אגודת אזוב מדברי רלח

דרך מלבוש בהיתר מותר לטלטלם באותו רשות עצמו בכולו ולא בד' אמות דוקא

תוס' ד"ה שלא ברצון ר"א דשרי אפי' ברה"ר ק' לרשב"א כו' הא כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' והכא כיון דאפשר לקיים שניהם כו' אמאי יביאו אותו דרך ר"ה לחומר הקו' נלע"ד ליישב עם מה דאמרי' לקמן (דף קלד:) היכא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כו' בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה והנה לר"א שמתיר לעשות מכשירי מילה ומכשירי עבודה בשבת ובעידנא דמתעקר הלאו בעשיית המכשירין לא קא מקיים עשה דמילה ודעבודה

ועכצ"ל שהוא מחמת חומר המצות חומרא דעבודה וחומרא דמילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות דמה"ט דוחה אפי' בלא"ה שבעידנא דמיעקר לאו יקיים העשה וכמו שכתבו התוספ' לקמן (דף קלב.) סוף ד"ה האי עשה ול"ת הוא דמילה כיון שנכרתו עלי' י"ג בריתות דוחה לעשה ול"ת דצרעת אע"ג דבכל התורה אין עשה דוחה ל"ת ועשה והה"נ שי"ל דבמילה ועבודה שהם ממצות עשה החמורות לא בעי' בעידנא דמיעקר לאו יקיים העשה

והבאתי ראי' לדבריי מתוס' פסחים (דף נ"ט.) ד"ה אתי עשה שכ' ור"י מתרץ דדוקא בל"ת דחמיר בעי' בעידנא אבל עשה החמור דוחה עשה הקל אפי' לא מקיים עשה החמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל והנה דבריהם ז"ל צריכים ביאור דלפי הנראה מדבריהם תלוי במה שנדחה דבל"ת הנידחת בעי' בעידנא ובעשה הנידחת לא בעינן והיינו משום דעשה קילא מל"ת כדאי' יבמות (דף ז.) וצ"ע דהא נהי דעשה קילא מל"ת מ"מ במה שנוגע לענין לדחות עשה או ל"ת חמירא עשה מל"ת דהא עשה אינה נידחת אלא בפני עשה החמור ול"ת נדחית בין בפני עשה החמור ובין בפני עשה הקל וממילא כיון דבל"ת שהיא קלה לענין הדחי' בעי' בעידנא בעשה שחמורה להדחות לא כש"כ דניבעי בעידנא

ועכצ"ל בכוונת התוס' דל"ת שנדחית בפני עשה הקלה ג"כ בעי' עכ"פ דבעידנא דמיעקר ל"ת החמורה יקיים העשה הקלה. אבל עשה שנדחית דוקא הקלה בפני החמורה לא בעי' בעידנא לפי שהכל תלוי בדבר הדוחה. דהיכא שדוחה עשה הקלה דאינו דוחה אלא לל"ת בעי' בעידנא ואם דוחה עשה החמור שדוחה ג"כ לעשה הקל לא בעי' בעידנא וכ"נ משמעות דבריהם במ"ש אבל עשה החמור דוחה עשה הקל כו' דהיינו טעמא דלא בעי' בעידנא משום שהעשה החמור דוחה דאלת"ה לא הו"ל לסיים רק אבל בעשה הקלה לא בעינן בעידנא ומדכתבו אבל עשה החמור ע"כ דעיקר הטעם דכיון דעשה החמור דוחה לא בעי' בעידנא

ונתבאר מזה דאם מה שדוחה היא מצוה חמורה לא בעי' בעידנא אפי' כשדוחה לל"ת דכיון דעשה החמורה דוחה לעשה הקלה דעכ"פ חמורה העשה הקלה שאינה נדחית רק בפני עשה החמורה ואפ"ה לא בעינן בעידנא מכש"כ היכא שעשה החמורה דוחה לל"ת שהיא קלה להדחות אפי' מעשה הקלה דהא ניתנה לידחות בפני עשה הקלה ג"כ דפשיטא דלא בעי' בעידנא

ולפי"ז נלע"ד דהא דבעי' למיהדר לקיים שניהם העשה והל"ת היא רק בעשה שאינה חמורה כל כך ול מצינו שתדחה את הלאו כ"א בעידנא כמו ייבום ביבמות (דף כ:) וגילוח דמצורע בנזיר (דף מא. ודף נח.) וכלאים בציצית במנחות (דף מ.) שמצינו בהם שדוחים את הלאו בעידנא דוקא בעי' בהו נמי ליהדר לקיים שניהם דכיון שלא מצינו בהם חומר שע"י יהי' בכחם לדחות אפי' בעידנא דמיעקר הלאו לא מקיים העשה מש"ה בעי' נמי להדר לקיים שניהם היכא דאפשר

אבל מה שדוחה אפי' בלי בעידנא לא מהדרינן לקיים שניהם דכיון שהעשה חמורה כ"כ שיש בכחה לדחות הל"ת אפי' בלי בעידנא אפי' אפשר לקיים שניהם בלא שום. שהייה לא מהדרי' ומקיימין העשה דוקא בעבירת הלוא כי היכא דלא ליפוק מינה חורבה שאם בפעם אחר יצטרכו ג"כ לקיים העשה ההוא ואז יהיה ההכרח לעבור על הל"ת הנה ימנעו מלעבור עלי' ויבקשו צדדים כדי לקיים שניהם ופעמים כשלא תעלה בידם ימנעו מקיום העשה מכל וכל וכה"ג אשכחן ביומא (דף פד:) לענין פיקוח נפשות שעושין אותו ע"י גדולי ישראל דוקא. אפי' אם קטן וא"י עומדים לפנינו ולא נצטרך לשהות כלל משום האי טעמא דלא ליפוק חורבה בפעם אחר. ועיין באו"ח (סי' שכח סעי' יב) במחלוקת המחבר והרמ"א לענין פיקוח נפשות והכרעת הט"ז שם ועיין בתשב"ץ (ח"א סי' נד)

ואילה"ק דלפ"ז מה פריך הגמ' לקמן (דף קלג גבי מילה בצרעת ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל והא במילה לחומר מצותה לא בעי' למיהדר לקיים שניהם די"ל דוקא אם עשה חמורה דוחה לל"ת שאינה חמור' כ"כ לא בעי' למיהדר לקיים שניהם אבל כשדוחה לל"ת החמורה אפי' דחי ליה עשה החמורה בעי' בעידנא ובעי' להדר לקיים שניהם כיון שהל"ת הנדחית חמורה ג"כ ומש"ה גבי מילה בצרעת נהי דמילה שדוחה חמורה. מ"מ כיון דצרעת שנדחה ג"כ חמורה וחמורה טפי משבת דהא צרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת והיינו משום דקציצת הצרעת מתועב היא לפני המקום וכמש"כ בשו"ת ברית אברהם (סי' ב' אות ה') ולישנא דגברא הוא דלא חזי ע"כ הוא לרבנן דוקא אבל לר"א כיון דס"ל שבת נדחית בפני עבודה ומילה ומכשיריהן אפי' בלי בעידנא וצרעת אינה נדחית אפי' בפני עבודה ואפי' נגעין טהורי' לפי שהוא שלא בעידנא כדלקמן (דף קלב:) עכצ"ל דלר"א צרעת חמורה משבת. ומש"ה פריך הגמ' שפיר דנהי דמילה דוחה שבת ולא בעי' למיהדר לקיים שניהם מ"מ לצרעת אינה דוחה כל כמה דאפשר לקיים שניהם

עוד י"ל דקו' הגמ' לקמן (דף קלג) הוא אליביה דר"ע דמכשירי מילה ועבודה אינם דוחים שבת וא"כ לא מצינו שיגרום חומר מצות מילה דלא ניבעי' בעידנא וי"ל שאינה גורמת ג"כ דלא נצטרך להדר לקיים שניהם אבל לר"א שע"כ חומר המצוה קא גרים דלא בעי' בעידנא הה"נ שחומר המצוה גרים דלא בעי' להדר לקיים שניהם אפי' היכא דאפשר

ובזה יש ליישב ג"כ מה שהק' השאג"א (סי' כט) לדעת הרמב"ם דכלאים לא הותר בבגדי כהונה כ"א בשעת העבודה היאך כה"ג עובד עבודה בשאר ימות השנ' ולובש ח' בגדים שהרבה מהם היו של כלאים תעשה העבודה בכהן הדיוט דלמ"ד אבנט של כהן הדיוט של בוץ אין בבגדיו שום כלאים ולמ"ד נמי של כלאים מ"מ ליכא כלאים בבגדי כהן הדיוט כ"א באבנט ובבגדי כה"ג איכא הרבה של כלאים ולענין כלאים עובר על כל בגד ובגד בפ"ע ולפמ"ש יש ליישב דהנה השאג"א הקשה עוד דהא כלאים דבגדי כהונה נדחה אפי' שלא בעדנא דמקיים עשה דעבוד' ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דמשום חומר מצות עבודה דוחה אפי' שלא בעידנא ומש"ה ניחא נמי דלא בעי' להדר לקיים שניהם ומותר הכה"ג לעשות עבודתו אע"ג דאפשר בכהן הדיוט

אח"ז מצאתי שהשאג"א (בסי' צו) כתב ללמוד מדברי התוס' פסחים (דף נט.) דבעשה החמור שדוחה לעשה הקל לא בעי' להדר לקיים שניהם כמו דלא בעי' בעידנא וכבר בררתי בכוונת התוס' דבעשה החמורה דוחה לל"ת נמי לא בעי' בעידנא לפי שהכל תלוי בחומר העשה שדוחה בין לעשה הקלה בין לל"ת. ושיותר נותנת הסברא בדחיות ל"ת שקלה להדחות גם בפני עשה הקלה מדחיות עש' הקלה שחמורה להדחות ואינה נדחית כ"א בפני עשה החמורה ובתרווייהו לא בעי' בעידנא וממילא למה שדן השאג"א דלא בעי' להדר לקיים שניהם בעשה החמור שדוחה לעשה הקל פשיטא דבעשה החמור שדוחה לל"ת דלא בעי' להדר לקיים שניהם והיינו כמשכ"ל ואברכה את ה' שכוונתי מסברא