אגודת אזוב מדברי רלב

פסחים (דף צב:) ד"ה ה"נ למה חשיב אונן בהדי הנך שחכמים לא העמידו דבריהם והיינו אונן דאחר חצות ולמה לא חשיב בהדי הנך שהעמידו אונן דקודם חצות וז"ל ולפ"ז לא הוה אונן דומיא דערל והזאה דהנך אפי' אם שחטו וזרקו עליהן לא יטבול הערל ולא יזו על הטמאי מתים ונדחו לפסח שני משא"כ באונן קודם חצות לא העמידו דבריהם במקום כרת בדיעבד אם שחטו וזרקו עליו וכמ"ש עכ"ל אלמא דהיכא שבדיעבד הורצה ה"ה בכלל הנך שלא העמידו דבריהם אע"ג דלכתחלה העמידו את דבריהם אפי' במקום כרת מ"מ העיקר תלוי במה שבדיעבד העמידו ולא העמידו

גם ע"ד הראב"ד ז"ל שנתן טעם דבשבות שאפשר לבוא לידי כרת העמידו דבריהם ק"ל בית הפרס למה לא העמידו דבריהם והא אפשר לבוא לידי כרת דהעושה פסח בטומאה בר כרת הוא וכמ"ש התוס' פסחים (דף צב:) ד"ה בודקין לעושי פסח ואע"ג שהוא טהור מדאורייתא וליכא כרת מ"מ רבנן גזרו טומאה לביה"פ משום שמא נטמא' באיז' טומאה דאורייתא והו"ל שבות שאפשר לבוא לידי כרת גם במרכה"מ הק' ע"ד הראב"ד דהא באונן נמי חיישינן שמא נטמא בהיסח הדעת ויבוא לידי אכילת הפסח וקדשים בטומאת הגוף

ואין ליישב ולומר דכוונת הראב"ד שע"י השבות בלבד יוכל לבוא לידי כרת כמו באיזמל כשיוציאנו לרה"ר וכן בהזאה משא"כ באונן ובה"פ שלא יבוא לידי כרת ע"י הטומא' בלבד כ"א ע"י שאחר הטומאה יאכל תרומה וקדשים או פסח דהא בערל ג"כ לא יבוא לידי כרת ע"י מה שיטמא לשנה הבאה כ"א ע"י שיצטרף עם הטומאה אכילת פסח וקדשים דלשנה הבאה וצע"ג

איבעי' להו עדים דקאמר איהו וחד או דילמא איהו ותרי ת"ש ובסכנה כו' אלא א"א הוא וחד מאי עדים יש לדקדק מה איבעי' ליה וכי לא ידע לישנא דמתני' ועוד מאי הוסיף תנא דבריי' דתני רי"א משום ר"א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה והא תנן הכי במתני'

ונראה דודאי אלישנא דמתני' ליכא למבעיא ופשטי' משמע דאיהו ותרי קאמר דלשנא משמע מכסהו "המביא" עפ"י עדים "אחרים" דהיינו איהו ותרי ובעל האיבעי' אנשנא דברייתא קאי דקאמר ר"י משום ר"א שהיו נוהגין בשעת הסכנה להביאו מכוסה ע"פ עדים שיש לפרשו שהב"ד או האב מניחין להביאו עפ"י עדים והיינו שהעדים עצמם מביאים אותו דהיינו המביא וחד דעמי' ומשמע לבעל האיבעי' דע"כ ר"י משום ר"א איהו וחד קאמר דאל"כ מה הוסיף בבריי' דלא תנן במתניתין ועלה דחי ליה הפשטן מלשנא דמתניתין דמשמע איהו ותרי ומשני ליה בעל האיבעיא לשנא דמתניתין יכולני נמי לפרושי ולתרוצי דאיהו וחד קאמר

ומה דמהדר לפרושי דאיהו וחד קאמר היינו משו' דהשתא א"ש שחידש לן תנא דברייתא בכל דבריו דבשלא בשעת הסכנה סתמא תנן במתני' מביאו מגולה ולא פי' טעמא משום חבובי מצוה או חשדא ופי' לו בברייתא ואין מביאו מכוסה לאשמעונין דמשום חיבוב מצוה הוא ובשעת הסכנה תנן במתני' מכסהו על פי עדים סתמא ומשמע קצת עדים זולת המביא איהו ותרי וקאמר תנא דברייתא ר"י משום ר"א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה ע"פ עדים שמשמעו העדים היו מביאין אותו מכוס' דהיינו איהו וחד וכמ"ש. ועוד דכיון דאסקינן דדוקא בשעת הסכנ' מביאו מכוסה לא ניחא ליה לבעל האיבעיא דניבעי איהו ותרי שיש לחוש שימנעו להביאו בשעת הסכנה באיהו ותרי כיון שידעו בו רבים דג' רבים נינהו כדאי' כתובות (דף עה.) ומלתא דאתאמרא באפי תלתא לית בה משום לשנא בישא שעומד להתגלות כדאי' ב"ב (דף לט) ועירוכין (דף טז)

כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרותיך. עיי' רש"י ותוס' ומפרשים. ובתשב"ץ (ח"ג סי' ח) דעל פ' מילה שנאמרה בלשון אמירה ולא בלשון דיבור אמר דוד שש אנכי על אמרותיך וכ"ה ברש"י מגלה (דף טז:) ד"ה אמרותיך זו מילה. ונ"ל להסביר דבריהם הקדושים דידוע דלשון אמירה היא רכה ולשון דיבור קשה ומש"ה מצות מילה שניתנה לאברהם אע"ה וקבלה בשמחה ומאז קבלוה ממנו בניו ברצונם עד שמדור דור נתקבלה מצוה זו ברצון נתנה בלשון אמירה רכה אבל שאר מצות שנתנו בסיני שלא קבלום ברצון גמור עד שכפה עליהם ההר כגגית כדאיתא לעיל (דף פח) נתנו בלשון דיבור הקשה. לפי שבין ירצו בין לא ירצו מוכרחים המה לקבלם

והנה יותר ראוי שיקבל אדם שכר על קיום מצות שעוש' מרצונו משיבוא על שכרו בקיום מצות שקבל בהכרח ולזה אמר דוד בשם כנס"י שש אנכי על אמרותיך היינו שעכ"פ מצות מילה נתקבלה ונתנה בלשון אמירה לשון רכה כמוצא שלל רב דכיון שבין שע"פ אונס ובין שברצון קבלוה צריכים לקיימה הנה הם מרויחים שקבלוה ברצון שיתרבה שכרם והיינו דקאמר רשב"ג כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרותיך דמייתי ראיה שמצות מילה נתקבלה בשמחה דהא מה"ט נתנה בלשון רכה לשון אמירה ולא לשון דיבור הקשה כן נ"ל להסביר דבריהם ז"ל

ואין סתירה לדבריהם מהפסוקים (י"ז ג') וידבר אתו אלהים (וי"ז כב) ויכל לדבר אתו. די"ל דלשון של דיבור הנזכר שם לא קאי אמילה. ומפסוק (יז כג) כאשר דבר אתו אלהים נמי אין סתירה אע"ג דקאי אמילה די"ל שאברהם אע"ה קיים המצוה בזריזות כאילו הי' מצוה עליו בלשון דיבור הקשה

וברקנטי (סי' ) כתב משום דכתיב כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו מה להלן היינו ברית היינו אמירה ה"נ שש אנכי על אמרותיך היינו ברית היינו אמיר'

רש"י ד"ה מה שנים שראויים להעיד במקום אחר לעולם הכא עדות לא שייכא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא כו' ומאי דקרי להו עדים דאיכא גילוי מילתא ע"י השני כו' משמע מכאן דבשנים ליכא חשדא ונ"ל דהיינו דוקא בשנים שאינם קרובים וכשרים להעיד כ"א במקום אחר. אבל ב' קרובי' הפסולים לעדות אחרת שייך חשדא אפי' בשני' די"ל כיון שהם קרובים עבידי שיחפה הא' על חברו וכה"ג בגטין (דף לג.) שמא יחפה על בת אחותו ודבר זה למדתי ממשמעות הגמ' ורש"י גבי ומאי עדים שראויים להעיד במקום אחר דמשמע דבעי' כשרים לעדות אחרת. ואח"ז הראני משכיל א' שכ"כ תוי"ט במכילתן

עוד נ"ל הא דבשנים ליכא חשדא היינו דוקא היכא שהא' נוגע והשני אינו נוגע וחשוד כלל כמו הכא שהא' מביא הסכין והב' אין בידו כלום ועל א' הוא החשד בכה"ג כיון דאיכא אחר עמו תו לא חשדינן ליה אבל היכא שיש לחשוד את שניהם שייכא חשדא אפי' בתרווייהו ומה"ט אמרתי בב"מ (דף עח:) דבעי' לדחויי דהא דנותן דינר לעני על חלוק וטלית דלא ישנה מדעת בעה"ב דהיינו משום דאתי למיחשדי' לרש"י את בעה"ב בנודר ואינו מקיים ולשמ"ק את העני במבזבז מה שיקבל דאפי' בשנים שנתנו דינר לעני או דינר הניתן לב' עניים ג"כ שייכא חשדא: דבמילתא דתרווייהו שייכא בה שוה חשדא דב' לחשדא דחד

והא דאמרינן בקידושין (דף פ:) אבל אשה א' מתייחדת עם ב' אנשים דאלמא דליכא חשדא בשנים אע"ג דהחשד הוא על שניהם. נ"ל דשאני התם דענין איסור יחוד לאו משום חשדא הוא דהא לכמה רבוותא חשדא לאו דאורייתא וקרא דוהייתם נקיים ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא ועי' בשו"ת מים עמוקים למוהראנ"ח (סי' ע) ואיסור יחוד דעריות משמע בטור וב"י ומחבר באה"ע (סי' כב) דהוא איסור תורה ומה שרצו ללמוד מדברי הרמב"ם שס"ל שהוא מדרבנן נ"ל שאינו מוכרח שי"ל שגם להרמב"ם הוא מה"ת אלא דהרמב"ם לשיטתיה שכ' בריש הל' אישות דדבר שאינו