אגודת אזוב מדברי רלד

ג' דיינים על הש"ס דילן דהא טפי מוכחא מילתא לחשוד כשקונה הדן יחידי מהיכא שקונה אחד כשדנו ג' דיינים אלא אפי' לתי' הב' שבתוס' חולין ולשיטת התוס' בכורות דבב"ד גמור איירי ובהכי מותר דיין אחד ליקח מ"מ להירושלמי הא אפי' בכה"ג אסור אע"ג שאין קונה אלא אחד וליכא הוכחה אפי' ס"ל להירושלמי מי דחיישינן שישלשוהו ביניהם. ומש"ה פשיטא לי' להקרבן עדה דהירושלמי פליג אש"ס דילן [ובאמת צע"ג דהו"ל להקשות מהא דיבמות כיון דס"ל דהירושלמי קאי כשקונה א' מהב"ד וצע"ג] ומ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן ודוקא היכא דליכא הוכחא על החשד כמו בדיין א' שקונה בין בדנו ג' דיינים ובין בדן יחידי הוא דמותר לש"ס דילן אבל היכא דאיכא הוכחא לחשוד כמו בשקנו כל הג' דיינים אפי' לש"ס דילן חשדינן ואע"ג דחשדא דרבים הוא וכמש"ל

ודע דאפי' לשיטת הירושלמי מ"מ בדבר שאין דרכו להשתלש ל"ח לחשדא שמא העד והדיין ישכור וישחד את חבריו כדי שאח"כ יקנוהו דלחששא רחוקה כזו לא חיישי' כמו דשרי לישאנה בחלצה או מיאנה בפניו משום דאין ב' עשויין לחטוא בשביל האחד ולא אמרינן שהאחד ישחד את חבריו. ואפי' לפמ"ש לפרש דלהקרבן עדה בשיטת הירושלמי בדבר העשוי להשתלש אפי' דיין אחד אסור לקנותו דחיישי' שישלשוהו ביניהם בחשאי ואע"ג דלא מוכחא מילתא היינו משום דחשדא קרובה היא שכל הב"ד קנוהו על שם האחד וישלשוהו ביניהם דהא עומד הוא להשתלש לחשוד שישחד את חבריו בממון ל"ח ומכ"ש לפ"מ שפי' המראה הפנים בשיטת הירושלמי דדוקא היכא שכל הב"ד רוצים לקנותו ולשלשו ביניהם בהכי הוא דב"ד לא יקחו אבל אם א' רוצה לקנותו מותר ול"ח לומר שישלשוהו ביניהם בחשאי והיינו משום דס"ל דאין לחוש לחשדא היכא דלא מוכחא מילתא דודאי אין לחוש בדבר שאין דרכו להשתלש שהאחד ישחד את חבריו דהא ליכא הוכחא לההוא חשדא

ובסוגיא דחולין (דף מד:) יש לעיין במאי דפריך הגמ' אדרבה בב"ח דזבין מבהמה שהורה בה להכשיר ותיפוק לי' משום חשדא ופירש"י שלא יחשדוהו דמשום דשרי' ניהלי' מוזלי גבי' ונראה כנוטל שכר על הוראתו. ולא זכיתי להבין. דהא היכא שבאמת נוטל שכר להורות דעביד איסורא ודיניו בטלין וכשנוטל שכר להעיד דעביד איסורא ועדותיו בטלין כדאי' בכורות (פ"ד מ"ו) מ"מ היינו דוקא בדבר הצריך ב"ד ועדים דאמרי' כיון שנטל שכר אין לו דין עד ודיין אבל בדבר שא"צ עדים כ"א לגלויי מילתא ודבר שא"צ דיינים רק חכמים שידעו בדין התוה"ק כמו לענין הוראת איסור והיתר ולענין מומי בכור שהם דברים שא"צ ב"ד ועדים רק שיהי' הדין ברור לאמתו כשניטל שכר לדון ולהעיד בכיוצא באלו ליכא למימר בהו דדיניו ועדותיו בטלין רק שעושה איסור משום שיש לחשוד את הדיינים והעדים שנוטלים שכר שבשביל ממון ישקרו ויטו את הדין ומי שאינו חשוד לשקר באמת מותר לקבל שכר כמבואר בכורות (פ"ד מ"ה) הנוטל שכרו להיות רואה בכורות כו' אא"כ כאילא ביבנה. ולפ"ז אפי' אם הי' רבב"ח נוטל שכר ממש מ"מ הבהמה היתה כשרה ואיסורא הוא דהוה עביד לפי שמביא א"ע לידי חשד שבשביל השכר יכשירנה. וממילא כשאינו נוטל שום שכר רק דאח"כ מוזלי גבי' דלא די שהבהמה כשרה אלא דאפי' שום איסור לא עביד וא"כ מה פריך הגמ' על רבה שקנה הבשר ולא אוזלי' גבי' שיחשדוהו דאוזלי גבי' ונראה כנוטל שכר והא אוזלי גבי' ממש ליכא שום איסור. ונוטל שכר ממש דאיכא איסור משום חשדא מ"מ הבהמה כשרה והיכא שייכא חשדא לומר שלא יקנה כדי שלא יאמרו אוזלי גבי' והא אוזלי גבי' נמי ליכא איסורא כלל ולמה זה דחק רש"י ז"ל לפרש קו' הגמ' ותיפוק לי' משום חשדא בדוחק גדול כזה ובפשיטות הי"ל לפרש שיחשדוהו שבשביל שרוצה לאכול ממנה יתיר את האיסור וכמו שפירש"י בחשדא דעדים בד"ה הרחק מן הכיעור. שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול

ומצאתי שהעיר קצת בקושי' זו המור"ם לובלין וכ' דלא חשדינן שיתיר את האיסור כדי שיאכל ממנו ובתבואת שור ליור"ד (סי' י"ח ס"ק ל"ז) כתב ג"כ בשם הרש"ל דלא חשדינן שיתיר את הטרפה רק שיטעה בשיקול הדעת וכ"כ בחי' בכור שור לחולין (דף מד:) וכתב ליישב מה שלא פירש"י שיחשדוהו שיטעה בשיקול הדעת משום דרבה בב"ח מסתמא לא הוה אכיל מבהמה שהורה בה חכם ואלא משום דסמוך אגמרי' וליכא למיחש שיטעה בשיקול הדעת עיי"ש

והנה ב' נביאים הללו מתנבאין בסיגנון א' דלא חשדי' לחכם שישקר שקר גמור. ודבריהם ז"ל תמוהין לענ"ד דהא חלצה או שמיאנה בפניו ישאנה משום שאין שנים מצויין לחטוא בשביל האחד וחליצה ומיאון בב"ד הוא אבל אם הי' חליצה ומיאון ביחיד לא הי' רשאי לישאנה והתם מה טעות בשיקול הדעת איכא ועכצ"ל דהוה חשדינן לי' שישקר שקר גמור לומר שחלצה או שמיאנה אע"ג דלא חלצה ולא מיאנה כלל. אלמא דחיישינן דבשביל חימוד אשה ישקר וישא את האסורה לו וה"ה נמי שיש לחשוד לחכם שבשביל שיאכל ממנה יכשיר את הטרפה

ואף דגבי חליצה ומיאון נמי איכא לאשכוחי שיטעה בשיקול הדעת כגון שלא היתה החליצה כדין והמיאון לא הי' בקטנות וע"י שיקול דעתו יטעה להכשיר החליצה והמיאון ההוא וקצת יש להסביר כן בדברי רש"י ז"ל בבכורות (דף לא.) ד"ה והתנן כו' ואינו נחשד לומר שע"מ כן התירה דהיינו שהמעשה הוא אמת רק שע"פ הדין אסורה והחכם משום שרצה שישאנה התירה. מ"מ מפשטא דשמעתא לא משמע הכי. אלא דחשדינן שמשקר בשקר גמור. וגם מטעם הירושלמי דאין ב' מצויין לחטוא מפני הא' משמע שיש לחשוד את הנושא לחוטא ולא לטועה בשיקול הדעת. ומ"ש רש"י ז"ל ואינו מחשד לומר שע"מ כן התירה לאו על שעת החליצה קאי שהתירה בשיקול דעתו רק על שעת האמירה קאי שבשעה שאמר שחלצה ומיאנה בפניו א"נ שאומר שקר כדי שישאנה דכיון שגם חבריו אומרים כן לא חשדינן שישקרו כולם כדי שישאנה האחד דאין ב' חוטאין בשביל הא' אבל בלא"ה הוה חשדינן שישקר שקר גמור כדי לישא אשת איש או יבמה לשוק. וה"ה נמי שיש לחשוד שחכם יתיר את האיסור כדי לאוכלו וא"כ הדרה קו' לדוכתה דרש"י ז"ל לא הו"ל לפרש ותיפוק לי' משום חשדא בדוחק שיאמרו דאוזיל גבי' ונראה כנוטל שכר רק שיחשדו שכדי שיאכל ממנה התירה

תו צ"ע במה שפירש"י בחולין (שם) אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור והדומה לו שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול וכ"כ התוס' (שם) וביבמות (דף נה:) דנהי דשנים אינם חשודים מ"מ לבעל נפש טוב להרחיק ולא זכיתי להבין דהא כיון דליכא חשדא בשלשה לפי שאין שנים מצויין לחטוא מפני האחד א"כ למה זה יתרחק בעל נפש והא ליכא משום חשדא. עוד יש לעיין במה דהוכיח הקרבן עדה דס"ל להירושלמי יבמות דברייתא דב"ד לא יקחו דינא קתני ולאו ממדת חסידות כההוא דהרחק מן הכיעור. ומנ"ל להירושלמי הא ולמה לא משני דמדת חסידות קתני ולא מדינא גם יש להעיר דבחלצה או מיאנה בפניו לא נזכר בברייתא דנבעל נפש טוב להחמיר רק שהתוס' הזכירו מזה

והנלע"ד ביישוב קו' הללו. דהא דשייך חשדא שיתיר את האיסור או שיטה את הדין בשביל דבר מה היינו רק היכא שהשואל לאו גברא רבה ויוכל הנשאל להטות משפט ובעלי הדין לא ידעו אבל היכא שהשואל גברא רבה הוא וידע אם יטה דינו לא שייך חשדא זו דהא אירתת הוה מירתת וא"כ גבי רבב"ח דרב שדר לקמי' ההוא פסוקת הגרגרת ליכא לפרש חשדא שיתיר