אגודת אזוב מדברי רכג

(דף צ"א.) וע"כ דלשאר נרות דמקדש עשתה פתילות עבות והי' לה בזה מצוה רבה ועי' מגלה (דף יד.) וטעמא י"ל משים גזרה נרות של מקדש אטו מנורה]. ונהי דלענין שמן זית וכתית לא גזרי' נרות של מקדש אטו מנורה ומדליקין בשאר נרות דמקדש בשאר שמנים היינו משום דמפורש בקרא שמן זית וכתית וליכא למיפק מיני' חורבה דזיל קרי בי רב הוא ואפי' תינוקות של בית רבן יודעי' דבמנורה בעי' שמן זית וכתית. אבל לענין שתהא שלהבת עולה מאלי' דלא מפורש בקרא רק מדרשא ומשמעותא דלהעלות נר מפקינן לי' וקרא נמי לא מייתר לי' י"ל דגזרי' נרות דמקדש אטו מנורה וגזרי' בכדי שלא לבוא להדליק במנורה בפתילות שאין מדליקין בהן בשבת. שלא להדליק בשאר נרות דמקדש בפתילות ושמני' שאין השלהבת עולה מאלי'. דאע"ג דלענין שמנים ליכא למיפק מיני' חורבה וכמ"ש מ"מ לענין הפתילות של מנורה איכא למיפק. ומש"ה גזרו שלא להעלות בשאר נרות דמקדש בפתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת והשתא אתי שפיר דנקיט אין מדליקין בהן במקדש ולא נקיט אין מדליקין בהן במנורה דלאו אמנורה קאי כי אם אשאר נרות דמקדש. וא"ש נמי מה דפריך משמחת בית השואבה דאע"ג דלאו דאורייתא הוא מ"מ לא גרע משאר נרות של מקדש דגזרינן בהו אטו מנורה. וה"נ בשמחת בית השואבה. ואמנם התרצן השיבו שמחת בית השואבה. שאני. דכיון דבאמת הי' מדורה וא"צ תיקון נהי נמי דבמנורה פסול גם בכה"ג דאכתי הו"ל עולה ע"י דבר אחר מ"מ אין לגזור בזה אטו מנורה דלא מינכרה מילתא כולי האי שאין השלהבת עולה מכ"א בפ"ע ולא אתי לאפוקי מינה חורבא דהא אור המנורה לאו מדורה הוא. וא"ש נמי מה דפריך מברייתא דרבה ב"מ מהן עושין פתילות למקדש דאפי' בשאר נרות דמקדש קאמר רמב"ח דאין מדליקין ובעי' לשנויי לא דבוץ. וא"ש נמי מה דקאמר רמב"ח הטעם משום להעלות נר תמיד ולא משום כבתה זקוק לה דהא תינח במנורה אבל בשאר נרות דמקדש דפשיטא דכבתה אין זקוק לה הוה לן למישרי ולהכי קאמר משום שנאמר להעלות נר תמיד במנורה ובעי' בה שתהא שלהבת עולה מאליה מש"ה שפיר גזרינן בנרות דמקדש אטו מנורה אבל מטעם כבתה זקוק לה במנורה אין לגזור מקדש אטו מנור' דמנורה גופה לענין טעם כבתה הו"ל גזרה משום פשיעה או שכחה ואין לגזור תו מקדש אטו מנורה דהו"ל גזרה לגזרה. ומש"ה הוצרך למינקט דבמנורה גזה"כ משום להעלות נר תמיד ושפיר גזרינן שאר נרות דמקדש אטו מנורה ומיושב נמי קו' הפ"י דאיצטריך למינקט שמנים כיון דלאו אמנורה קאי כי אם אנרות דמקדש ומה דלא נקיט במנורה או מקדש בין בחול בין בשבת אפשר להביא ראיה למ"ש תוס' ד"ה ומותר כיון דשניהם מטעם אחד חול ושבת. ועי' מוהרש"א

ע"ב בכ"ה בכסליו עי' ב"י או"ח (סי' תר"ע) ומש"כ שחלקו השמן לשמנה ימים צ"ע הא בעי' שיעור למנורה חצי לוג לכל נר ואם יחלקו לשמנה ימים לא יהיה כשיעור הזה לשום לילה ואין לבטל המצוה היום אפי' בשביל לקיים המצוה בשלימות יותר למחר ועי' מנחות (דף מט.) ושו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' י"ג) ובהג"ה לדברי המשל"מ (פ"א הי"א) ממגלה שדחה קו' החכ"צ מעל הרדב"ז ומכ"ש הכא שלא יקיימו המצוה כראוי בשום פעם. ועל מה שתי' הט"ז שהנס היה במה שנותר בלילה א' מעט שהברכה תוכל לחול צ"ע הא השיעור חצי לוג לכל נר הוא ללילי טבת וממילא בכ"ה בכסליו היה מותר בנרות מעט. ויש מקום שתחול הברכה על ז' ימים מבלעדי הנס של יום א' ועל מה שתי' העטרת זקנים בשם אבודרהם בשם בעל העתים דאין עושין ט' ימים משום ספיקא דיומא. דחנוכה מדבריהם והם אמרו לסמוך על חשבון המולדות צע"ג הא כל ימי הבית קדשו עפ"י הראיה וגם לאחר חורבן הבית ובימי התנאים ע"פ הראיה היו מקדשים ובפשיטות אמרתי. משום ספק דרבנן לקולא וכבר הרגיש בזה ה"ר אלי' מזרחי ודחאו מדברי המרדכי מגלה. ועי' משל"מ (פ"א הי"א) מהל' מגלה דגם במגלה נקטינן טעמא ספקא דרבנן לקולא ועי' ב"ח בשם הרא"מ שתי' לקו' הא הדלקת נרות מנורה דוחה טומאה דשאני עשיית שמן שהוא ממכשירי הדלקה ואינו דוחה דומיא דמכשירי מילה בשבת שלכאורה הדברים תמוהים מאוד ולענ"ד י"ל משום איסור גרם טומא' לחולין שבארץ ישראל ובפרט שטבולין לתרומה ומעשר ואסור לטמאם בידים רק שלצורך המנורה היה מקום להתיר וע"ז כתב דהוה רק מכשירי מצוה. כ"ז רשמתי יום א' ה' חנוכה כט"ל וה' ירחיב לבי ויאר נרי בתוה"ק

ודע שלא נתיישב עוד עפ"ד הרא"מ למה לא הדליקו בשמנים הטמאים שהיו במקדש ואולי י"ל עפמש"כ שנטמאו השמנים בע"ז שהכניסו י"ל שכל השמנים שהיה להם בהם תפיסת יד נקנו להם בכיבוש מלחמה ונאסרו לגבוה משום מוקצה לע"ז ועי' מש"כ בחי' ע"ז (דף נב נג) ופך זה שמחותם היה וניכר שלא הרגישו בו לא נקנה להם ולא נאסר משום מוקצה לע"ז. ובמה שהק' הראשונים שאע"ג שהפך נמצא מחותם מ"מ ניחוש שהסיטוהו שהרי עשאום כזבים ולכאורה י"ל משום דהסיטה הוא מדרבנן ולא חיישי' ליה דספיקא דרבנן לקולא ומזה נלע"ד להביא ראיה למ"ש האחרונים דגם שלשיטת הרמב"ם דספקא דאורייתא מן התורה לקולא מ"מ לקיום מ"ע בעי' קיום ודאי ולא קיום ספק הה"נ למה דס"ל ספקא דאורייתא לחומרא וספקא דרבנן לקולא אין לקיים מ"ע בדבר שיש בו ספקא דרבנן דמ"מ הו"ל קיום ספק מדרבנן וצ"ע בזה: אמנם הוה ק"ל הא עזרה ר"ה לטומאה כדאי' בפסחים (דף יט:) וחשש הסיטוהו הוה ספק טומאה ברה"ר ואולי י"ל דהוה כעיר שכבשוה כרכום בכתובות (דף כז.) ובולשת בשעת שלום שבשעה שהיו במקדש היה ידם תקיפה עוד י"ל דוקא בשאר זימני הוה עזרה רה"ר לטומאה אבל באותה שעה שהיו רוב ככל טמאים בתוכה היה לעזרה לענין חשש הסיטוהו דין רה"י ויש להעיר עוד ספק טומא' ברה"ר שטהור אם יש לקיים בו מ"ע די"ל נהי דטהור מ"מ הוה קיום מ"ע בספק ולא בודאי ועי' בתוס' ריש נדה וחולין (דף ט:) אי גמרינן מסוטה לטהר ברה"ר או לטמא ברה"י גמרי' מסוטה די"ל לקיום מ"ע אין לגמור מסוטה. אלא דכיון שהיה מחותם מהכה"ג והיה לו חזקת טהרה לא בעי' לגומרו מסוטה וי"ל דגם לקיום מ"ע מהני טעם ספק טומאה ברה"ר טהור ועי' ע"ז (דף לז:) וברמב"ם (פט"ו ה"ט) מאבות הטומאה

דף כ"ג ע"ב ולא בשמן שרפה כו' ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה: א"ל אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט גזרה יו"ט אטו שבת והק' בחי' רשב"א הא אביי מסיק לקמן (דף כד:) מעולת שבת בשבתו דאין שורפין קדשים ביו"ט וא"כ מה מקשה וגם רבה למה לא השיב לו כך דאין שורפין קדשים ביו"ט. עוד ק"ל על ר"ח דאמר לשמא יטה לא חיישי' והכא ביו"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן לפי שאין שורפין קדשי' ביו"ט מדוע לא חיישי' לשמא יטה ונראה לתרץ דלפי הסברא אי נימא אין שורפין קדשים ביו"ט א"כ בודאי בשבת ג"כ אין שורפין. ועי' תוס' שבת (דף כד:) ד"ה ולא עולת חול שהק' דלמא דוקא שבת ולא יו"ט אלמא דאי ממעטי' יו"ט ודאי דיש למעט גם שבת ומהראוי למימר דבערב שבת לצורך שבת יהיה מותר להדליק בשמן שרפה דאין לומר דאסור משום דאין שורפין קדשים בשבת ויו"ט דהא מדליק בו מבערב שבת מבעוד יום וגם לשמא יטה ליכא למיחש דהא טעמא דשמא יטה הוא רק משום דמצוה עליו לבערו ואי אין שורפין