אגודת אזוב מדברי ריא

שצירוף שני הכפלים עולה שמ"ו שהוא סוד ה' שמ"ו ובאופן (קפ"ה) כתב שבשמו של משרע"ה נרמז מיתוק ד' שמות אלהים העולים שד"מ. וא' היתירה שצורתה יו"ד וי"ו יו"ד העולה כ"ו הוא סוד המיתוק. גם בס' גנת אגוז כתב ע"פ זה שמי לעלם זה זכרי לדר דור שחצי השם י"ה עם שמי עולים שס"ה כמנין ל"ת שהם במדה"ד ועונשין עליהם וחצי השם ו"ה עם זכרי עולים רמ"ח כמנין העשין שהם מדת האהבה והרחמים. עי' ברמב"ן פ' יתרו ע"פ זכור את יום השבת לקדשו. ובזה ביארתי דברי מד"ר פ' בחוקותי חשבתי ברכות וקללות והקללות מוי"ו עד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות שהיותן מוי"ו עד ה"א מורה שהן ג"כ ממקור הרחמים ותמיד הן מעותדים להתהפך מקללה לברכה ע"י תשובה ותיקון המעשים. וה' ברוב רחמיו גם עלינו יהפוך הכל לחסד ורחמים בכלל כל ישראל. והנה מבואר בע"ז (דף כט: ודף לה.) שנמנעו לגלות לתלמידים טעמי הדברים. אלא שאין זה כי אם במידי דגזרה קודם שעברו י"ב חודש אבל בלאו גזרה או לאחר שעברו יב"ח מגלים טעמי הדברים אמנם נלע"ד דלתלמוד שאינו הגון אין לגלות שום טעם שזה בכלל המלמד לתלמוד שאינו הגון בחולין (דף קלג.) ומבואר בברכות (דף כח.) דר"ג דיבנה הוה אמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד וכשנתמנה ראב"ע אמרו שגם זה יכנוס והכי קיי"ל וע"פ המוקדם י"ל שר"נ באמיר' נעימ' שלו לכי תיכול עלה כורא דמלחא נתכוין שלהיות המלח מורה על בחי' מדה"ד בעונשי ויסורי הגוף. ותיבת כור שהוא בגי' כפל של שם י"ה העולה מספר רכ"ה המורה על שם הדין כגי' מז"ל מאזני"ם בייתור א' המורה לסוד המיתוק וכשתהי' כל כך תוכו כברו עד שבכח מעשיך תוכל להגיע לבחינת כור מלח שרומז על מיתוק הדינים אגלה טעם הדבר ואמנם היו דברים אלו בבדיחותא דע"פ הדין לא בעינן שיהי' התלמוד כל כך תוכו כברו וגם הוא באמת גלה להם תיכף הטעם

ויש להוסיף שלהיות מספר ר' נחמן עולה ש"נ גי' שמי המצטרף עם י"ה המורי' למדה"ד דבהשלמת מספר שס"ה מל"ת. ואמנם המספר ההוא מורה כ"כ על בחי' מדה"ד המתמתק במדה"ר כי כ"כ יעלה מספר ש"נ בגי' ד' אותיות של השם עם מספר שמ"ו כפל שם י"ה וכפל שם ו"ה סוד ה' שמו גם מספר נחמן עולה בגי' א"ל הוי"ה ואדנ"י הוי"ה ששני הצירופים כאחד מורה על המיתוק הדינים וצירופם כמנין נחמן ואותיות של רבא כאותיות באר שמרמז על החסדים ור"ת בידך אפקיד רוחי ועם צירוף י"ג תיבות של י"ג מדות הרחמי' עולים רי"ו וכ"כ מספר רב דימי בר יוסף עולה בר"ת רי"ו כמספר האותיו' של ע"ב שמות שבפסוקי ויסע ויבוא ויט מקורי החסדי' למתק מדת גבור' ומספר דימי בן יוסף עולה רע"ב. ובס' קרנים ערב עבדך לטוב הוא מספר דוד בסוד אכפלתא דאכפלתא והוא בסוד חסדי דוד הנאמני' אדמוני עם יפה עיני' וסוד דודי צח ואדום דין המתמתק ע"פ הרחמי' ע"כ אמר להם ר"נ ענין מיתוק הדיני' בסוד לכי תיכול עלה כורא דמלחא: ועי' רמב"ן פ' ויקרא עה עה"פ ולא תשבית מלח ברית אלהיך שהמלח בלול מאש ומים יקיים ויכרית וזה מדתו של דוד המלך ולענ"ד הוא מדת הקור והחום לאחוז בשניהם לעבודתו ית"ש וכמ"ש במק"א ואני תפלה לה' ברחמיו ורוב חסדיו יכפר בעד שגגתי ובתוה"ק ינחני בדרך אמת להבין דברי חז"ל וחדותם

דף ד ע"א התירו לו כו' למאן התירו יש לעיין באחרונים לענין רואה חברו שלובש כלאים וכהן באהל המת שמחוייב להודיעו וק"ל דאמאי לא אמרי' דמיבעי' לי' אם התירו וחייב חברו להזכירו שירדה או לא התירו וישאר בשגגתו ויתחייב חטאת ועי' שו"ת נוב"י (חאו"ח סי' לה) ומצאתי שכן הקשה הרמב"ן ז"ל בחידושי' לשבת בס' אוצר נחמד וביישוב הקושיא כתב כיון דבעינן סופן ג"כ שגגה שיתחייב חטאת א"כ כל שיודיעהו יפטור מחטאת ואין להקשות א"כ מאי קא מיבעי' ליה אם התירו לאחרים לרדות והא סגי שיודיעוהו אחרים די"ל בדליתי' קמן ועד שיודיעוהו יאפה ומש"ה בעי' להתיר לאחרים גם לרדות: ודע שמדברי הרמב"ן בתי' נראה דדוקא בשביל חיוב חטאת ס"ל השתא דהתירו אבל בשביל איסור חיוב חטאת ודאי דלא התירו ומש"ה תי' דעכ"פ יודיעו חברו שלא יבוא לידי חיוב חטאת ולא ירדה ודלא כקו' התוס' ד"ה ואלא. איברא דדברי הרמב"ן צ"ע וכי צריך להודיעו בשביל שיפטור מחטאת דבמה שיתחייב חטאת ליכא צד איסור נוסף על מה שנפטר בשביל מה שנודע לו ומהיכי תיתי צריך חברו להודיע לו. ועי' חי' רשב"א ז"ל ובשו"ת פני ארי' ותראה שכיון גם כן לדברינו

למימרא דפשיטא לי' לרבה הוה ק"ל מנ"ל דפשיטא לי' דלמא נקיט ר"ע דפשיטא דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי' אבל לרבנן לא פשיטא לי' וראיתי בתוס' ד"ה דאמרינן שהקשו קושי' זו והנלע"ד ליישב דלכאורה קשה בשינוייא דרבה דר"ע הוא דסבר קלוטה כמי שהונחה דמי' והא י"ל קלוטה באויר רה"י או באויר רה"ר ואין דבר מפסיק לחוץ ובין הרשות הוה כמונח אבל הכא דאיכא יד דמפסיק לא הוה בכלל קלוטה ולר"ע נמי לאו כמו שהונחה ע"ג מקום ד' הוא ועי' תוס' ד"ה אבל דכשהחפץ ביד עני או בעה"ב לא שייך קלוטה ונראה דמשום דמפסיק היד לא שייך קלוטה ועי' מש"ל. תדע דהא מדפריך והא בעי' עקירה והנחה ע"ג מקום ד' משמע דאיכא מ"ד הכי וא"כ בשלמא אם לרבנן לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה י"ל דרבנן הוא דס"ל דבעי' מקום ד' אבל למה דבעי רבה למימר דלרבנן נמי אמרינן קלוטה כמו שהונחה א"כ מאן דס"ל דבעי' מקום ד' כמאן ס"ל לא כר"ע ולא כרבנן וראיתי שהתוס' בד"ה אבל הקשו כן. ותי' דבאמת הו"א דמאן דס"ל הכי הוה דלא כר"ע ודלא כרבנן

ולענ"ד הי' נראה שעכצ"ל דלמה דבעי רבה למימר דלרבנן נמי קלוטה כמו שהונחה צריך לחלק דבמפסיק דבר לא שייך קלוטה, וא"כ לרבנן נמי בעינן הנחה ע"ג מקום ד' והיכא שמעינן מדר"ע דס"ל קלוטה אפי' בדאיכא דבר מפסיק ולהרבות כל כך בפלוגתא בין ר"ע לרבנן וצ"ל דנהי דלמה דס"ל לרבה דלרבנן נמי קלוטה כמו שהונחה בעינן לחלק בהכי בין לרבנן ובין לר"ע כדי שלא להרבות בפלוגת' מ"מ השתא דס"ל דלרבנן לא אמרי' קלוט' כמו שהונח' ור"ע הוא דס"ל הכי לא מחלקינן בין איכא דבר מפסיק ובין ליכא דבר מפסיק. וא"כ מיושב קו' התוס' דע"כ פשיטא לי' לרבה דלרבנן לא אמרי' קלוטה כמו שהונחה דמי' דאי הוה מספקא לי' לרבה בעינן לחלק בין מפסיק ובין לא מפסיק וא"כ גם לר"ע לא משני רבה כלל ובטעמא דמלתא לכאורה הי' נלע"ד דהתוס' ד"ה והא בעי' כתבו בשם ר"ת דאין רגילות להניח חפץ בפחות מד' וכן מסתמא הי' במשכן. ובשם ר"י דאל יצא איש ממקומו משמע מקומו של חפץ. והתוס' ד"ה דר"ע הקשו כיון דלא הוה זורק במשכן לא יתחייב ותי' דזורק דמי למושיט. ולפי"ז י"ל נמי דאע"ג דלא הוה מסתמא במשכן הנחה ועקירה בפחות מד' יתחייב שי"ל דעכ"פ דומה להנחה ועקירה. ואולם אין מזה הכרח דבמפסיק דבר נמי ס"ל לרבנן אליבי' דרבה דלא בעי' מקום ד'. דהא באמת השתא לרבה לא פליגי אי ילפינן זורק ממושיט. וי"ל נמי דאפי' למה דפליגי, אי ילפינן לזורק ממושיט דלמ"ד לא ילפינן מה"ט הוא דבעינן שיהי' במשכן ממש וה"נ לענין עקירה והנחה במקום ד' דבעי' דוקא מקום ד' למאן דלא יליף זורק ממושיט דאע"ג דס"ל קלוטה כמו שהונחה מ"מ במפסיק דבר בעי' מקום ד' ובפרט דללישנא דהשתא דבקלוטה כמו שהונחה פליגי ולכ"ע לא ילפינן זורק ממושיט ודאי דבאיכא דבר המפסיק בעי' הנחה ע"ג מקום ד' דכיון דמסתמא לא הוה במשכן הנחה על מקום פחות מד' והשתא ס"ל דלא ילפינן זורק ממושיט וס"ל דבעי' מלאכה שהיתה במשכן ממש כמותה וכמש"כ. ויש ליישב בזה קו' התוס' ד"ה אבל למטה דבריי' כרבנן משום דמפסיק וממילא מיושב קושיתם בד"ה אבל למעלה מיו"ד דלא הוה מצי למימר דלכ"ע ילפי' זורק ממושיט דא"כ הדרה קו' מאן האי דס"ל בעי' עקירה והנחה ע"ג