אגודת אזוב מדברי ריג

בחזרה למה זה קנסוהו להביאו לידי איסור חמור דאע"ג שאפשר להנצל מן האיסור החמור מ"מ כיון דאפשר לבוא לידי איסור חמור ובחזרה ליכא שום איסור לית לן למיקנס בהכי. מיהו יש לחלק דבההיא דעירובין שיהיה ודאי איסור אמרינן דנוח למיעבד איסורא זוטא דלא ליתי לאיסור חמור משא"כ הכא שיש מציאות שלא יבוא לידי איסור חמור קנסינן ליה שפיר אפי' במה דאין השתא שום צד איסור וצ"ע

תוס' ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וא"ת מה בעי' הוא זו כו' ותי' ריב"א דאם לא התירו כו' הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' כו' נ"ל דמה דפשיטא להריב"א דכשמניח מלרדות ע"י שחכמי' אוסרי' לו פטור מסקילה: וכן בראייתם שהביאו לדבריהם מפסחים שהטעם משום דאמרי' דהשתא עושה תשובה ומתחרט על מה שעשה דאין לך דבר שעומד בפני תשובה ואין לדחות תינח בהא דפסחים לענין כרת י"ל דמהני לי' תשובה משא"כ לענין חיוב מיתת ב"ד כדאי' בפ' אלו הן הלוקין ועי' נוב"י (חאו"ח סי' ל"ה) מ"מ נ"ל דבכה"ג קודם שנגמר מעשה החטא ודאי דמועיל תשובה אפי' לחייבי מיתות ב"ד דהא אנו רואים שתשובתו אמתית. אלא שאין מניחין אותו: איברא שגם לזה י"ל דמערים וניחא לי' במעשהו כמקודם שתאפה ורוצה לרדותו בשביל הערמה לפטור מסקילה. ובעיקר הערת הנוב"י (שם) למה שאין התשובה מועלת לו נ"ל דכיון שעבר העברה בפני שנים שהתרו בו והתיר עצמו למיתה שיש כאן חילול השם דתשובה ויוהכ"פ ויסורין תולין ומיתה מכפרת לגמרי ליכא למימר בי' נקי וצדיק אל תהרוג ועי' סוף יומא וברמב"ם (פ"א ה"ד) מהל' תשובה. וחילול השם פירש"י מחטיא אחרים [והיינו אע"ג שאחרים לא חטאו עדיין אלא שחטא בפני אחרים שגורם לסם שיוכלו לבוא ג"כ לידי חטא ואפי' חוטא בפני אחד וגורם לו שיוכל לבוא ג"כ לידי חטא כנראה מההוא דרב בלוקח בשר מטבח א'. וכן מב' שותפים ושילם לאחד שלא בפני חברו: ועי' רמב"ם (פ"ג ה"ו והל' י"א) מהל' תשובה העושה עבירות בפני בני אדם ביד רמה כיהויקים. ונ"ל דבפני שנים נמי הו"ל ביד רמה והרי הוא בכלל מגלה פנים ואינו בוש ומעיז בפני ד"ת דבכה"ג לא מהני תשובה לחוד ובעי' מיתה עם התשובה ומתורץ קו' הנוב"י. מיהו עיין לח"מ (פ"א) מהל' תשובה וכן נראה מדברי הרע"ב סוף יומא דבזמן המקדש דהוה שעיר המשתלח לא בעי' מיתה אפי' בחילול השם ומכפר עם התשובה על כל עברות חמורות קשה שפיר קו' הנוב"י ועי' אם במגלה פנים בתורה מכפר שעיר המשתלח כפרה גמורה עם התשובה או בעי' נמי מיתה בהדי' ועי' בלח"מ דרבנן דרבי כראב"ע ס"ל. וכן פסק הרמב"ם וצ"ע כעת. ולפ"ז לכאורה נדחו דברי בטעם דברי הריב"א דכיון שהי' מותרה והו"ל בכלל חילול השם לא מהני לי' תשובה אמנם המפורשים ז"ל כתבו דהכא בלא התראה איירי ועי' בתו"י מה שהק' מהר"ש ע"ד הריב"א ולולי קו' התוס' ותי' הריב"א הי' אפשר לומר דאף שלא התירו היינו לרדותה הוא או ישראל אחר אבל ע"י נכרי מותר לרדותה דהא הו"ל שבות דשבות במקום מצוה ואע"ג דכתב הרי"ף דברדיי' דהכא ליכא משום צורך וכבוד שבת מ"מ נ"ל דמקום מצוה מיקרי להתיר ע"י א"י מטעם שבות דשבות במקום מצוה דודאי מקום מצוה הוא שירדה קודם שיאפה וא"כ צריך לרדותה ע"י נכרי וכשלא רדה חייב סקילה אבל כשרדה ע"י עצמו עבר על שבות לחוד. וגם י"ל נהי שלא ישמע לנו מיבעי' ליה אם הו"ל עובר אדרבנן שחוזר. עליה מעורכי המלחמה בסוטה (דף מד) ואם מכין אותו מכת מרדות והנה הראי' שהביאו התוס' מפסחים לא זכיתי להבין מנ"ל פשיטות זה דערל ואינך לאו בני כרת נינהו מטעם שחכמים אוסרים עליהם לעשות הפסח ואף שסברא פשוטה היא מ"מ ראי' מפורשת אין מזה. והנה עם קו' התוס' דהו"ל התראת ספק נ"ל ליישב קו' התוס' הראשונה דנ"מ אם התירו אם לא התירו וי"ל דנ"מ היכא שאומר שלא רצה לרדותה קודם שתאפה דאם לא התירו מהימנינן לי' דאין לומר בזה דאין אדם משים עצמו רשע דכיון דברדי' נמי יהי' רשע ויעבור אדרבנן מרשע קל לרשע חמור לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש היש"ש בב"ק (פ"ח סי' כ"ג) לענין חובל וצריך לכלבו שכיון שגם בחובל שא"צ לכלבו הו"ל רשע יכול לומר שלכלבו צריך לו ובמשל"מ (פ"ו ה"ז) מהל' עדות ובשושנת העמקים לפרמ"ג (כלל י"ב ח"ו) ובשו"ת מהרי"ט צהלון (סי' רמ"ז) הביאם אאמ"ו הגאון ז"ל ליישב הקו' במשמשתו נדה דלמא ראתה כתם וכ"ז אי אמרינן דלא התירו לרדותה אבל אי התירו הו"ל שפיר התראת ספק איברא דלפמש"כ שיכול לרדותה ע"י נכרי ולא עביד איסור כלל אפי' לסברת דלא התירו הוה התראת ספק. גם י"ל דאפי' אם התירו לרדותה הו"ל רשע קצת כיון שהכניס עצמו לאיסור רדיי' עכ"פ וכן במה שכתבתי דאפשר ע"י נכרי י"ל דהו"ל נמי רשע עכ"פ שמכניס עצמו לידי שבות דשבות. אכן אין מכאן ראי' להא דהתראת ספק. ונהירנא שראיתי בספר דהיכא דעל כ"פ עביד איסורא לא הוה התראת ספק וכעת נעלם מזכרוני והנה דברי הגאון מרן רע"א ז"ל בגי' הש"ס ע"ד התוס' דהכא צ"ע טובא דמ"ש מתוס' גטין (דף לג.) יש לחלק בין מה שהוא צריך לתקן או שיהי' בדעתו לתקן ע"י אחר ובין מה שיתוקן ע"י שיבטל הבעל. וכן מ"ש דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו הוא בלתי מובן וכן מ"ש דהא בהיפוך כו' אין לו הבנה וצ"ע כעת: ועי' במהרש"א מה שעמד על קו' התוס' והא התראת ספק הוא ומה שתי' ל"ז להבין דבכל גונא י"ל שיוציא הפת קודם גמר האפיי' אפי' בלא הדביק [וגם הקשיתי כעין קו' הרש"א דלא משכחת סקילה באפיי' ותי' עפ"ד התוס' גטין (דף לג) כמ"ש בגי' הש"ס לרע"א ז"ל] וביישוב קו' המהרש"א נלע"ד דמשנה דפרק כלל גדול י"ל דלחטאת קאי לאם עשאן בהעלם א' ולא לענין סקילה ודו"ק

ודע דק"ל באיבעי' דר"ב אם התירו לרדותה והיכא אשכחן איסור לרדות הבצק קודם אפיי' דאפי' למ"ש התוס' דמדרבנן אסירא רדיית הפת מסתברא דדוקא בפת לאחר אפיי' דהוה חכמה לרדותו שלא ישבר גזרו רבנן או משום דהוה כעובדא דחול אבל קודם אפיי' ברדיית הבצק דלא הוה חכמה מהיכי תיתי לגזרו עלי' רבנן. וגם דקודם אפיי' לא הוה ברדייתו כעובדא דחול שאין רודין הבצק קודם אפי' ועיין ברי"ף ורז"ה ורמב"ן במלחמות ור"ן. איברא דלפי' ר"ח בתוס' ר"ה (דף כט.) ד"ה רדיית הפת א"ש. כיון דהוה כעין לא שכיח. ולענ"ד י"ל דברדיית בצק הוה כעין ממרח תולדה דמוחק שמחליק התנור מן הבצק הנדבק בתנור ועי' פסקי תוס' (סי' ז') והוא גמ' מפורשת לקמן (דף קי"ז) והתוס' הביאו סוגי' הגמ' לראי' דאיכא איסור שבות ברדיי'

והנה במה שהק' התוס' דהוה התראת ספק משום שי"ל דמה שלא רדה הוא דשמא שכח ההתראה אילה"ק דהול"ל שלא רדה בשביל שחכמים אוסרים לרדות ומש"ה פטור כמ"ש התוס' בתי' קו' הראשונה דהא השתא קא מיבעי' לן אם התירו אם לא התירו ולתי' הב' בתו"י ומה דמיבעי' לי' אם התירו כו' היינו דאי לא התירו הי' מחייב א"כ לא יועיל מה דטעה שלא התירו ואפי' לתי' הא' דאפי' לסברא דבעיין דלא התירו פטור אלא דבהתירו מחוייב אם לא ירדה אין לומר שטעה וסבר דלא התירו דהו"ל לשאול לב"ד מש"ה הוצרכו לומר בשכח ההתראה. איברא דצ"ע דלמה הוצרכו ששכח ההתראה והא סגי בשכח סתמא ורצ"ל בשכח לרדות והנה לכאורה קשה דהא משכחת לה שהתרוהו כן עד הרגע קודם אפיי' שירדה. ואין לומר דההוא שעתא לא עבד מעשה ולא עבר אלא בשוא"ת דע"ז לא מחייב סקילה. דא"כ למה הוצרכו לומר דשכח דאפיי'