אגודת אזוב מדברי רלה

האיסור כדי שיאכל ממנה. דהא הוה ידע רב שלא פסק כתורה ומש"ה הוצרך רש"י לפרש חשדא דאוזלי' גבי' אע"ג דחשדא רחוקה היא

ובהא דהרחק מן הכיעור הנה לולי דברי רש"י ז"ל נלע"ד דכמו דליכא חשדא בב' עדים ובג' משום שאין אדם מצוי לחטוא בשביל חברו ה"נ דאפי' בעל נפש מותר לקנות דהא תו ליכא חשדא אלא דמשום הרחק מן הכיעור לא יקנה שלא יאמרו דמשום שזיכהו והעיד לטובתו נותנו לו בזול ונראה כנוטל שכר על הוראתו ועדותו וכיון דחשדא גמורה ליכא בשום צד דהא אפי' אוזיל גבי' ממש ליכא איסורא כלל ודיניו ועדותו קיימין מש"ה לית בי' רק משום הרחק מן הכיעור שלא יאמרו כן ויהי' מכוער בלבד

והנה הא דיש לחוש שיאמרו שלפי שזיכהו והעיד לטובתו מכר לו בזול לא שייך רק בדבר שיבוא שום טובה להבעל דין. וכשהוא מילתא דתליא בסברא. או שא"א להשיגו ע"י אחר כמו בעדות שזה העד יודע לו עדות ולא אחר וכן גבי דיין בדבר ששייך שיקול הדעת שפיר מחזיק לו טובה על שנטהו שיקול דעתו לזכותו דמי יודע אם חכם אחר הי' מזכהו ג"כ. אבל היכא שאין לבעל הדין שום טובה משיקול דעתו או במילתא דלית בי' שיקול הדעת וידעי' שכל דיין שהי' דין זה בא לפניו הי' דן אותו כן ליתא לההוא חששא דבשביל שזיכהו מכר לו בזול

ולפי"ז שפיר הוכיח הירושלמי דע"כ בברייתא דב"ד לא יקחו דינא קתני ולא ממדת חסידות דהא הכא לא שייך לומר שמכר בזול משום שהרשהו למכור דמאי הנאה איכא להנפקד מרשיון המכירה ומה איכפת ליה אם יאבדו הפירות וע"כ הוה פשיטא להירושלמי דמדינא אסור משום חשדא גמורה שלפי שרוצים ליקח הפירות ירשו למכור או שיקצב השער בזול. ומה"ט נמי בחליצה ומיאון כיון דליכא שיקול הדעת וכל דיין ודיין היה מתירה ליתא לחשדא שבשביל שהתירה לעלמא לכן תנשא לו דהיכא דליכא שיקול הדעת לא שייך לומר חששא דהחזקת טובה ומש"ה לא נזכר בברייתא דחלצה ומיאנה בפניו שירחיק בעל נפש דהא לית ביה טעם דהרחק מן הכיעור וכ"ז למה שפירשתי דהרחק מן הכיעור היינו שבשביל שזיכהו מכר לו בזול ובפירות המופקדין ובחליצה ומיאון לא שייך האי מילתא. אכן לרש"י ותוס' דהרחק מן הכיעור היינו דלבעל נפש טוב להחמיר צע"ג לענ"ד

עוד רגע אדבר שלא זכיתי להבין מ"ש הקרבן עדה דחכם שאסר את האשה בנדר לאו מטעם חשדא הוא רק משום דהו"ל נוגע שבשביל שרצה לישאנה אסרה. ותמוה לענ"ד דהא החכם באיסורו לא עשה שום דבר רק שע"י שאמר שאין התרה לנדרה ע"כ גרשה בעלה והתירה לעלמא ומה ענין נוגע שייך בדבר זה והלא אפי' אם בשביל שישאנה אמר שאין התרה לנדרה אין לומר שהוא נוגע בגירושין ומשום חשד ולזות שפתים הוא דאיכא אבל מאי שייך ענין ש נגיעה וצע"ג

תוס' ד"ה רא"א וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא א"ע עי' מוהרש"א ומפורשים דעכ"פ איסורא דרבנן איכא אלא שלא יהי' איסור דאורייתא וצ"ע לפמ"ש התוס' לעיל (דף צד.) ד"ה אבל אדם דקמודו רבנן לר"נ באדם דנושא א"ע כמשמעות הסוגיא דהתם ודפ' מפנין (דף קכח:) ודוקא באדם ותינוק שעוקר א' ומניח א' אבל בתינוק בן יומא פליגי רבנן עליה דר"נ משום דלרבנן כבהמה דמי והיינו הא דר"פ נוטל רבא כר' נתן ס"ל ודלא כרבנן עיי"ש בתוס' וא"כ המשנה דקאי על תינוק בן ח' ימים דהא מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ותינוק בן ח' לרבנן לא אמרינן דנושא א"ע א"כ מה הקשו התוס' שיביאו התינוק אצל כלי והא י"ל דר"א כרבנן ס"ל ולא כר"נ ס"ל וס"ל דתינוק בן ח' כבהמה דמי ואינו נושא א"ע והנאני שראיתי בחי' הרשב"א שכ' אלא י"ל דאפי' קודם מילה הוה ככפות דתינוק קטן כ"כ אינו נושא א"ע אלא למשמעות דבריו שבא ליישב דר"א כר"נ ס"ל. וראיתי שגם המור"ם שיף ובגליון דר"ע איגר העירו מדברי התוס' לעיל (דף צד.) ושמחתי

ובסוגיא דלעיל (דף צד) יש לעיין במה דאמרי' דבאדם מודו רבנן לר"נ ובבהמה הוא דפליגי עליה משום דמשרבטי. ובתוס' (שם) ד"ה אבל אדם ביארו ליישב סוגית הש"ס דהתם ודפ' מפנין ופ' נוטל דלא ליקשי אהדדי הכי מסקינן דבקטן ובהמה פליגי רבנן אר"נ ובאדם מודו ליה וק"ל דהא התוס' (דף צד.) ד"ה שהחי הקשו מה מהני לן מה שנושא א"ע והא אפי' במשא קל חייב נמי ואי משום שנים שעשאו הא הו"ל הנושא יכול והנישא אינו יכול דהנושא חייב ותי' דכל מלאכת שבת ממשכן גמרי' לה ובמשכן לא נשאו דברים שיש בהן רוח חיים יעו"ש. וכיון דבאדם מודו רבנן לר"נ דפטור ע"כ היינו טעמא משום שלא היה במשכן לישא דבר חי וכמ"ש התוס' וא"כ אפי' בהמה וקטן נהי נמי דמשרבטי נפשייהו ליפטור משום שלא היה כעין מלאכה זו במשכן דבשלמא אם הוה פטרינן באדם משום דחי נושא א"ע והוה משא קל או שנים שעשאו שפיר יש לחלק דבהמה וקטן כיון דמשרבטי נפשייהו הו"ל משא כבד ולא שייך שנים שעשאו אבל לפמ"ש התוס' דמשום דילפינן ממשכן הוא דפטרינן באדם למה יתחייב בבהמה וקטן אע"ג דמשרבטי. וכן ק"ל למה מודה ר"נ בכפות ובחולה כדאי' ביומא (דף סו:) והא סוף סוף לא היתה מלאכה כזו במשכן לישא דבר חי

והנלע"ד ביישוב קושיא זו דהנה הוה ק"ל עמש"כ התוס' דפטור משום שלא היה במשכן לישא דבר חי. והוה ק"ל ומי בעי' שיהיה במשכן כל אופני המלאכ' בכל צדדים ופרטים והא לעיל ר"פ הזורק (דף צו:) אמרי' הך דהואי במשכן חשיבא קרי להו אב הך דלא הואי במשכן חשיבי לא קרי להו אב ובתוס' שם ד"ה ולר"א די"ל דהתולדות לא הואי במשכן ואמרתי לתרץ עפמש"כ התוס' בהזורק בד"ה הוצאה ובד"ה הכנסה דהוצאה מלאכה גרוע היא וכ"כ התוס' לעיל (דף ב.) ד"ה פשט דהוצא' והעברה מלאכה גרוע נינהו. וי"ל דוקא גבי הוצאה והעברה בעי' שיהיה במשכן בכל צדדים ופרטים ועל פרט שלא הי' במשכן לא מיחייב אבל בשאר מלאכות אע"ג שלא הי' התולדה בזה האופן במשכן מיחייב עלה ושמחתי מאוד שמצאתי קו' זו ותירוץ זה בס' פני יהושע לעיל (דף צד.) אנא שהגאון פני יהושע לא העיר מגמ' דר"פ הזורק וכ' בפשיטות דכיון דהתולדה דומה לאב מיחייב עלה אע"ג שלא היתה במשכן יעו"ש [ועפמ"ש א"ש דרבנן דלעיל (דף קז:) פטרי בהורג כינה שנ"ל דומה לאלים דפרה ורבה דלמה לא מדמי' לאלים שפו"ר ולא ע"י הטלת ביצים ולמה קא מודו רבנן בהורג עוף. די"ל הורג עוף הו"ל עכ"פ מלאכה גמורה וא"צ להיות דומה לשאר מלאכת המשכן אבל הורג כינה דלא הוה מלאכ' גמורה צ"ל שיהי' דומה למלאכת המשכן]

ולפי"ז י"ל חולה וכפות לר"נ ובהמה ותינוק דמשרבטי נפשייהו לרבנן נהי נמי דלא הוה במשכן נישא דברים שיש בהן רוח חיים מ"מ מיחייב עלייהו כיון דבשאר צדדים דומים למעביר ומוציא מרשות לרשות דהוה במשכן. ואע"ג דלא הוה במשכן בדבר שיש בו רוח חיים אפ"ה חייב דדוקא אדם דנושא א"ע וכלל כלל לא דמי לשאר מעביר ומוציא. נהי נמי דמשום טעמא דמשא קל או שנים שעשאו' לחוד ליכא לאפטורי' מ"מ נותנת הסברא לפוטרו משו' דלא הוה כה"ג במשכן ולגמרי לא דמי לשאר משאות. אבל היכא דליכא נושא א"ע לרבנן כדאי"ל ולר"נ כדאי"ל חייב אפי' על דבר שיש בו רוח חיים אע"ג דלא הוה דכוותה במשכן משום דבמידי דדמי לגמרי לא בעינן דליהוי במשכן וכמו שהבאתי ראיה מר"פ הזורק דכיון דהאב הי' במשכן לא