אגודת אזוב מדברי רכז

הבהמה. וצ"ע דא"כ היאך תלי איסור היציאה בענין הקשירה והא לטעמא כשקשרו כבר ועשה האיסור למה לא יצא בו. ויש לעיין בכל המעשים שנעשו בשבת שלא ע"פ הדין ועי' באו"ח (בסי' שי"ח) ובגטין (דף נג נד) במעשים שהם רק איסורא דרבנן אי קנסו שוגג אטו מזיד וצדדים דרבנן כמבואר (בדף קנד:) וי"ל דלא קנסו שוגג והוה לן לומר שיצא בו. מיהו י"ל דלא יצא לא הוה קנס ומש"ה אפי' הי' שוגג בקשירה לא יצא גם יש לעיין בקשרו עכו"מ יתכן שיצא בו אע"פ שלא הי' קשור מע"ש גם צ"ע כיון שאיסור התשמיש בצד הבהמה כבר ידענו (בדף קנד:) א"כ למה לי דהדר אתני דבעי' קשור מע"ש פשיטא דבשבת אסור לו לקשור

כל שאפשר למחות כו' נסתפקתי אם חיוב תוכחה הוא גם בכותי העובר על ז' מצות שלהם ולכאורה מדנקיט קרא עמיתך משמע דממעט כותים. ועי' רמב"ם הל' דעות (פ"ו ה"ז) דנקיט הרואה חברו משמע ג"כ דעכו"ם לא. ועי' רש"י בחומש ע"פ ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט שרועי אברם הוכיחו לרועי לוט על הגזל ולוט הוכיח לאנשי סדום שנסבו על הבית וי"ל דעכו"ם לעכו"ם חייב להוכיח וקודם מתן תורה גם להאבות הי' דין עכו"ם לחומרא עי' בפרשת דרכים ומכ"ש לאנשי ביתם שהי' דין עכו"ם אלא שצ"ע דא"כ הו"ל ח' מצות דאין לומר בזה אינהו וכל אביזרייהו כדמשני בסנהדרין (דף עד:). ואולי י"ל דלא חשיב אלא ז' מצות ל"ת שהעובר מומת עלי' ולא בביטול מצות תוכחה מש"ה לא חשיב לה. ובסנהדרין (דף נח:) משני בפשיטות דלא חשיב שום מ"ע אפילו עשה שחייבין עלי' איברא דלענין כל מי שאפשר לו למחות מסתברא שגם בעכו"ם יש חיוב למחות ועכו"ם לעכו"ם פשיטא שחייב שהרי אנשי שכם נהרגו על שלא מיחו ועיין רמב"ם (פ"א ה"ו) ממילה ובהשגת הראב"ד וי"ל דלקחו לשם עבד אע"ג שהתנה שלא למולו חייב טפי לכופו מכותי אחר

דף נה ע"א אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון עי' תוס' ד"ה א"מ שכתבו שלפי שהגזרה באה אף על השגגה ואין יסורין בלא עון של מזיד ונראה שהרגישו למה מיתה באה על שוגג ויסורין על מזיד ול"ז להבין עדיין הא גזרת מיתה חמורה מיסורים. ועי' יומא (דף פו.) בד' חילוקי כפרה דר"י דמיתה מכפרת טפי מיסורין. תו צ"ע שהביא לכולי' קרא הנפש החוטאת היא תמות בן לא ימות בעון האב ואב לא ימות בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהי' שדי בנפש החוטאת היא תמות: והנלע"ד דיש להעיר על שנגזר מיתה בחטא אדה"ר על כל הדורות והא בן לא ישא בעון האב ועי' מש"כ בחי' מס' מגלה. אמנם עם המבואר בדברי המפורשים שענין ביום אכלך ממנו מות תמות אינו מצד העונש רק מצד ההכרח שכיון שנברא האדם לתקן נפשו רוחו ונשמתו לזככם ולהשלימם עד שיאצל עליו מטוב ה' וקדושתו ית"ש וכיון שיאכל מעץ הדעת ויוסמך בקרבו רוח עועים מזוהמת הנחש לא יוכל להגיע לשלמותו עד שובו לעפרו ומזה הענין דרשו ע"פ והנה טוב מאוד זה המות. ולפי שהאב נוחל לבנו במדות ובדעות גם בקרב תולדות האדם ניתן נטיי' אל החטא עד שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולא היו יכולים לבוא לתכלית שלמות בריאתם אם לא באמצעות המות לזככם מזהמת החטא הבא בעקבי הבנים ע"י חטא אדה"ר אולם ענין המיתה אינה מצד העונש רק מההכרח לתיקון האדם. וזה כונת מאמרם ז"ל אין מיתה בלא חטא שבלעדי נטיית האדם לחטוא נגד ה' נא הי' עליו הכרח מיתה כי ע"י חטא אדם הראשון לא יתכן לגזור מיתה על תולדותיו. רק שבסבת חטאו באו צאצאיו לידי נטויה לחטא ועי"כ מוכרחים להעתד ליום המות לתיקונם ולתועלת תכלית בריאותם ועל זה מביא קרא הנפש החוטאת היא תמות דבסבת כריכת החטא בעקבי נפש האדם על ידי כן מוכרח למות באשר לולא זאת בן לא ימות בעון האב ואב וגו' ורק צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהי'. ירצה שהאב מנחיל לבניו במדותיו להיות נוטה אל הצדק והרשע ועי"כ החטא כרוך בעקבי בני האדם לבל יוצלו מהחטא. ומוכרחים אפוא ליום המות ולא שהוא בסבת עונש על עון האב הראשון. לא כן היסורין שהם מצד העונש ואין עונשין על השוגג כי אם על המזיד לזה אין יסורין בלא עון וס"ל לר"א דאין שום אדם שינצל מן החטא אפי' צדיקים גמורים ומ"ד יש מיתה בלא חטא ס"ל דאדם אין צדיק בארץ קאי על רוב בני העולם כמ"ש התוס' ד"ה ארבעה. ובזה ל"פ עלי' דעיקר ענין המיתה על הדורות אינה בעונש אדה"ר דבן לא ימות וגו' רק בסבת כריכת החטא בעקבי הבנים ברוב בני האדם ומצד ההכרח מוכרחים למות לתיקונם. אלא דפליג עלי' שיש צדיקים דאפי' חטא אין בא על ידם. וענין הכרחיות מיתתם הוא להשאיר הבחירה לפני רוב בני האדם וכעין מה שהאריך מזה בספר יערות דבש דברי המדרש מפני מה מתים רשעים וכו'

דף סח ע"ב וכך הי' מונבז דן הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא כו' מ"ט דמונבז צ"ע דהא כבר מתפרש הטעם ועי' רש"י ד"ה מ"ט דאבנין אב ודאי לא סמיך דהאי שוגג חילוף דמזיד שדבריו הקדושים צריכים ביאור דבד"ה הריני מוסיף פי' אם באת לדרוש גז"ש והכא קרי לי' בנין אב ומאי אולמא דהיקשא דמסקנא מגז"ש דהוה נקיט מקמי הכי. גם צ"ע במה שפי' דאבנין אב לא סמיך דהאי שוגג כו' דהו"ל לומר דשוגג או דהא שוגג. ומה בא לשלול בדבריו הק' שכתב דהאי שוגג גם שעל מזיד קרוי חוטא פירש"י דבשבועת העדות קרי' רחמנא למזיד חוטא והו"ל נמי למינקט קרא דקרוי חוטא לשוגג איברא שלזה י"ל דשוגג שקרוי חוטא ידוע מילתא ולא איצטריך למינקט וי"ל דכיון דתחטא דשבועת העדות קאי אשוגג ומזיד לא בעינן שתהי' גז"ש מקובלת למשה מסיני ודוקא על גז"ש דב' עניינים מכח שנאמר בשניהם לשון אחד בעינן שתקובל למשה מסיני אבל הכא דמלת תחטא קיימא על שוגג ועל מזיד לא בעינן שתהי' מקובלת למשה מסיני

והנלע"ד בביאור הסוגיא לדרך רש"י ז"ל דגז"ש דמונבז לא הוה אלא דכיון דשוגג ומזיד קרוי חוטא בשבועת העדות דלא כתיב ונעלם מקשינן שוגג למזיד מכח הגז"ש לענין שבועת העדות דדוקא באיכא ידיעה ולא על שגגתה גרידא כדאיתא בשבועות (דף ל.) אמנם לשאר שגגות שבתורה ילפינן בבנין אב מה שוגג דשבועת העדות דומה למזיד ה"נ שאר שגגות אפי' שהם דומים למזיד [ועי' תוס' ד"ה כש"כ שהוספת דאפי' בליכא ידיעה בשעת מעשה מחייב מונבז] יש לו דין שוגג לחייב קרבן ומש"ה פרכינן מ"ט דמונבז דודאי אי אפשר לומר דסמיך אבנין אב דנהי דשוגג דשבועת העדות איתקש למזיד מכח הגז"ש היינו כיון שי"ל דין א' שחייב על השוגג ועל המזיד אבל בשאר שגגות א"א לומר שמכח הבנין אב יהי' השוגג דומה למזיד דהא שאר שגגות הו"ל חילוף דמזיד דעל השוגג חייב ועל המזיד פטור ומש"ה פירש"י דאבנין אב לא סמיך דהאי שוגג חילוף דמזיד לשלול דנהי דשוגג דשבועת העדות איתקש למזיד מ"מ שאר שגגות ע"כ לא איתקש כיון דהוה חילוף דמזיד. ומשני דמהיקשא דתורה אחת מייתי לה והנה אהיקישא בלחוד לא הוה מצי סמיך [דנהי דלא הוי בכלל אין היקש למחצה במה שחייב על השוגג ופטור במזיד דעל מה שמפורש בתורה לא אמרינן אין היקש למחצה וכמו שפירש"י ד"ה מקיש דאע"ג דלא דמי ע"כ הקישן הכתוב ולא הוה בכלל אין היקש למחצה כמו שכתבתי בחי' ב"מ (דף פז:) גבי מה נפשך אם חסמת פטור] דהא הומ"ל דהיקשא אתי לכדריב"ל דלא הוה כ"כ היקש למחצה על מה שמפורש ההיפוך דלא הוקש שוגג למזיד אלא ענין השוגג הוקש לענין המזיד והוה מסתבר טפי למדרש כן כדס"ל לרבנן. והיקשא דסמוכין לר"י לא דרשינן כלל כי אם במשנה תורה.