אגודת אזוב מדברי ריב

מקום ד'. וי"ל נהי דלר"ע לא מגרע מה דמפסיק לרבנן לאידך לישנא דרבה דפליגי בזורק מגרע מה דמפסיק דבר ומש"ה לא אוקמה כרבנן והדר קושית התוס' לדוכתה. אמנם עי' לקמן (דף צו:) דזריקה לא הוה במשכן כלל ואפ"ה הוה תולדה דהוצאה וי"ל נמי דה"ה הנחה ועקירה מפחות ממקום ד' אע"ג דלא הוה במשכן מחייב עלה אלא שצ"ע למה תלי לה בקלוטה ולדברי התוס' דרבה לא אסיק למילתיה נמי קשה וקצת נלע"ד דלמ"ד קלוטה כמו שהונחה דמיא ואע"ג דלא הוה במשכן ענין שנחשב קלוטה להנחה ה"ה נמי לענין עקירה והנחה במקום ד'. וא"כ יש לעיין הרבה על טעם הר"ת ז"ל וגם הטעם דר"י נלע"ד דדוקא למ"ד תחומין דרבנן או לדר' יוחנן דאין לוקין אתחומין דס"ל דקרא דאל יצא עיקרו להוצאה שמעינן מינה דבעי' מקומו של חפץ אבל למ"ד לוקין אתחומין וס"ל דעיקר קרא לתחומין ולא להוצאה ליכא למשמע דבעינן מקומו של חפץ דהא עיקר קרא לאו אהוצאה אתי [ובמהר"מ לובלין כתב שלא כמ"ש ועייש"ה] ולפ"ז לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא אי ס"ל דלוקין עליהן לא בעינן עקירה והנחה על מקום ד' ובאמת היה נלע"ד דמה דפריך לקמן ודלמא הנחה לא בעי' הא עקירה בעי' דתליא בב' הטעמים דלטעם הר"ת בעי' בהנחה נמי ולטעם הר"י בעקירה הוא דבעינן מקום ד' וראיתי שכ"כ התוס' ד"ה ודלמא. ומה דהוה ק"ל דלר"ע דתחומין דאורייתא אין למשמע מקרא דאל יצא כבר נתיישב בדברינו שלמעלה דהוה ס"ל למקשה דמ"מ לר"ע אין לוקין אתחומין דעיקרו להוצאה ובדברי התוס' ד"ה אבל שכ' דהיכא שהחפץ ביד עני או בעה"ב לא שייך קלוטה כמו שהונחה שנראה קצת דבאיכא דבר המפסיק לא שייך קלוטה אנהיר לן עיינין הגאון רע"א ז"ל בגי' הש"ס לעיין לקמן (דף צב.) בתוס' ד"ה התם שהוא מטעם אגד גופו דידו בתר גופו גרידא [ובאמת שדברי התוס' דהכא צע"ג לענ"ד שהביאו ראיה לדבריהם ז"ל דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב. וע"ז י"ל כקושית הגמ' נהי דלא הוה עקירה מע"ג קלוטה. הנחה ודאי הוה ולמה לא הביאו ראי' מפשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין ולמה לא יתחייב בעה"ב ע"י קלוטה דשמעינן מינה דהנחה נמי לא הוה כמו שהוא לקמן (דף צב.) בגמ']

ובעיקרא דמלתא נלע"ד דמה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לאו דחשבינן לנקלט באויר כאילו נח למטה ע"ג קרקע שיהיה מקום לחלק בין מפסיק מידי ובין לא מפסיק אלא דהנקלט הוה כמונח למעלה באויר ובהכי מובנים דברי רש"י ד"ה ובתוך עשרה שכתב דלמעלה מיו"ד לאו אויר ר"ה הוא אלא אויר מקום פטור ואפי' קלוטה ליכא ורצ"ל דאפי' חשבינן ליה נח למעל' הו"ל נח במקום פטור ובתוס' ד"ה דאמרי' בתי' השני דהר"י כ' דכיון דכמי שהונחה דמי' הוה זורק למעלה מעשרה כזורק מרה"י למקום פטור וממקום פטור לרה"י ולא דמי כלל למושיט שהוא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע והיינו דקלוטה באויר לא הוה כמונח למטה בקרקע כי אם כמונח למעלה באויר אבל מושיט הוה כלמטה בקרקע כמו שהראה מקום הגאון רע"א בגי' הש"ס ע"ד התוס' (דף ו) ד"ה התם לעיין בתוס' (דף קב.) ד"ה והוציאו וצ"ע אם מושיט מתחייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה למאן דמחייב אתולדה במקום אב ותדע דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה והזורק לא נתכוין שתנוח למטה בקרקע אבל אי ס"ל קלוטה כמו שהונחה למעלה באויר כיון שנתכוין שתעבור דרך האויר וחשיב הנחה הו"ל שפיר נתכוין לכך. וכיון דחשיבה הנחה באויר ע"כ דלא בעינן מקום ד' ומה שמפסיק דבר בין הנקלט ובין הקרקע לית לן בה ובמש"כ התוס' דבמושיט הוה מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דנהי דבמושיט לא שייך לומר קלוטה או משום דמפסיק דבר ידי אדם המושיט או משום דידו בתר גופו גריר ולא חשיב קלוטה כמונח אכתי מה דקרי למושיט רה"ר באמצע צ"ע דהתינח במושיט למטה מיו"ד למה דס"ל דחייב אבל מושיט למעלה מיו"ד היכא קרי לה רה"ר באמצע והו"ל לומר דבזורק נח במקום פטור אבל גבי מושיט לא נח במקום פטור כיון דלא הוה כמונח. ולשון רה"ר באמצע שנקטו אפי' לענין מושיט למעלה מיו"ד דהוה מקום פטור וחייב רק משום דהוה במשכן משמע מזה כדברי השו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תק"מ) ומג"א (סי' רס"ו ס"ק ז) דברוכב ע"ג בהמה אע"ג שהרוכב למעלה מיו"ד יש בו דין תחומין כמו למטה מיו"ד כיון שרגלי הבהמה למטה מיו"ד וה"נ כיון שהמושיט עומד בקרקע הו"ל כלמטה מיו"ד וצ"ע בדין מעביר ד"א ברה"ר למעלה מיו"ד. ועי' תוס' לקמן (דף וי"ו.) ד"ה התם ורע"א בגי' הש"ס לתוס' (דף קב.) ד"ה והוציאו הראה מקום ואם נתפוס כסברת הרדב"ז ומג"א צע"ג דהיכא דמי זורק למעלה מיו"ד למושיט והא במושיט עומד ע"ג קרקע משא"כ בזורק למעלה מיו"ד דהוה באויר מקום פטור ודע דע"פ הירושלמי שהביאו התוס' לעיל (דף ג') ד"ה בעשותה אי אפשר למילף זורק ממושיט דל"ד דהא אין אחר מקבלו מידו בזורק. אבל מושיט מקבלו אחר

ודע דעפמש"כ דאי ילפינן זורק ממושיט נסתר סברת הר"ת לענין מקום ד' אין מקום לתי' הר"י בתוס' ד"ה דאמרי' דאפי' לאיקומתא דבתוך עשרה ולמעל' מעשר' ד"ה פטור בזו כנגד זו ובדיוטא א' פליגי בדין זריק' דמ"מ כר"ע אתי שפיר דלא בעי' מקום ד' כיון דמחייב אזריקה וגם התי' השני של הר"י נסתר דאע"ג דלר"ע לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה מ"מ לא בעי' לר"ע מקום ד' כמו דלא בעי' שהזריקה תהיה במשכן

ול"ז לעמוד על מש"כ התוס' ואתי נמי שפיר דלא מצי למימר לעיל אבל למטה מיו"ד דברי הכל חייב דילפינן זורק ממושיט דלר"ע לא מצי למילף ולמה הוצרכו לזה והרי התוס' לעיל לא הוצרכו לזה אלא אי נימא דמושיט למטה מעשרה פטור ולפ"מ דס"ל השתא דבלמטה מיו"ד פליגי בזורק עכצ"ל דס"ל השתא דמושיט חייב למטה מיו"ד א"כ לא הוה מצי למימר הכי ותלמידיי רצ"ל שהתוס' כתבו לעיל דאי חייב מושיע למטה מעשרה אתי שפיר דלא אמרינן הכי דא"כ מ"ט דרבנן והשתא הוסיפו דאליבא דר"ע נמי אי אפשר לומר כן וכשאני לעצמי רצ"ל שהתוס' באו ליישב מה דלא איבעיא לרבה ההוא צד נמי אי במושיט למטה מיו"ד פטור לדברי הכל במושיט ופליגי בקלוטה אבל בלמעלה מיו"ד לדברי הכל חייב דילפינן זורק ממושיט או בלמטה מיו"ד פליגי בזורק ומודו ביה דמושיט חייב ולזה תי' דאין לומר כן משום דר"ע. וצ"ל דהשתא לא ס"ל להתוס' דרבה הוה מצי למיבעיא בעי' אחריתי כמ"ש בתי' הא'

תוס' ד"ה ומ"ש וכגון שאין מפסיק שם רה"ר ק"ל כשאין מפסיק ר"ה היכא קאמר והוציאן לחוץ דהא לא הוציאן כלל לאויר ר"ה ופשיטא דליכא לאסור לו להחזיר ממקום פטורא דחטאת דהיינו מאויר כרמלית וצע"ג: אולם לאו מילתא הוא דבין החצרות לא מפסיק ר"ה ולפניהם הוא דהוה ר"ה ולשם פשט ידו מחצר ואסור להשליך לחצר אחר הסמוך

תוס' ד"ה וכי ואמר ריב"א דאפי' למדביק עצמו כו' דהתם עדיין לא נעשה האיסור כו' אבל הכא המעש' של איסור כבר נעשה ק"ל דלאחר שנפשט כדר' ביבי ב"א נמי קשה למה בהא דלעיל (דף ג:) במשחשכה קנסוהו רבנן הא לפי התי' הא' שבתוס' ישנים דבודאי יבוא לידי חיוב חטאת הלא טוב לו לעשות איסור קל להחזיר ידו בכדי שלא יבוא בודאי לידי איסור חמור וצ"ל דהעיקר כתי' הב' שבתו"י לעיל דלא ליתי בודאי לידי חיוב חטאת אלא דמשום דליכא איסור בחזרה בעי עלה למיפשט מינה. אכן דלתירוץ ההוא יותר קשה כיון דליכא אפי' איסור קל