אגודת אזוב מדברי רכ

ואין לנו אלא להאמין שהכל לטובת האדם וכל דרכיו חסד ורחמים

ודע דכולהו מימרי דרב לא הוה שמעתא אלא ב' הראשונים דשרי למימר הימנותא בבהכ"נ ונותן מתנה צריך להודיע אבל אינך כולהו לאו דינא נינהו אלא עצה טובה שאל ישנה לבן בין הבנים וידור במקום שנתיישב מחדש. ושעיר שגגותי' גבוהין מביהכנ"ס חריבה נמי לאו דינא משמע שאסור להגביה וצ"ע. ולשון יפה תענית נמי לא משמע דינא. ועי' בזה מהרש"א ח"א שהק' למה אמר לר"ח הא דרב הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו

והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש בלאו דר"י הו"א דברייתא לרשב"י וחבריו אבל ר"י דאוקים מתני' לרשב"י וחבריו קשה ברייתא למאן ומשני כי תניא ההוא לעיבור שנה נלע"ד משום שאין זמן לעבר כי אם עד כ"ט אדר כדאיתא סנהדרין (דף יב:) וזמנה קבוע כמו ק"ש

ע"ב אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת לר"מ ה"נ דלא מחייב עי' פירש"י וצ"ע דלמא שאני הוצא' דמלאכה גרועה היא כמש"כ התוס' לעיל (דף ב.) ד"ה פשט מש"ה פטור אע"ג דאורחא בכך משא"כ שאר מלאכות ולולא פירש"י היה אפשר לפרש דלענין הוצאה קאי אלא מעתה. ורצ"ל כיון דאין דרך להוציא אלא קב שחקק האומן שנקח ביד משא"כ הדיוט שחקק קב בבקעת שאין דרך לטלטלו ה"נ דלא מחייב לר"מ אם הוציאו ואין לומר דחייב על הוצאת בקעת עכ"פ דודאי הבקעת בטל לגבי הקב אם לא יתחייב על הקב אין לחייב על הבקעת. איברא דלשון שחקק קב פו' בשבת משמע כפירש"י שעל החקיקה קאמר דבזה הוצרך לומר בשבת דלפמש"כ אין צ"ל בשבת

רש"י ד"ה מיבעיא ליה לספירה כו' יסתור את הכל כו' קושטא הוא דקא נקיט דבלא"ה נמי הוה א"ש דמיבעיא ליה עכ"פ לספירה דיומא

דף יב ע"א הא לא דמי אלא לסיפא עי' פירש"י לענ"ד פשיטא להש"ס דלא ע"ד להשתמש בהן הניח העריבה מדנקיט נטלה לשפכה שלא לתשמיש משמע דלתשמיש הו"ל למינקט נטלה לערותה דשם שפיכה הונח כשאין רוצה בקיום הנשפך וכשרוצה בקיום הדבר הונח שם מערה על הדבר וכשידבר על הכלי יבוא לשון הורקה

תני דבי ר"י יוצא אדם בתפילין כו' מ"ט כו' צ"ע הא ליכא אלא שבות ביוצא בתפילין לרה"ר כדאיתא לקמן (דף סא.) וברש"י סנהדרין (דף סח.) ד"ה א"י סקילה וא"כ לדידן דקיי"ל כרבא דלא גזרינן גזרה לגזרה מותר לצאת בהן ערב שבת עם חשכה דאפי' ישכח ויצא לרה"ר ליכא אלא שבות וצ"ל דמ"ט קאי ליישב דלא תיקשי מדבי ר"י לאביי דאמר גזרי'

חייב אדם למשמש בבגדיו פירש"י שלא יהיה כרוך בו שום דבר כצ"ל וצ"ל דוקא למידי דדרכו בכך כמו בכיס שבבגדו דהא קיי"ל כרבא ומוקמינן מתני' דלא יצא החייט בדנקיט ליה בידי'

ת"ש אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר ואלו מן ההלכות מה דסיים ואלו מן ההלכות לא איצטריך דכבר נפשטה האיבעיא אלא דמסיק להביא כולה ברייתא

ע"ב רנ"א קרא והטה וכתב ע"פ כו' לכשיבנה ביהמ"ק צע"ג דהא ר"י בן אלישע כהן גדול נהרג בזמן המקדש עם רשב"ג הזקן ואחר רשב"ג נהג הנשיאות ריב"ז בפני הבית כדאי' בר"ה (דף לא:) וצ"ל דזה היה ר"י בן אלישע אחר. וצ"ע על הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים פ"ד שמנה ר"י בן אלישע כה"ג בדור שראה החורבן והרי נהרג מקודם קודם החורבן. ואולי כיון שהיה תוך מ' לחורבן כבר ראה החורבן כדאי' ביומא (דף לט:). וצ"ע ביומא (דף ע) דלא חשיב ר"י בן אלישע בין הכהנים הכשרים ומשמע שלא שימש זמן רב ובברכות (דף ז.) דקאמר פעם א' משמע ששימש בכהונה גדולה זמן רב יותר משנה

דף יג ע"א תוס' ד"ה מיתיבי הא דלא פריך לי' ממתני' משום דאיכא למימר דקורין באיסור. דברי מהר"מ אחר בקשת המחילה לענ"ד דחוקים. ולולא מסתפינא י"ל המקשן ידע דאיכא לשנויי שאני תינוקות דאימת רבן עליהם אלא דהוה סבר דוקא כשרבם אצלם י"ל כן ומש"ה לא פריך ממתני' אלא מברייתא דמשמע שמסדרין אפי' כשאין רבם אצלם. אך התרצן השיב שי"ל דכיון דבחול נמי אין דרכם בשביל אימת רבם כשהוא אצלם ל"ג בשבת אפי' כשאין רבם אצלם כיון דגם בחול לאו אורחייהו ועי' ברש"י שיש להסביר כן בדבריו. ומש"ה השיב התרצן מקמי הכי תי' אחר דהאי שינוייא לא הוה ברור ליה כולי האי לומר דאימת רבם עליהם כשאינו אצלם

ע"ב תוס' ד"ה הו"א דאוכל ראשון טמויי נמי מטמא עי' תוס' ישנים שהקשו ליתני משקה ואוכל שני ותי' ולענ"ד י"ל עוד עפ"מ שכתבו התוס' ד"ה והשותה דאיצטריך למיתני משקין דלא שכיחי וי"ל משקין אע"ג דחמירי כיון דלא שכיחי לא מיטמי ואוכל שני דשכיח כיון דלא חמיר לא מיטמי אבל אוכל ראשון דחמיר ושכיח הוא דמטמא

דף יד ע"א א"ל רבא מה נפ"מ צ"ע דנפיק מינה חורבה כשלא הספיק ליתן המים שאובים עד שהעריב שמשו יסבור שלא נטהר עוד ויש לו דין טבול יום שפוסל את התרומה וקדשים בנגיעה ובאמת כבר נטהר בהערב שמשו שאחר הטבילה ואתי לשרוף תרומה וקדשים שלא כדין והנה חכם אחד הגיה להק' דנ"מ כשיטבול במקוה לבד ויסבור שהוא עוד בטומאה באם יכנוס למקדש יביא קרבן והו"ל חולין בעזרה ותי' שהכהנים יודיעוהו הדין. ולענ"ד אין לחוש שיטבול במקוה בלבד ולא יתן על עצמו השאובין. אמנם בגונא שכתבתי יש מקום לחששא זו. ועי' פרה (פי"א מ"ד) ורמב"ם הל' ביאת מקדש (פ"ג הי"ד) שטבול יום מביא קרבן על טומאת מקדש וקדשיו ויש מקום לחוש לענין קרבן אמנם לשרפת תרומה וקדשים יש לחוש גם כדבריו ז"ל

תוס' ד"ה האוחז ס"ת קצת משמע כו' דהא כל כתבי הקודש תנן כו' שמטמאין את הידים. לענ"ד אין זה מוכרח דהא כתבו התוס' ד"ה תנא די"ל דהא דכל כתבי הקודש לקדשים ולא לתרומה ובאמת כ"כ התוס' ישנים ד"ה תנא וס"ת גם לתרומה מטמא הידים. א"כ י"ל דס"ת דוקא ועי' מש"כ מהרש"א בזה

ע"ב במשקין הבאים מחמת שרץ דאורייתא הוא עי' רש"י ותוס' דילפינן להו בק"ו ויש להעיר לטעם הק"א דאין עונשין מן הדין שמא מיפרך הק"ו וה"נ אין לשרוף תרומה וקדשים מכח ק"ו שמא יש לו פירכא וי"ל דגזרו לשרוף כי היכא דבעי לשנויי לקמן לענין סתם ידים. איברא דבכלל ק"ו כזה שיש בכלל מאתים מנה עונשין מן הדין. עי' בגנת ורדים לפרמ"ג ושורפין תרומה וקדשים

בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י [ועי' רש"א שבעירובין הגירסא וידים ובאמת בגמ' ורש"י ותוס' שם הגי' ונט"י] יצאתה ב"ק וא"ל בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. ביישוב השינויים שבכתובים. גם צורך השמעת בת קול שני כתובי' הללו נלע"ד דודאי בתקנת עירובין ידע שלמה בנפשו שגדר גדר גדול לכן בישרו בני אם חכם לבך ונקוד חציו קמץ וחציו פתח על הוראת העבר אם התחכם לבך לתקן כזה ישמח לבי גם אני ע"ד תנו עוז לאלהים שפי' בזוה"ק בעובדין דכשרן. אמנם בתקנת ידים שהיה תחלתה לשרפה כדאילפא [ואפי' לפמ"ש התוס' ישנים ד"ה שלמה דאילפא אי"ח דבר קאי היינו גם על י"ת דבר אבל אדשלמה ודאי נמי קאי דאלת"ה הו"ל לשנויי דשלמה גזר לתלות ואינהו לשרוף בקדשים והתלמידים גזרו לתרומה ומדהוצרך לומר דאינהו גזיר ולא קבלו מינייהו צ"ל דשלמה גזר בקדשים