אגודת אזוב מדברי כב

הברכה מהשני שהרי בשעת ברכת השני ברך גם הוא ולא אמרי' שעד סוף הברכה יוצא בדברי עצמו ובסיום הברכה יוצא בדברי חברו וחתני ב"א שי' העירני שאסור משום שגורם שהברכה הראשונה היתה למפרע שלא לצורך ולפ"ז בענין תפילין של יד וש"ר י"ל דרשאי להפסיק בעניית אמן על של יד כיון דברכה הראשונה לצורך של יד עכ"פ היתה ושומע כולה מחברו

סימן ט נשאלתי שנים שאכלו וטרם שברכו ברהמ"ז נטפל להן השלישי ואכל במקום שאכלו הראשונים אם חייבין לזמן

תשובה מלישנא דמתני' פרק שלשה שאכלו כאחד משמע דוקא כשאכלו כל הג' כאחד ובשעה אחת אבל אם שנים אכלו כאחד ואח"כ השלישי לא נתחייבו בזימון וכן משמע מלשון המחבר (סי' קצ"ג סעי' ב) כיון שהם קבועים יחד בגמר אכילה דהיינו שלבסוף אכלו כל הג' כאחד אבל כשהשנים לא אכלו בשעה שאכל השלישי אין עליהם חובת זימון ואין סתירה ממחבר (שם סעי' א) ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף כו' ומה מועיל צירוף הג' כל שכבר אכלו השנים דיש לפרש שיצטרף עמהן הג' ויאכלו גם השנים בשעה שיצטרף הג' עמהן. אבל מה שאכלו בטרם נצטרף הג' לא מהני

ואכתי יש להסתפק אם רשאין לזמן דלכאורה י"ל נהי דקיי"ל כר"י שנים שרצו לזמן אין מזמנין בר"פ ג' שאכלו. היינו משום דברכת זימון נפקא לן מקרא דגדלו והבו א"כ בעי' ב' בלעדי המברך ומש"ה שנים אין מזמנין אבל אם לבסוף המברכים הם ג' אלא שלא היה אכילתם כאחד וב' הוא דאכלו כאחד י"ל דרשאין לזמן ויש לעיין לקמן (דף מח) בעובדא דינאי מלכא ומלכתא דכדבעו לברוכי שתה שמעון בן שטח כסא ובירך להו דמשמע אע"ג שאכילת ינאי מלכא ומלכתא לא היתה בשעה ששתה שמעון ב"ש כסא דאייתו לקמי' לברהמ"ז ואפ"ה היה שמעון בן שטח מצטרף עמהן דנהי דאמרי' לקמן (דף מח) דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד היינו משום דלרבנן בעי' אכילה ממש ולא סגי בשתיית כוס וכה"ג אבל שתהי' האכיל' של המצטרף בשעת אכילת הראשונים לא בעי' דשאני התם שגם בלי אכילת שמעון היה על ינאי מלכא חובת זימון לפי שהיו הרבה שרים של ינאי בשעת הסעודה ומה דקאמר מלכא ומלכתא היינו שהם היו העיקר והגדולים בסעודה זו אבל גם הרבה שרים היו שם דבלא"ה אע"ג דשמעון ב"ש אכל עמהן ממש לא היו מצטרפין דהא נשים לא מצטרפי לזימון כדאי' (בסי' קצט סעי' ו) וכן נראה ממה דקאמר שמעון ב"ש אימא בריך שאכל ינאי מלכא וחבריו משלו שהיה חברים הרבה בסעודה אלא שלא הוזכרו בפירוש וא"כ כיון שנתחייב כבר בזימון אלא שלא היה שמעון ב"ש יכול לברך שאכל ינאי וחבריו לזה מועיל מה שאכל שמעון ב"ש אח"כ אבל שתגרום אכילת שמעון ב"ש דלאחר אכילתם את עיקר הזימון לא מהני אפי' רצו לזמן י"ל דאין מזמנין והראני אאמ"ו הגאון זצ"ל בפרמ"ג (סי' קצג) במשבצות שהעלה מדברי רש"י ברכות (דף מז) ד"ה מי לא אכלינן שמוכח מעובדא דרב ושמואל ור' שימי שמותר להצטרף לזמן ולמד מדברי רש"י שחיובא ליכא וצר לי שנעלמה ממני העובדא דרב ושמואל ועי' (בסי' קצ"ז) דמשמע שם שחייבין לזמן ועי' בתשובת מהר"ם רוטנבערג (סי' ט) דבלא נתכוונו להסב אין חייבין לזמן ומ"מ טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך

סימן י מעשה בא לידי שכבדני השו"ב במצות כיסוי דם ולפי שלא היה המקום נקי היה דרכי לברך בחדר ולצאת לכסות ויהי היום רמז לי השו"ב ודמיתי שכבר שחט ובירכתי ברכת הכיסוי ובצאתי מצאתיו שלא שחט עדיין ושחט לפני וברכתי שנית על הכיסוי שנלע"ד דגרע טפי, מבורך על הפרי ונפל מידו לארץ שבאו"ח (סי' רו סו) דאע"ג שהיה לפניו מאותו המין כשלא היה עליו דעתו לאכלו צריך לברך והיינו משום שהיה דעתו על פרי זו לבד ונפלה מידו או נמאסה ומכ"ש בנ"ד שלא היה עוד מקום על מה תחול הברכה דאקבו"צ על כיסוי דם והא ליכא אכתי עליה שום מצוה לכסות דהא עדיין לא נשחטה

סימן יא שאלה עיר אחת נשרפו רוב בתי' וכל היהודים אשר בונים בתיהם מחדש מניחים לבנותם בקבלנות ואם נאסור להם שיבנו הא"י בשבת הנה יצטרכו להרבות בשכר הבונים לפי שיתבטלו ב' ימים שבת וא' בשבת אם יש למצוא צד להקל לעשות בקבלנות משום דאיכא פסידא רבה

תשובה הנה העירותי ע"ד הר"ת שבתוס' ע"ז (דף כא) ד"ה אריסא שכ' קבלנות שאין בו שבת לישראל כלל במה שממהר הא"י כו' לכש"כ דנימא קבלנא קבלנותיה קעביד. וק"ל דהא ודאי איכא שבח לישראל במה שאין הא"י מתבטל ב' ימים שאם יתבטל גם ביום השבת אזי יצטרך ליתן לו ביוקר מאוד. משא"כ כשרשאי הא"י לעשות בשבת הרי זה עושה בדמים הראויים. ונלע"ד עפמש"כ התוס' ע"ז (דף יג) ד"ה יניח דמה שאינו נותן ממונו לא מיקרי הנאה ונהי שכ' הש"ג שם שהמכס היה בגזל וי"ל דבלא"ה אפי' יתור ממון הוה הנאה הנה מבואר ג"כ בכתובות (דף סד) איהו דמיפחת ק"פ לא מיחזי כשכר שבת והיינו משום דלא הוה יתור ממון במה שמפחית מכתובתה שלא ליתן משלו ועשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' צ) דלא הוה בכלל חוטא נשכר מה, שאינו משלם לה כתובה וכן היא שמחזירים לה הדברים שהכניסה לבעלה לא הוה הנאה וחוטא נשכר ומש"ה א"ש דבקבלנות שאין הישראל מייתר ממון של אחרים רק שאינו מפסיד מכיסו גרע מאריסות דשדה שהישראל מייתר בפירות שלא היו שלו מעולם ואאמ"ו הגאון הראה לי דברי התוס' ב"מ (ד' עבי) בשטר שיש בו רבית דלא הוה חוטא נשכר

ודע דמשמעות אריסותא דמרחץ לא עבדי אינשי היינו דלא עבדי כלל אבל בשדה שכיחי אריסי ושכיחי שכירי יום כדמשמע בב"מ פ' האומנין והפועלים והר"י שכתב דלעולם היא רגילות לקבל שדה באריסות כו' אבל בנין בית רגילות לשכור מדי יום יום צ"ל בדבריו דשדה רגילות גם באריסות אבל בנין בית הרגילות היא רק בשכירות ודברי הרא"ש שכתב שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום צע"ג דהא מצינו כמה פעמים בגמ' ענייני שכירי יום גבי שדה ועכצ"ל כמ"ש דכיון שדרך שדה גם באריסות אין לחוש שיסברו שהוא שכיר יום דמהיכי תיתי נחזקינהו לאינשי ברשיעי ומה"ט נלע"ד שבימינו שדרך לבנות בקבלנות לכאורה היה מקום להתיר אפי' לשיטת הר"י. אמנם לפמש"כ הט"ז (סי' רמד סק"ב) נדחו דברינו אלה משום דתרתי בעי' וכ"ה משמעות דברי הפוסקים דבעי' דוקא שיהיה הדרך רק בקבלנות ולא בשכירות כלל. וכן הביא הטור בשם הרא"ש (בסי' רמג) ועיי' בר"ן ע"ז שכתב דע"כ שכירות מותר דבלא"ה גם אריסות היה אסור שיסברו דשכירות הוא ועכצ"ל דלא אמרי' בזה אחזיקי ברשיעי לא מחזקינן ואולי י"ל דחששא דרואים לאו משום חשדא בלחוד הוא אלא משום שלא ילמדו להקל לעשות מלאכה ע"י שכירי יום. אמנם אין כן משמעות הפוסקים

ודע שחקרתי דהא שכירות דא"י בין שאסור משו' אמירה לא"י שבות ובין שאסור משום דלחומרא יש שליחות לא"י כדאי' ב"מ (דף ע"א ע"ב) כמו שהעיר בס' שו"ת פני יהושע הנה הו"ל רק איסור דרבנן וא"כ היכא גזרינן בשביל הרואים והא הוה כעין גזרה לגזרה ל"מ לגזור שהרואים יטעו להתיר שכיר יום דהוה גזרה לגזרה אלא דאפי' לגזור בשביל חשדא דרואים וכמשמעות דברי הפוסקי' נמי צ"ע דהא הרבה פוסקים סוברים דחשדא דרבנן ומה"ת א"צ להוציא א"ע מן החשד וקרא דוהייתם נקיים אסמכתא הוא