אגודת אזוב מדברי רטז

שאר מדות דנין ויש לדין מד"א בנין אב לשאר הוצאות ומש"ה מוקי לה בקופץ והש"ס דילן סובר דכולהו מדות אין דנין מהלכה וכמ"ש בזה במק"א ומש"ה לא חשיב לה פירכא לבן עזאי וכ"ה סוגיא גמ' דילן בב"ק שם ע"פ דברי השמ"ק בשם הראב"ד וצ"ע לעיל (ע"א) המעביר ד"א ברה"ר מקורה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר ועי' ברש"י שם והא כיון דהלכתא גמירי לה אין לדמותו למלאכת משכן. ועימ"ש בחי' לב"ק (דף עב:) בענין אין דנין ק"ו בהלכה ע"ד הגאון מ' משה יהודה ליב הגאב"ד מלאסק בעהמ"ח ס' זית רענן. וצע"ג בדר"י מידי דהוה אמעביר חפץ ברה"ר כו' ומידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והא הלכתא גמירי לה ואין לדין מזה לשאר דיני הוצאה כמ"ש התוס' ולפמ"ש י"ל דר' יוחנן שסידר הירושלמי לא חשיב ליה פירכא מה דהלכתא גמירי לה וס"ל דילפינן מיניה בשאר מדות חוץ ק"ו וגמ' דילן דלא סתר דברי ר"י מכח קו' זו י"ל דעדיפא מינה פריך עליה ומסקינן מידי דהוה אצדי רה"ר. ובמ"ש התוס' וכן קלוט לר"ע עי' תוס' ישנים לעיל (דף ד:) ע"ד התוס' ד"ה דאמרי' דלקולא לא אמרי' קלוטה כמו שהונחה

דף ו ע"א אלא מידי דהוה אמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' פירש"י ד"א מצומצמות צ"ע דלמה לי כולי האי והא אפי' למה דאוקמי מקמי הכי במעביר כמה אמות ברה"ר איכא למילף לה מחיוב ד"א הראשונות דאי לאו חיוב ד"א הראשונות הוה שמעינן לה כמקמי הכי ואלא גמרא דחי לה דכל כמה דמנח לה מקום חיוב הוא וכל מה שתוך ד"א הראשונות אי מנח לה מקום פטור הוא כדאמרינן לענין מצומצמות

הניחא לרבנן כו' אלא לר"א כו' מאי איכא למימר אילה"ק ומאי קושיא והא י"ל דבאמת רבנן דבן עזאי כרבנן דר"א וחכם א' כתב דרצה לאוקמה ר"א כרבנן דבן עזאי ולענ"ד י"ל דקושית הגמ' וא"כ מנ"ל דבן עזאי פוטר משום מהלך כעומד והא י"ל דכר"א ס"ל ועי' תוס' (דף ה:) ד"ה בשלמא

היכא דאיכא חיפופי מי שמעינן לה ק"ל דהא התוס' ד"ה מידי דהוה אצדי ר"ה הק' מה פשיט לן יותר מדרך סטיו ותי' שדרך בית שיש לפניו צדין ומסתמא כן היה במשכן והתינח צדין בלא חפופי אבל בחפופי מה פשיט לן יותר מדרך סטיו. ובאמת שדברי התוס' צ"ע לענ"ד דישראל במדבר היו יושבין אוהלים כדאיתא עירובין (דף נה:) ולא שייך לומר שדרך להיות צדין לפני האוהלים ומכש"כ צדין בחיפופי ולומר דבמשכן הוה צדין וחפופי לא נמצא רמז לזה. איברא דבשעת הפריקה כשהסירו הקלעים מן העמודים של החצר הו"ל צדין עם חפופי. וכן בהסרת הפרוכת המסך הו"ל צדין בחיפופי. אמנם מלאכת המשכן היה קודם לזה הרבה. ועי' תוס' לעיל (דף ב.) ד"ה פשט שהביאו הם העלו קרשים משמע דלא בעינן אלא שהיה במשכן ולא שיהיה במלאכת המשכן ותו דאם לזה כיונו התוס' לא הו"ל לומר וכן מסתמא היה במשכן כיון דודאי כן היה והו"ל לומר וכן היה במשכן ודע דק"ל לפמש"כ התוס' ד"ה המושיט והזורק דלבן עזאי המעביר דרך צדין פטור א"כ איסור הוצאה שבקרא איש ואשה היכא משכחת לה דהא היה דרך צדין ועכצ"ל דלפי שהיו יושבי אוהלים לא היה לפניהם מקום צדי ר"ה ועימ"ש לקמן דכיון שלא היה מקום הצדין שלהם גם לרבנן כרה"ר דמי וי"ל אפי' איכא חיפופי

ת"ר ארבע רשויות כו' עי' בטור או"ח (סי' שמ"ה) מקום פטור דבר שאין בו ד' על ד' וגבוה מג' ולמעלה עד לרקיע. וק"ל הא מתשע ועד עשרה אם ראוי לכתף עליו הו"ל רה"ר וכמבואר בטור שם ועי' בב"י (סי' שמ"ה) ד"ה אבל בין העמודים שסיים כיון דרחבה ד' רה"י הוא. לכאורה ק"ל בל"ז הו"ל לסיים דיותר מיו"ד מקום פטור הוא

רש"י ד"ה חצר של רבים וחצר פתוחה לר"ה לאו לר"ה ממש כי אם למבוי שהיא פתוחה לר"ה. ובד"ה מבואות שראשו א' סתום. צ"ל דאיכא ברביעית לחי או קורה דבלא"ה אפי' עירבו אסורין

רש"י ד"ה ולא כרה"ר דאינן דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידי משמע קצת דלא בעינן ס' רבוא כדברי הר"י בתוס' ע"ב ד"ה כאן. ומש"ה הוצרך לטעם דלא עבידי להילוך רבים ולקמן ע"ב ד"ה בזה"ז נמי הוסיף דהולכי מדברות לא שכיחי ולא כתב בטעם דליכא ס' רבוא אמנם ברש"י עירובין (דף ו.) מבואר דלרש"י בעי' ס' רבוא ויש להעמיס כן בכוונת רש"י בדיבורי' שבכאן

תוס' ד"ה מידי דהוה אצדי ר"ה וא"ת מאי פשוט לן יותר צדי ר"ה מדרך סטיו וי"ל דדרך בית שיש לפניו צדין וכן היה מסתמא במשכן. צ"ע לפמ"ש התוס' בעירובין (דף צד.) ד"ה ולפלגי בצדי ר"ה דעלמא וא"ת דלמא הכא דוקא פליגי דמקום מחיצה שלו ואומר ר"י דסתם צדי ר"ה הן שלו שרגיל אדם להיות כונס לתוך שלו ובונה. ולפ"ז קשה דאפי' לרבנן דצדי רה"ר לאו כרה"ר מה פשיט לן יותר צדי ר"ה מדרך סטיו כמו שהק' התוס' ואין לומר כתי' התוס' שמסתמא כן היה גם במשכן דהתינח בצדי ר"ה שלנו שדרך להיות כונס לתוך שלו ובונה שפיר סברי רבנן דלאו כרה"ר דמי כיון דמקום מחיצה שלו כקו' ותי' הר"י בעירובין. אבל גבי דגלי מדבר אפי' שהיו לפניהם צדין מ"מ לא היה מקום הצדין שלהם דהא לא היה להם שום קנין וזכיה במדבר ואפי' שמקום האוהל היה קנוי להם לשעה מ"מ במקום הצדין לא היה להם שום קנין ובכה"ג גם לרבנן הו"ל צדי רה"ר כרה"ר כיון שאין מקום המחיצה והצדין שלו ולפמש"ל ד"ה היכא דאיכא חיפופי דמ"ש התוס' ומסתמא כן היה במשכן אמשכן גופיה קאי ולא על בתי ישראל בשעת מלאכת המשכן א"ש דהני צדין היו ממקום המחיצה. ומרש"י פ' אמור ע"פ ויצא בן אשה ישראלית שהביא במתניתא תצא מב"ד של משה יצא מחוייב כשבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אין להכריע שהיה להם זכיה בגוף הקרקע סמוך לאהליהם אלא שמצד שהיה סבור ששייך לשבט דן ומתייחס אחריהם ע"כ מיחו בו מנטוע אהלו בתוכם. אבל בלא"ה לא היו מוחין בידו

תוס' ד"ה יתר על כן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' ברוחב ט"ז אמות. הגאון רע"א ז"ל בגי' הש"ס כתב ול"ז להבין הא מדקתני ונותן [צ"ל עושה] לחי מכאן ולחי מכאן כו' ונושא ונותן באמצע היינו אף מדרבנן דמדאורייתא לא צריך ללחי דהא סבר בי' מחיצות דאורייתא ולענ"ד בפשיטות טפי הו"ל להקשות כיון דקתני ונושא ונותן באמצע צ"ל דאפי' איסור דרבנן ליכא מדשרי ליה לישא וליתן. ובעיקרא דמילתא גברא דנהורא רבה חזינא ולא תיובתא דה"נ לא איירי אלא ברוחב עד י"ג ושליש ודברי התוס' דהכא הם כתי' הב' בתוס' עירובין (דף ו:) ד"ה וכ"ת ודו"ק בדברי התוס' שם

דף ו ע"ב תוס' ד"ה הא קמ"ל מכאן מדקדק ר"י דלא קתני איסי אינו חייב על אחד מהן אלא סקילה אבל חטאת חייב על כולם. נ"ל להכריח שיטת הר"י דלעיל (דף ב:) ובשבועות (דף ג: ודף ה.) אמרי' דכל הנהו דתני רבי במשנה קמא דשבועות לחיובא נינהו מדתני להו דומי' דמראות נגעים וקשה למה לי למינקט בברייתא ההוא דאם הוציא והכניס לאשמעונין דהוצאה והכנסה מהנך דלא מספקי והא ידעינן לה מדנקטה רבי דומי' דמראות נגעים אלה ע"כ כשיטת הר"י דלענין חטאת לא מספקא לן אליבי' מא דס"ל לאיסי אלא לענין מיתה הוא דקאמר איסי ואי לאו ברייתא לא הוה ידעי' לה ממתני' דשבועות דהתם לענין חיובי קרבנות קאי אמנם נלע"ד שיש לדחות ראי' זו דמבואר בכריתות (דף יח) דלרבי מחייב אשם תלוי בחתיכה ספק חלב ספק שומן וא"כ אפי' אי הוה הוצאה והכנסה מהנך דמספקן ואפי' לענין חיוב חטאת הוה אתי שפיר