשה היכא דגלי בה קרא בפירוש שתתקיים בעברת הל"ת דהו"ל כאילו ממש הותרה הל"ת לגבי קיום העשה. לא בעי' לקיים שניהם וכעין מ"ש התוס' במנחות (דף מ') סד"ה כיון וז"ל א"נ מדאורייתא שריא כו' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחי' וכעין הנ"מ בין טומאה דחוי' או הותרה בציבור ביומא (דף ו:) ומה"ט נמי בעשה שגלתה בה תורה בפי' שמתקיימת בעבירת הלאו נאמר דהו"ל כהותרה לגמרי ולא בעי' תו לקיים שניהם.

והנה אין לדחות סברא זו מנזיר (דף מא.) ואי ס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כר"ל כו' שקו' הגמ' א"כ למה מותר בתער ולסברא זו מאי קושי' והא גילתה התורה שיגלח ומש"ה תו לא מהדרי' א"ו דאע"פ שגילתה התורה בעי' לקיים שניהם דהא ליתא דשאני התם דלא גילתה התורה שיגלח בתער דוקא דהא לא כתיב בקרא היתר התער בפירוש וסתמא הוא דכתיב וגלח וכיון דמלקט ורהיטני מצוה קא עביד מנ"ל שגלתה התורה להתיר גם איסור גלוח בתער. ואדרבה מקו' הגמ' מדלא כתיב תער כר"ל משמע דאם הי' מפורש בקרא היתר גלוח בתער לא הוה בעי' להדר לקיים שניהם. ונהי שאין מזה סתירה למה שהעלו התוס' במסקנא דבמקום