אגודת אזוב מדברי ריד

בזכור לא עביד מעשה ועכצ"ל דאע"ג דשעת הרדיי' לא עבר בקום ועשה כי אם בשוא"ת מחייב על מעשה הא' שעת הדבקה ושפיר הוצרכו לומר דשכח וא"כ קשה אם התרו בו עד קודם אפיי' דלא שייך תו שכחה יתחייב על מעשה ראשונה וצ"ל דאין לחייב על מעשה ראשונה כי אם כשהיתה ע"פ התראה ומש"ה אע"ג שהתרו בו עד רגע של אפיי' לא מחייב די"ל ששכח ההתראה הראשונה ובכה"ג לא מתחייב על התראה של שעת אפיי' כיון דלא עביד מעשה ואין לחייב על מעשה ראשונה דהרי שכח ההתראה והוה סבור שהיתה שלא בהתראה ובכה"ג לא מחייב ע"י ההתראה של אח"כ על מעשה הא'. ומש"ה הוצרכו התוס' לומר דשכח ההתראה. ודו"ק

ואכתי קשה דמשכחת לה שפיר שהתרו בו עד שעת אפיי' שירדה דאם לא ירדה יתחייב על מעשה הראשונה לפי שהיתה ע"פ התראה בגונא דאין לומר ששכח ההתראה ואף על גב דשעת הרדיי' לא הוה שעת מעשה מתחייב בשביל מעשה הראשונה ועי' מהר"מ לובלין מה שפי' בדברי התוס' וצ"ע

והנה התוס' בתי' שכתבו ולא הוה התראת ספק כו' ועכשיו שמשבר כנפי' אין יכול להתרותו אלא על הלאו והלאו כבר עבר לכאורה נראה דס"ל דאין לחייב על מעשה הראשונה וא"כ לא הוצרכו בקו' לומר שמא שכח ההתראה: ולענ"ד יש לחלק דהיכא שעבר כבר על הלאו רק שיש בידו לקיים העשה אע"ג שמתרין בו בשעתא דמבטל עשה לא מחייב על עברה שכבר עבר אבל הכא כל זמן שלא נאפה לא עבר אם התרו מקמי אפיי' שירדה ס"ל דמתחייב על המעשה הראשונה אע"ג דבשעת אפיי' לא עביד מעשה והוצרכו שפיר בקושיתם לטעם שכחת ההתראה

והנה במש"כ התוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נראה בכונת התוס' שק"ל דכי היכא דלא הוה הכא התראת ספק משום דודאי לא הוה בדעתו לרדות א"כ בשבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זו דהי' בדעתו לאכול הככר של תנאי ג"כ לא יהי' התראת ספק וע"ז הוצרכו לתרץ דהכא שאין האפיי' מחוסרת מעשה מהני מה שהי' בדעתו שלא לרדות אבל בשבועה דמחוסר מעשה אכילת התנאי לא מהני מה שהי' בדעתו לאכול ומש"ה הוה שפיר התראת ספק ועי' בפסקי תוס' (סי' ט) שכ' התראת ספק לא הוה אלא כשאחר ההתראה מחוסר מעשה קודם שיתחייב מלקות ומשמע דלא כמש"כ דבעי' ג"כ הוכחת דעתו לעבור או לקיים התנאי: והגאון רע"א ז"ל בגי' הש"ס הק' ע"ד התוס' דמתחלת דבריהם נראה דמשום שלא היה בדעתו לרדות לא הוה התראת ספק ולפ"ז בשבועה שלא אוכל זו אם לא אוכל זו דאין לומר שלא הי' בדעתו לאכול ככר התנאי דהא אפי' בהיפוך בשלא אוכל זו אם אוכל זו ס"ל להתוס' דחשיב הי' בדעתו לאכול התנאי ומכש"כ בתנאי אם לא אוכל דחשיב הי' בדעתו לאכול ומה"ט הוה התראת ספק. ואולי ממ"ש בסוף נראה דדוקא בתנאי אם אוכל זו דמחוסר מעשה האכילה הוה התראת ספק אבל בתנאי שלא אוכל דלא מחוסר מעשה לקיים התנאי לא הוה התראת ספק: ודבריהם סותרים. ול"ז להבין דבריו הק' דדוקא אם י"ל שהיה בדעתו שלא לאוכלו או שלא לרדותו מהני טעם שאין מחוסר מעשה שלא יהיה התראת ספק אבל לפ"מ שס"ל להגאון רע"א בשיטת התוס' דבאם לא אוכל זו הוה בדעתו לאכלו שלא לקיים התנאי לא מהני מה דלא מחוסר קיום התנאי מעשה והוה התראת ספק גם לסברת התוס' בסוף דבריהם ועי' תוס' מכות (דף טו:) ד"ה במאי קא מיפלגי ובגי' הש"ס. ובר מן דין מה שהחליט הגאון זי"ע דבתנאי באם שלא אוכל מראה דעתו לאכול ממה שס"ל להתוס' אם התנאי באם אוכל דמראה דעתו לאכול מכח מכש"כ ל"ז להבין כלל דגם מה שתופסי' התוס' לפשיטות דבאם אוכל מראה דעתו לאכול טעמא בעי. וצ"ל כיון דסתמא דמלתא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה תלה דבריו באם אוכל ודאי היה דעתו לאכול א"כ מה"ט בתלה בתנאי אם לא אוכל י"ל דודאי היה דעתו שלא לאכול ובאמת אין לנו שום גילוי דעת כי אם על שעת שבועה ולא על דעתו בשעת אכילת האיסור ודברי התוס' צע"ג ולולא דמסתפינא נ"ל דגם להתוס' בתנאי דאם אוכל לא חשיב הי' בדעתו לאכול דמנ"ל לומר כן ולא דמי כלל למ"ש התוס' כאן ובמכות (דף טו:) ד"ה במאי קמיפלגי ומש"כ התוס' וכן בשבועה חוזר ליישב מה שיש להקשות ע"ד התוס' שס"ל דהתראה בשעת אפייה אע"ג דלא הוה שעת מעשה חשיב התראה משום מעשה הראשונה והוצרכו לומר שמא שכח ההתראה וכמש"ל וא"כ בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו דהוה התראת ספק כדאיתא בשבועות (דף כח:) והוציא רש"י דבעי' התראה בשעת מעשה האיסור וכ"כ רש"י מכות (דף טו:) ועי' מהרש"א דפירש"י שלפנינו מסכים לדברי התוס' ולמה לא מתחייב על התראה בשעת אכילת התנאי משום מעשה הראשונה כמו שהיה מתחייב כאן אם לאו משום שמא ישכח ההתראה. וע"ז כתב לחלק דבשבועה דמחוסר מעשה אין לצרף מעשה הראשונה להתראה של אח"כ אבל הכא דממילא תאפה אם לאו ספק שמא שכח הוה מצרפינן מעשה הראשונה כ"ז כתבתי לפום רהיטא וצ"ע עוד והי"ת ברחמיו יאר נרי בתוה"ק

תוס' ד"ה דר"ע וי"ל דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה ע"פ דבריהם י"ל קו' התוי"ש ע"ד התוס' ד"ה דאמרי' דאע"ג די"ל דלקולא לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמי' עכ"פ לא דמי כל כך זורק למושיט טפי משאר תולדות דלא ניבעי שיהיה במשכן ויש להעיר לטעם הקרבן אהרן בהא דאין עונשין מה"ד דכיון שהוא: היקש שכלי יש לחוש לטעות ואין להעניש ע"י. ובחי' שבועות (דף לג:) הבאתי דקרבן מחייבין מכח ק"ו ולא חיישינן שיש טעות ומביאין קרבן. י"ל דלפמ"ש דבעינן לומר דר"ע יליף זורק ממושיט משום דדמי טפי משאר תולדות אין לחייב אלא קרבן ולא שאר עונש דזה נמי לא הוה אלא דמיון שכלי. ויש לחוש לטעות וקרבן הוא דמחייב ולא שאר עונש

תוס' ד"ה אבל למטה מיו"ד עי' מהר"מ לובלין שהק' דל"ל להתוס' לרבנן דאחרי' ותיפוק להו מדרבנן דר"ע. ודבריו מרפסין אגרין דהא למה דס"ל השתא רבנן דאחרי' הוא דס"ל בעי' מקום ד' אבל רבנן דר"ע ס"ל דלא בעי' מקום ד' דהא מודו דקלוטה כמו שהונחה ובלמעלה מיו"ד מוקמינן פלוגתייהו השתא משום דלא ילפינן זורק ממושיט [ובדברי מהר"מ בתי' יש ט"ס וצ"ל דלא נח כלל ברה"ר דהא במרה"י לרה"י דרך רה"ר קאי]. וע"פ תי' של המהר"מ ז"ל יש לדחות תי' המהרש"א ע"ד התוס' ד"ה אבל למעלה דאע"ג דקלוטה באויר נימא לכ"ע לאו כמו שהונחה דמיא מ"מ בנח ע"ג כל שהוא הוה הנחה ולענ"ד ט"ס יש בספרי מהר"מ וצ"ל פלוגתא דרבי ורבנן וכמו שהק' מהרש"א ובתי' יש ט"ס וצ"ל כשזורק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י ולפ"ז מה שנדפס דלא נח ברה"י הוא בדיוק גדול

ע"ב תוס' ד"ה באילן העומד ברה"י דברה"י נמי סברה שמעתין דבעי' מקום ד' מדאמר בסמוך תני טרסקל שבידו צע"ג דהו"ל להביא ראיה מדקאמר בסמוך אלא הא רבי מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע כו' אלמא דסברה שמעתין דברה"י נמי בעי' מקום ד' דאל"ה אין להביא ראיה מדרבי וגמ' נמי לא דחי לה אלא מדרב ושמואל וקאמר נמי עלה התינח ברה"י מקורה ולמה הוצרכו להביא ראיה מדלקמן

דף ה ע"א דלמא דפשט כנפי' צ"ל דקודם זריקה פרס ליה דאם פרס כנפי' אחר שזרק זה הו"ל כמו עקר ממקומו ודו"ק

א"ר אבא מתני' כו' צ"ע דהו"ל לומר אלא

אמר רבא איכפל תנא הק' הגאון רע"א בגי' הש"ס דלמא לאשמעונין אגד ידו שמי' אגד נקט ידו.