אגודת אזוב מדברי רט

מלאכה במועד הוא נמנע ולא ליקדש וצ"ע

רש"י ד"ה לא תשיילי' כלומר שאין לבו למסכת זו שמא יתבייש נלע"ד שיש חסרון בדברי רש"י ז"ל וכצ"ל לא תשיילי' שמא יתבייש. ואח"כ מתחיל דיבור דלמא לאו אדעתי' כלומר שאין לבו למס' זו

רש"י סד"ה אמר אביי בין שהוא רה"י בין שהוא רה"ר היפך מלשון הגמ' שהקדים רה"ר, לרה"י כלשון המשנה שהקדים פשט העני ידו לפנים לפשט בעה"ב ידו לחוץ ועי' ברז"ה ולקצת דבריו כוונתי בעזה"י דאביי כליל תרווייהו וחדא קמפרש ובד"ה וכרה"י לא דמי אם פשוטה לרה"ר צ"ע דהו"ל לפרש כן בד"ה כרה"ר לא דמי דקדים לי'. ובד"ה בעי אביי לכאורה יש אריכות לשון וגם מ"ש מי אחמור עלי' רבנן צ"ע דהו"ל לומר מי הוה כרמלית. וגם מ"ש נעשית לה רשות אחרת מדרבנן. דגזיר רשות מדבריהם לשבת כו' האי דגזור רשות כו' הוא כמיותר. והנלע"ד דרש"י ז"ל גורס מי קנסוה וס"ל דאפי' אי הוה כרמלית מכח קנסא הוא ולא כרמלית ממש ועי' תוס' ד"ה מי קנסוה וברש"י ד"ה כאן משתחשך כו' קנסוה ולא שתהא רשות כו' ולכאורה הו"ל לומר ולא שהוא רשות ולפי מש"כ הכי קאמר דאע"ג דקנסוה ולא לענין שתהא רשות לעצמה קנסוה אלא קנס בעלמא ומש"ה כתב מי אחמור עליה דמשום חומרא בעלמא הוא דאיכא למימר דהוה כרמלית ולא דהו"ל כרמלית ממש. ודוקא בתר דגזור רבנן רשות לשבת י"ל דמשום קנס יש לו דין כרמלית אבל אי לא הוה גזרו רבנן רשות לשבת לא הוה מקום לקנוס ולאסור להחזיר ידו ועי' ריש ב"מ דלא מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותה בדאורייתא ועי' בש"מ שם ובעזה"י כוונתי לדבריו ומכ"ש לקנוס במילתא דליתא אפי' מדרבנן ובמש"כ השתא דחזינן כו' אלמא איפלוג רשותא מי אחמיר. נלע"ד דאי לא הוה מיפלג רשותא לא הוה מצי להחמיר ולמיקנסי' דהוה נפיק מינה חורבה להעלות על הדעת דאיפלוג רשותא כיון דשוי' ככרמלית אבל אם באמת איפלוג אין כאן חשש חורבה וי"ל דשוי' ככרמלית

רש"י ד"ה מבעוד יום דאי שדי לי' כלומר היכא דהושיטה מבעוד יום לפי שפשטות הלשון משמע דשדי ליה מבעו"י. וצ"ע דהו"ל בד"ה כאן מבע"י לעשות הכלומר ולבאר דלאו אחזרה קאי מבעוד יום אלא אהושטה וכמו שפירש"י שם והו"ל להוסיף כלומר

רש"י סד"ה בשוגג ע"כ יתחייב מיתת ב"ד וצ"ע דהשתא דס"ל דרב ביבי בשוגג קאי מדנקיט חטאת הו"ל לרש"י לומר ע"כ יתחייב חטאת ודוחק דרש"י נקיט ע"פ המסקנא דהא באותו דיבור כתב ומשום קודם שיבוא לידי חיוב חטאת נקט לה בשוגג ולא על פי המסקנא. ונלע"ד דהוה פשיטא לרש"י דאין לפשוט שוגג ממזיד לאיסור ולא מזיד משוגג להיתר ולא בא אלא לתרץ דלא נפשט שוגג משוגג להיתר ולא מזיד ממזיד לאיסור ומש"ה לדחות פשיטות ההיתר נקיט שוגג ולדחות פשיטות האיסור נקיט מזיד ועי' מהר"מ לובלין שהעתיק בדברי רש"י דהכא. דבדר"ב ע"כ יתחייב חטאת ונראה שהבין בדברי רש"י שבא לפשיט שוגג דר"ב ממזיד דברייתא ולענ"ד כמ"ש נכון. והנה תלמידי הב' דוב הק' לדברי רש"י מאי פריך תפשוט דר"ב דהא לדברי התוס' ד"ה מי קנסוהו אי לאו כרמלית הוא איירי רק במזיד ע"פ הגהת מהרש"ל ומהר"מ ודלא כמהרש"א ולעיל כתבתי שכן שיטת רש"י ג"כ ולפי"ז השתא דס"ל לאו ככרמלית איירי במזיד ואין לפשוט דר"ב דהא הכא פשיטא דלא שדי לי' שיתחייב מיתה. והשבתי לו דהתוס' כ"כ לפי המסקנא ושינוי' דלקמן בגמ'. אבל השתא ס"ל דאיירי בין בשוגג בין במזיד ותדע דנקיט גמ' דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת והו"ל למינקט לידי חיוב כרת וסקילה ונלע"ד שלזה כיון רש"י במ"ש נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא בלשון תנאי ולא בלשון החלט ורצ"ל דאיירי בין בשוגג בין במזיד וגמ' נקיט חטאת למימר דאפי' בשביל חשש חיוב חטאת לא הוה לקנוס וכש"כ במזיד ולרש"י צ"ל דבשוגג עכ"פ לא הוה לרבנן לקנוס משום חשש ובמזיד דאין לחוש ליקנסו: ודע שלא זכיתי להבין דבמה דקאמר דמבעוד יום שרי להחזירה ופריך איפכא מסתברא מבעוד יום ליקנסוהו קשה דכיון שהוציא מבעוד יום בשעת היתר היכא שייך לקונסו והא לא עביד שום איסור וראיתי לחכם אחד שהגיה ע"ד רש"י קנסוהו רבנן "משום דהו"ל להחזירה מבעו"י". וכ"כ הרא"ש והביאו בש"ג להרי"ף ולענ"ד קשה ולמה לא ישליך מידו משחשכה מה שהוציא מבע"י דהא התוס' ד"ה מהו שתעשה הביאו סוגיא דעירובין דעומד ברה"י ומטלטל בר"ה וה"נ כיון שהוציא מבע"י בשעת היתר לא היו אלא כעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר אם ישליך מידו ולמה זה קנסינן לי' על שלא החזיר ידו מבעוד יום: ורציתי לפרש דלאו מבעוד יום ממש קאמר בשעת היתר אלא מבעוד יום בשעת תוס' שבת שהוא מה"ת כדאיתא בר"ה (דף ט:) וביומא (דף פ"א.) אבל לידי חיוב לא יבא דאין חייבין על התוס' כדאי' ביומא שם. ובדרך זה רציתי ליישב מה שלא עשה רש"י כלומר בד"ה כאן מבעו"י דודאי שפיר יש לפרשו לענין החזרה מבעו"י ולא בא רש"י אלא להוסיף דאפי' להחזיר משחשכה שרי דלאו ככרמלית דמי ולא קנסינן אלא היכא דאי שדי לי' אתי לידי חיוב אבל מבעוד יום דליכא חיוב לא קנסינן. ומש"ה לא כתב רש"י דמשום דלא עביד איסור לא קנסינן כמ"ש בדיבור הקודם גבי למעלה מעשרה. דמבעוד יום בשעת תוס' עביד לי' איסורא ובד"ה מבעו"י דאי שדית לי' הוסיף כלומר דלא תימא דוקא בשדי לי' מבעו"י ליכא חיוב אלא אפי' שדי לי' משחשכה ליכא חיוב דלא הוה אלא הנחה בשעת חיוב אמנם ממ"ש רש"י מבעו"י דאי שדי לי' כו' ואיסורא דרבנן הוא דאיכא משמע דמבעו"י ממש קאמר ולא בתוס' שבת דהוה מן התורה אלא שאין חייבין עליו. וגם ממש"כ דמוטב שלא נקנסו משנגרם לבוא לידי חילול שבת דאורייתא משמע דבשביל חילול שבת דאורייתא אפי' שאין חייבין עליו אין לחכמים לקנוס. וצ"ל דמבעוד יום דקאמרינן לאו בתוס' שבת קא מיירי ובדוחק אפשר לומר דאע"ג שעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא חיישינן דתיפוק מינה חורבה לאפוקי מרה"י לרה"ר מ"מ בפשט ידו מלאה מבעוד יום לחוץ אם ישליך מידו משחשכה תיפוק מינה חורבה להוציא מרה"י לרה"ר שהרואה ידמה שמשחשכה הוציא ידו. וכן אם יחזיר ידו המלאה יש לחוש דתיפוק חורבה להכניס מרה"ר לרה"י ומש"ה קנסוהו רבנן שלא ישליך מידו ולא יחזיר. וכן בהוציאה משחשכה אם ישליך לר"ה יתחייב חטאת ואם יחזיר תיפוק מינה חורבה וכמ"ש וכי היכא דלא תיפוק חורבה קנסוהו שלא להחזיר: ולענ"ד דכל שמחזיר ידו לאותה חצר דלא נתקיימה מחשבתו לא עביד איסורא כלל אפי' בהוציאה משחשכה דאיכא ב' לטיבותא דלא נתקיימה מחשבתו ולא עשה אלא מקצת מלאכה ולא הוה אפי' איסור דרבנן וכמ"ש האס"ז ב"מ (דף צג:) גבי הי' עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר ואין לקונסו שלא להחזיר בשביל האיסור שעשה דכשיחזיר יתגלה שלא הי' שום איסור אלא כי היכא דלא תיפוק חורבה. ומ"ש רש"י בלמעלה מעשרה דלא עביד איסורא דמשמע דבלמטה מעשרה איסורא קא עביד י"ל דליתא דאיסורא כל כמה שלא החזיר קאמר אבל איסור ממש לא הוה אפי' דרבנן אם יחזיר ידו לאותה חצר ועפמש"כ יש להמתיק דברי רש"י ד"ה בעי אביי במ"ש דגזור רבנן רשות לשבת מדבריהם דאי לא הוה גזרי רבנן רשות לשבת כי היכא דלא תיפוק חורבא לטלטל מרה"י לרה"ר ולהיפוך גם כאן לא הי' להם לחוש כלל ולגזור איסור חזרה בשביל דלא תיפוק חורבה דלקנוס בשביל איסור לא שייך כיון דלא נתקיימה מחשבתו ולא הוה אלא חצי מלאכה וגם במש"כ בד"ה כאן בשוגג משום דלא עביד איסורא במזיד. צ"ל דליתא דאיסורא קאמר. ואמנם כ"ז הוא דוחק גדול

ונלע"ד דמה"ט הוצרך רש"י ז"ל לחלק בין שוגג ומזיד דאביי לדר"ב ב"א ודלא כשיטת התוס' עי'