אגודת אזוב מדברי רלג

מפורש בקרא דברי קבלה קרי ליה וגם ייחוד דבפנוי' דוד וב"ד גזרו עליו ונ"ל שהוא מטעם נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והיכא דאיכא שנים לא שייך תו האי טעמא שיבושו זה מזה

ומה דלא אסרי' עכ"פ מדרבנן לייחודי אפי' בבי תרי משום חשדא כיון דחשדא דתרווייהו הוא היינו טעמא משום דבכשרים היכא דליכא הוכחה למיחשדינהו לא חיישי' לחשדא כלל אפי' מדרבנן דמהיכי תיתי יבואו לידי חשד בשביל היחוד בלבד כיון דכשרי נינהו ודוקא בההיא דהכי כיון שרואין להם חפץ טמון תחת בגדיהם חיישינן להו אע"ג שכשרים הם אבל היכא דליכא שום הוכחה לדבר איסור בשביל הייחוד בלבד לא חשדינן לכשרים. והיינו נמי טעמא דרב דקאמר ל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים כו' דכשרים דל"ש בהו חשדא רק משום ייחוד מש"ה סגי בשנים אבל פרוצים דחשידי לא מהני לן מה דרבים נינהו כיון דכולהי חשידי

ולפ"ז נ"ל דבכשר ופרוץ נמי ליכא ייחוד ולא בעי' דוקא ב' כשרים דהא הכשר אינו נחשד. ובחי' קידושין הארכתי קצת ועיי' באחרוני' שם. ומסתברא נמי דהא דקאמר רב מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת. היינו לדחויי ולהחמיר ע"ע. דכל שאינו פרוץ וחשוד סגי לן בשנים דלא חשידי כיון שכשרים נינהו ולא חשדינן להו וליכא נמי משום סחור סחור לכרמא לא תקרב ועיי' בר"ן קידושין שכ' ג"כ דמדת חסידות קאמר לי' ועיי' מ"מ (פכ"ב ה"ח) מאי"ב

ובברכות (דף ג) מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה כו' פריך ות"ל משום חשדא ומשני בתרי וכשרי משמע נמי דליכא חשדא בתרי כשרי אפי' בחשדא דשייכי תרווייהו דהתם לאו משום ייחוד אתו עלה דהא ליכא שם זונה רק משום שיבואו לידי חשד שמוכנת להם זונה אלמא דתרי כשרי תו לא חשידי והיינו נמי מטעמא דכתבתי דהיכא דליכא הוכחה לחושדם ליכא למיחש לחשד דכשרים והא דבעי' התם ב' ולא סגי בחד כשר היינו משום מזיקין כמבואר בסוגיא שם וצ"ע עוד בזה

ובזה מיושב בב"ב (דף ח:) שררות הוא דלא עבדי' הא המוני הימני'. דק' דהא בלאו דיוקא נמי צ"ל דחד מיהמן דאי ס"ד דלחד חשדי' ולא מהימנינן לי' א"כ גם שנים לא ליהמן דהא הו"ל חשדא דשייכי בה תרווייהו ומשמע מזה דלא חשדי' לשנים אפי' שייכי תרווייהו בחשדא תו קשה לפ"מ דמסקינן דחד מיהמן. ונ"ל דהיינו משום דאין מחשבין עם גבאי צדקה כדאי' שם (דף ט.) למה אין רשאין לפרוש זה מזה והא גבאי צדקה חד נמי מיהמן. עוד קשה דמהא דאין רשאין לפרוש זה מזה משמע דלא' הוא דחשדינן ולא לשנים ומההיא דמצא מעות כו' והי' נושה כו' וגבאי צדקה שאין להם עניים כו' מבואר דשנים נמי חשידי בחשדא דתרווייהו שייכי בה

ולפמ"ש ניחא דהיכא שיש הוכחה שפיר חשדינן לכשרים. ואפי' לשנים חשדינן היכא דשייכא שניהם בחשדא. והיכא דליכא הוכחה לא חשדינן לכשרים. ומש"ה אפי' הוה ס"ל דחד לא מיהמן מ"מ תרי הוו מיהמני ולא הוו חשדי' להו אע"ג דשייכי תרווייהו בחשדא. משום דליכא הוכחה למיחשדינהו. וכן למה דס"ל נמי חד מיהמן מ"מ חם פורשין זה מזה דאיכא הוכחה לחשוד אותם שפיר חשדינן להו על שפורשין זה מזה. וכן במצא מעות ונתנם לתוך כיסו ובאינך דחשיב שם בברייתא כיון דאיכא הוכחה לחושדם וחשדא דתרווייהו הוא דמעות ראויין לחלק וכההיא דירושלמי יבמות המקח דרכו להשתלש מש"ה אפי' בשנים חשדינן ולקמן אביא דברי התב"ש ליור"ד שחילק בין היכא דמוכחא מילתא או לא

והבאתי ראי' דהיכא דתרווייהו שייכי בחשדא חשדינן לשנים מירושלמי יבמות (פ"ב הי"ב) דפריך אהא דתנן חלצה או שמיאנה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד מדתני ב"ד המוכרין בלא דעת הבעלים פירות האבודין לא יקחו ומשני אמר ר' יוסי תמן המקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני האחד מבואר דאפי' בב"ד של ג' בחשדא דשייכי כולהי תלתא חשדינן להו שפיר ודוקא חלצה או שמיאנה בפניו לא חשידי דאין ב' חוטאין בשביל הא'. אבל בלא"ה אפי' ב"ד של שלשה חשידי

איברא שהקרבן עדה לירושלמי כתב שהירושלמי סותר להבבלי חולין (דף מד:) דן את הדין כו' וכן עדים שהעידו כולן רשאין ליקח דמשמע אפי' דיין אחד מותר ליקח עיי"ש. אלא דהיינו רק לתי' הראשון שבתוס' חולין (שם) סד"ה וכן. אכן לתי' השני דאיירי בב"ד גמור וכן הוא בתוס' בכורות (דף כח.) ד"ה דן י"ל דליכא פלוגתא בין הבבלי והירושלמי דנהי שמבואר בבבלי חולין דב"ד גמור ועדים שהעידו רשאים ליקח וכ"ה בבבלי יבמות (דף כה:) עדים החתומים על גט אשה ושדה מקח ל"ח חכמים לדבר זה והיינו דלא חשדינן לשנים. ולירושלמי יבמות אפי' לב"ד גמור חשדינן היכא שראוי להשתלש כבר תי' הפני משה במראה הפנים ד"ה המקח דרכו להשתלש וז"ל ואין זה סותר להברייתא כו' עדים כו' ל"ח חכמים כו' דהתם מיירי אם רצה א' מן העדים לקנות השדה לפי שהאחר לא הי' מסכים עמו להעיד שקר כו' אבל אם מכרו לב' העדים אין ה"נ דאיכא למיחש וכדאמר הכא כדרכו להשתלש וכ"כ הטור חו"מ (סי' סו) מדברי בעה"ת ע"ש עכ"ל

ולכאורה נראה שגם הקרבן עדה נחית לחלק דאם קונה עד ודיין א' דליכא רק חשדא דחד בכה"ג הוא דאמרי' דעדים וב"ד לא חשידי אבל היכא שכל העדים והדיינים קונים שייכא חשדא אפי' ברבים כדאיתא בירושלמי ומש"ה לא הוה ק"ל מסוגי' דיבמות די"ל כמ"ש הפני משה אמנם ממרחק הביא לחמו להקשות מסוגי' דחולין דכיון דאפי' דיין א' רשאי ליקח עכצ"ל דליכא חשדא אפי' אם כל הדיינים קונים. דהא כשקונה דיין אחד כשדן יחידי ה"ה כאילו קנו כל הדיינים היכא שהי' הדין בפני רבים ודעכצ"ל דב"ד לא חשידי ושהש"ס בבלי פליג על הירושלמי ולפ"ז כיון שהתוס' חולין בתי' השני והתוס' בכורות תפסו לעיקר דהאי דדן את הדין לא בדן יחידי איירי שפיר יש להשוות שיטת הירושלמי לש"ס דילן כמ"ש הפ"מ וחזרה ונצבה קו' הקרבן עדה על הב"י (סי' רצב) שהשמיט הא דב"ד לא יקחו. ועי' בקרבן עדה שם שהוכיח דמדינא הוא ולא ממדת חסידות

ואפי' אם נתפוס כתי' הראשון שבתוס' דאפי' דיין א' מותר ליקח מן הדין מ"מ אין הכרע דג' דיינים נמי מותרים ליקח שיש לחלק עפימ"ש התבואות שור בחי' ליור"ד (סי' י"ח סקל"ז) דבעדים איכא משום מדת חסידות אע"ג דליכא גבייהו שיקול הדעת משום דמ"מ מוכחא מילתא כיון דשבקי כולי עלמא וקונים החפץ מאותו שהעידו לו עיי"ש. וא"כ י"ל גבי דיין א' שקונה דלא מוכחא מילתא כולי האי מש"ה מותר מדינא דהא ליכא הוכחא לחשדא ורק משום מדת חסידות לא יקח אבל בג' דיינים כשקונים שלשתן דודאי מוכחא מילתא טובא ושפיר איכא חשדא י"ל דאפי' מצד הדין בלאו טעמא דמדת חסידות לא יקנו. וי"ל דהירושלמי שאוסר למכור לכל הג' דיינים לא פליג כלל אש"ס דילן שמתיר לקנות כשדן יחידי

וצ"ל דהוה משמע להקרבן עדה דהירושלמי לא איירי היכא שכל הדיינים קונים בגונא דמוכחא מילתא לחושדם. ודלהירושלמי אפי' א' מהדיינים לא יקנה דחיישי' שמא ישלשוהו ביניהם אע"ג דליכא הוכחה על החשד והיינו מדהו"ל לומר תמן המקח משתלש והיינו שידוע שמשתלש ומדקאמר המקח דרכו להשתלש משמע דלא ידיע שהיא משתלש רק לפי שדרכו להשתלש אסור ואע"ג דליכא הוכחה. ומש"ה כתב דהירושלמי סותר להש"ס דילן דלא מיבעי' לתי' הראשון שבתוס' חולין דאפי' בדן יחידי מותר ליקח דודאי פליג הירושלמי שאסור לדיין א' לקנות אפי' כשדנו