אגודת אזוב מדברי רל

וגם לפירש"י ד"ה לפי שאין דמשום גזרה. וע"ש בתוס' ישנים בשם ריב"ן. וה"ה היכא שגזרה השני' אטו הראשונה הוא דבר פשוט. ועיי' תוס' עירובין (דף צח.) ד"ה אלא א"א

גם הצל"ח כתב דליגזור ערל ישראל אטו ערל נכרי לא הוי גזרה לגזרה אלא דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ומש"ה שפיר גזרו על ערל ישראל טומאת ערב כיון דלית בה צד כרת והיינו דערל ישראל כו' טובל ואוכל את פסחו: עייש"ה ודבריו צ"ע דא"כ גם טומאת שבעה ליגזרו עלי' לתרומה וקדשים היכא דליכא כרת אלא עשה לחוד. דכמו שגזרו עלי' טומאת ערב ואסרוהו בתרומה וקדשים עד שהעריב שמשו כיון דליכא כרת רק עשה ה"נ ליגזרו עליו טומאת שבעה היכא דליכא כרת

ולולי דבריו ז"ל נ"ל דגם טומאת ערב לא גזרו על ערל ישראל לתרומה וקדשים כיון דעכ"פ עשה אית בהו. ומה דקאמרי רשב"א ור"י דערל ישראל טובל כו' יש ליישב עפ"מ דמשמע באדר"נ (פ"ח) שהאוכל מאכלות אסורות צריך טבילה ועיי' שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תטו) שכ' בשם רבינו שמחה דכל בעל תשובה צריך טבילה וביור"ד (סי' רס"ז ס"ח וסס"י רס"ח) וי"ל דערל ישראל שא"צ טבילה כשמל לא בעי' רשב"א ור"י לאשמעונין דאוכל פסחו לערב דמלתא דפשיטא הוא דליכא למגזר בי' אטו ערל נכרי כיון דלא דמי לי' דערל נכרי צריך טבילה וזה א"צ טבילה אבל ערל ישראל כשצריך טבילה דסד"א נגזור בי' אטו ערל נכרי כיון דדמי לי' שצריך טבילה כמו ערל נכרי מש"ה קמ"ל רשב"א ור"י דערל ישראל אפי' כשטובל אוכל את פסחו לערב משום דלא גזרי' כלל ערל ישראל אטו ערל נכרי

ועכצ"ל דהיינו טעמא דנהי דאיכא למגזר בערל ישראל אטו ערל נכרי מ"מ כיון דערל נכרי גופי' דרבנן תו לא העמידו חכמי' דבריהם לגזור ערל ישראל אטו ערל נכרי אפי' במקום עשה דתרומה וקדשי' וכ"ש במקום כרת דפסח. אלמא דמלתא דרבנן שגזרו אטו מלתא דרבנן אחריתא לא העמידו במקום כרת ועשה

ומצאתי כן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל (פ"ו ה"ז) מהל' קרבן פסח שנתן טעם בערל הזאה ואזמל כיון שיש לבוא בהם לידי איסור כרת העמידו חכמי' דבריהם עייש"ה ובמש"ל. הרי דכל שבות שרק אטו איסור דרבנן אחר גזרו עליו ושא"א לבוא על ידו לידי איסור כרת לא העמידו בו חכמים דבריהם במקום כרת ומסתברא דבכה"ג לא העמידו דבריהם אפי' במקום עשה דכיון דגם לידי איסור עשה א"א לבוא והאי עשה והאי גזרה דרבנן אטו איסור דרבנן לחוד הוא לא יבוא איסור דרבנן למידחי לעשה

ולפי"ז נראה דלרבנן דר"פ כל גגות דס"ל גג וחצר אכסדר' ומרפסת רשות א' הן בלא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים בחצר אבל לא בעירבו כדאיתא עירובין (דף צא.) ת"ש אנשי חצר ואנשי מרפסת כו' ועירבו. מ"מ לענין סכין של מילה מודו דמותר לטלטל הסכין מחצר לחצר אחר ולאינך הרשויות אפי' עירבו חצרות עם בתים אף על גב דבעלמא אסרי בעירבו משום דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר שלא עירבה עמו שכיון דמאני דבתים לחצר שאינה מעורבת עמו נמי דרבנן הוא גזרה אטו מרשות היחיד לרשות הרבים נהי דרבנן דאסרי במאני דחצר בעירבו משום גזרה אטו מאני דבתים ע"כ ס"ל שאינו בכלל גזרה לגזרה או משום דכולהי חדא גזרה הואי או משום דדבר הפשוט הוה לאסור מבית לחצר אטו מרה"י לרה"ר וכן מאני דחצר אטו מאני דבתים גזרה פשוטה הוא וכמש"ל בשם התה"ד בש"ך ליור"ד (סי' קצ"ו סק"כ) מ"מ לא העמידו חכמים דבריהם לאסור מאני דחצר אטו מאני דבתי' במקום עשה דמילה כיון דהאי עשה והאי גזרה אטו איסורא דרבנן לחוד

וכיון דלענין סכין של מילה הוא דמותר לטלטל מחצר לחצר אחר ולאינך רשויות אליבא דרבנן בעירבו בעי' דוקא להביאו מגולה לטעמא דחיבובי מצוה או אפי' מכוסה לטעמא דחשדא או בשעת הסכנה ע"פ א' או שנים עם המביא כמו לר"א כשמביאו דרך רה"ר דנהי דלא קיי"ל כר"א לענין הדין דמכשירין מ"מ לענין טעמא דר"א במאי דנפ"מ ג"כ לכשיביאו הסכין ע"פ אופן המותר לרבנן בהאי קיי"ל כר"א ואע"ג דאנן קיי"ל כר"ש שמותר להביא אפי' צורכי הרשות מחצר לחצר אפי' עירבו חצרות עם בתים מ"מ קבעי לה אליבייהו דרבנן דאכתי קיימי' בשיטתא דכרבנן עבדוהו

ואזכיר בכאן מה שיש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ו ה"ו וה"ז) מהל' קרבן פסח שנתן טעם על מה שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת בערל הזאה ואיזמל בערל משום שבידו שלא לטבול עד שיבריא והשיגו הראב"ד דהא במל ששה ימים מקודם שכבר נתרפא' המכ' ואפ"ה העמידו חכמים דבריהם. ומ"ש הכ"מ לא זכיתי להבין וראיתי בס' מרכבת המשנה ח"ג דפוס שאלינקי שביאר לתרץ דכמו שרשאי לעכב טבילתו עד שיבריא בשביל צערו בלבד ה"נ אחר שהבריא יכול לעכב טבילתו כדי שלא לעקור תקנת חז"ל

אולם מ"ש במרכבת המשנה (שם) ליישב דאפי' היכא שכבר טבל העמידו חכמים דבריהם משום שהיה בידו שלא לטבול והו"ל כמו איזמל שאפשר לעשותו מע"ש. לענ"ד צע"ג דהיכא דמי' מה שהי' סיפוק בידו להביא האיזמל מע"ש שהי' סיפוק בידו לקיים המצוה בהיתר. לזה שהיה סיפוק בידו לדחות החיוב מעליו לשלא יטבול. שלא היה מקיים את המצוה רק שהיה נפטר מלקיימה לפי שעדיין לא טבל. וכעין זה בשו"ת שאגת ארי' (סי' נ"ב) לענין מל תוך ח' דלא דמי לנקצר שלא כמצותו דגבי עומר דהתם מקיים המצוה אבל במל תוך ח' אינו מקיים המצוה רק שמבטלה עד שא"א לקיימה עוד וה"נ דכוותה כיון דכשאינו טובל לא קיים המצוה רק שהיה מדחה ממנו חיובא דמצוה וכיון שעתה כבר טבל והוא בר חיובא במצות ק' על מה שהעמידו בו חכמים דבריהם במקום כרת ע"פ הטעם של הרמב"ם ז"ל

ובעיקר דברי הרמב"ם בערל ובהזאה משום דלא מטא זמן הפסח. ועיי' בהשגות ובכ"מ שכוונת הרמב"ם על הזאה די"ג בניסן דהרמב"ם לשיטתו ק"ל באיזמל בי"ד בניסן שכבר בא זמן הפסח למה העמידו חכמים דבריהם לאסור להביאו דרך גגות חצרות וקרפיפות במקום כרת וכמו שהקשה הרמב"ם בהזאה וערל על שמלתא דרבנן תעקר דבר שיש בו כרת

הן אמת שמדברי המרכבת המשנה (שם) נראה שהבין דלהרמב"ם הטעם באזמל משום שהיה אפשר להביאו מע"ש וכ"כ בס' אור חדש בחי' פסחים. ולא זכיתי להבין דבריהם דהא ההוא דאפשר לעשותו מע"ש בעי' שלא ידחו איסור תורה ואיסור דרבנן היכא דליכא כרת וכדאי' במשנה וברמב"ם (פ"ב ה"ו וה"ז) מהל' מילה אבל לענין שיעמידו חכמים דבריהם במקום כרת מה מהני לן זה שהיה אפשר להביאו מע"ש מ"מ כשלא הביאו קשה למה יעכב מילתא דרבנן מלקיים מצוה שיש בה כרת ולא מיבעי' שכח אלא אפי' הזיד ולא הביאו דקשה הכי. ועיין שבת (דף ד.) הדביק פת בתנור במזיד ועשה מעשה בידים התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי סקילה וכן בשכח והדביק שעשה מעשה בידים התירו לרדותה קודם שיבוא לידי חטאת. וברמב"ם (פ"ט ה"י) מהל' שבת ובמ"מ ובמרכבת המשנה שם. ומכ"ש הזיד או שכח ולא הביא הסכין מע"ש שלא עש' מעשה עברה בידים שקשה על שיעכב מלתא דרבנן מלקיים מצוה דאורייתא שיש בה כרת

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דדוקא בהזאה וערל