אגודת אזוב מדברי רח

מסיפא דרישא. וראיתי במהרש"א שהקשה קושי' זו אבל לא העיר להקשות כן ע"ד התוס' והנה מה שתי' מהרש"א אין לתרץ כן ע"פ שיטת התוס' דהא ע"כ התוס' לא חילקו בין גוף העומד בין גוף המושיט ומוציא דא"כ אין מקום להוכחת הר"י שבתוס' ד"ה מ"ט. וכיון דהתוס' לא חילקו בזה הו"ל להקשות מרישא דרישא. וצ"ע כ"כ ע"ד התוס' ד"ה מ"ט שהוכיח הר"י דהנחת היד שברשות אחד עם הגוף הוה הנחה מאו שנטל מתוכה והוציא דמדמחייב העני שעקר מיד בעה"ב אלמא דהוה הנחה ולמה לא הוכיחו כן מרישא דחייב העני בנתן לתוך ידו של בעה"ב אלמא דהנחה לתוך ידו הוה הנחה וראיתי בתו"י שהק' כן ומה שתי' לא יעלה ארוכה ליישב דברי התוס' ד"ה עקירת גופו

בא"ד וא"ת אמאי לא פשט ממתני' לא יצא החייט במחטו כו' ואי עקירת גופו כו' כתוב בתוס' ישנים ולרשב"א שמחלק בין עקירה להנחה לק"מ. ודבריהם תמוהים דהא כי היכא דלא הוה הנחה ה"נ קשה דלא הוה עקירה ולרשב"א נמי קשה. ורציתי לומר ע"פ מה דאיתא לקמן (דף יא:) דלא יצא החייט בערב שבת במחט בבגדו ומוקמינן לה כר"י דאומן דרך אומנתו חייב ולפ"ז י"ל ודאי במחט שבידו כי היכא דקשה מהנחה ה"נ דקשה אעקירה דלא הוה אלא עקירת או הנחת הגוף. אבל בתחובה ומשום דרך אומנתו לא קשי' תו דלא הוה עקירה דהא דרך אומנותו הוא לעקור בכה"ג ומהנחה הוא דקשה קושי' התוס' דלענין הנחה לא שייך לומר דרך אומנתו וע"ז כתבו שפיר דלרשב"א לק"מ. אולם העיקר נלע"ד שדברי התוס' נדפסו שלא במקומם ועל סוף דיבור הסמוך קיימי שדחה הר"י שיטת רש"י ז"ל דאפי' גופו וידו ברשות אחד לא הוה עקירת ידו כעקירת חפץ ודחי לה ממתני' דאו שנטל מתוכה והוציא חייב דאלמא הנחת חפץ ביד בעה"ב הוה הנחה וע"ז כתבו דלהרשב"א לק"מ דנהי דהוה הנחה עדיין לא חשיב עקירה ובזה מקושרים דברי התו"י שאח"ז וכתב במ"ס אך מ"מ קשה. ומ"ש ולר"י דלא מחלק כו' וצ"ל דגבי הנחה מודה הקונטריס. דבריהם אין להם ביאור דאין יישוב לקו' על הר"י גם שהק' על הר"י וכ' מודה הקונטריס. ולענ"ד גם בזה דבריהם שלא במקומם. ומש"כ וצ"ל מקומו צ"ל אחר כדפי' ר"י משום דבתר גופו גרירא קודם ולר"י דלא מחלק ודו"ק היטב בכל מש"כ

תוס' ד"ה מ"ט עי' מש"כ ע"ד תוס' ד"ה עקירת גופו מה שעמדתי ע"ד התוס' שהק' על הר"י שדחה פי' הקונטריס מכח סיפא או שנתן לתוכה והו"ל לדחות מן הרישא ונתן לתוך ידו של בעה"ב וע"ז כתב התו"י וצ"ל דגבי הנחה מודה הקונטריס ורצ"ל דלענין הנחה בלבד נחית הר"י לידע דגם לרש"י יש חילוק אע"ג דחשיב הנחה לתוך היד מ"מ לא חשיב עקירה מתוך היד ומש"ה הק' מכח הסיפא. אמנם התו"י תירץ שע"פ שיטת הרשב"א י"ל דאף על גב דעקירה ממקום הנחת היד חשיב עקירה ממקום הנחה מ"מ עקירת היד לא חשיב עקירה ודו"ק ואין צריך להגיה שקו' התו"י על הר"י לא מיתרצא ושקאי וצ"ל דגבי הנחה קודם ולר"י ק' עמש"ל בדיבור הקודם

ע"ב ת"ש היתה ידו מלאה פירות צ"ע למה דמוקים לה מבע"י מ"ש דנקיט פירות. וכן לעיל הי' טעון אוכלין ומשקין מבע"י צ"ע למה נקיט אוכלין ומשקין לפי מ"ש רש"י לעיל (ע"א) ד"ה אוכלין משקין וצ"ל דבערב שבת עם חשכה נמי אין דרך להתעסק אלא בדברים הנצרכים לשבת. ועי' מה שאכתוב לקמן דמבעו"י היינו בשעת תוס' שבת וא"ש

אדרבה כו' מבעוד יום כו' משחשכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסוהו רבנן כו' תפשוט דר' ביבי בר אביי תפשוט דלא התירו עי' תוספות ישנים שהק' דהא בהוציא ידו לא יבוא בודאי לידי חיוב חטאת [וכן נראה מרש"י סוף ד"ה מבעוד יום שכתב דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד. וכן הוא משמעות דבריו סוף ד"ה בשוגג כו' דהתם ליכא למיחש דלמא לשדינהו] אבל בדר' ביבי בר אביי ודאי יבוא לידי חיוב חטאת ותי' התו"י דה"נ ודאי יבא לידי חיוב חטאת דאי אפשר לתפוס שם ידו כל היום. עוד תי' אע"ג דאינו ברור שיבוא לחיוב חטאת מ"מ כיון שהחמירו אפי' היכא דליכא איסור בחזרה [דהא ס"ל דלאו כרמלית הוא רק קנס לחוד] ה"ה בדרב ביבי אע"ג שודאי יבוא לידי חטאת מ"מ לא התירו כיון דאיכא איסור ברדי'. וק"ל לפמש"כ התוס' לקמן (דף ד) ד"ה קודם ליישב קו' דפשיטא שלא ישמע לנו להתחייב סקילה ותי' בשם ריב"א דאפי' כשלא התירו לרדותה אינו חייב סקילה והק' בתוס' ישנים כיון דממנ"פ פטור פשיטא דלא התירו ותי' דמיבעי' ליה אם התירו וממילא חייב כשלא רדוהו או לא התירו ולעולם פטור וק"ל מה פשיט מהכא כיון דקנסוהו במשחשכה שלא יחזיר שיוכל להיות שלא ישליכנו מידו ולא יבוא כלל לידי חיוב חטאת וסקילה [לתי' הב' שבתו"י] ואם יזרקנו מידו במזיד יתחייב סקילה ובשוגג חטאת. להא דר' ביבי בר אביי דלא התירו לרדותה דהיינו שבין כך ובין כך פטור מסקילה אלא שאפי' לרדותה א"צ. והא י"ל תינח בהוציא ידו קנסוהו שלא יחזור וצריך לתפוס שם ידו כל היום שבזה מצטער הרבה ואם לא יוכל לעמוד בצער ההוא וישליכנה מידו באמת יתחייב חטאת או סקילה דשפיר הו"ל קנס. משא"כ בההיא דר' ביבי בר אביי לא שייך לומר שקנסוהו שלא ירדוהו דמה קנס איכא בזה כיון שאפי' לא ירדנו פטור מחטאת וסקילה ואדרבה נוח לו בזה שאפי' לרדותה א"צ ונתקיימה מחשבתו ועדיפא הו"ל למימר להתיר לו ולקונסו לרדותו כדי לקונסו שלא יבא לידי קיום מחשבתו

גם לתירוץ הראשון שבתוס' ישנים דבהוציא ידו ודאי שיבוא לידי חיוב חטאת שאי אפשר שיתפוס שם ידו כל היום קשה כיון דלפי סברא דהשתא לא נמנעו חכמים לקנוס במקום שיבוא לידי חיוב חטאת או סקילה א"כ מה פשט מהכא לדר' ביבי בר אביי דהא בהוציא אע"ג שבודאי לא יעמוד א"ע וישליכנה מידו מ"מ קנסוהו בזה להצטער בזה וכשלא יעמוד בצערו וישליכנה יתחייב סקילה או חטאת דפשיטא דאע"ג שע"פ איסורא דרבנן לא החזיר וההשלכה ג"כ היתה ע"פ הכרח שאי אפשר לתפוס שם ידו כל היום מ"מ מתחייב על ההשלכה קרבן או סקילה שהרי עשה מעשה בידים דהא כשלא הי' אפשר להצטער עוד הו"ל להחזיר ידו ולעבור על איסור דרבנן ולא להשליך לעבור איסור תורה ופשיטא שחייב סקילה וקרבן. ולא דמי לההוא שלא התירו לרדותה דפטור כמ"ש הריב"א וכן בערל הזאה ואיזמל דהתם ישב ולא עשה מעשה ושפיר יש כאן קנס שיצטער ואם ישליכנה יתחייב אבל בדר' ביבי בר אביי שלא התירו לרדותה והיינו שלעולם פטור רק שאפי' לרדותה אינו צריך ונתקיימה מחשבתו לגמרי מה קנסא איכא ואדרבה הו"ל לקנוס שיתחייב לרדותה ולא תתקיים מחשבתו כלל וביותר ק"ל לתי' הב' שבתו"י לקמן דמיבעי' לי' אם התירו דאי לא התירו הי' חייב או דלא התירו ואפ"ה פטור עייש"ה א"כ היכא פשיט מדלא יחזיר אע"ג שיבוא לידי חיוב חטאת דלא התירו ואפ"ה פטור וקשה דהא בהוציא ידו לא התירו להחזיר וחייב כשישליך ואיכא למימר בדר' ביבי בר אביי נמי לא התירו וחייב. ויש ליישב דמה דבעי למיפשט מהכא בעי' דר"ב היינו לס"ד דר"ב חטאת קאמר דלא בעי' לאתויי לדברי ריב"א אבל למסקנא דר"ב סקילה קאמר אין לפשוט וכמ"ש

ודע שק"ל בכלאים (פ"ז מ"ו) באנס שהחזיר שדה קוצרו אפי' במועד כי היכא דלא ליהוי כמקיים כלאים או דדמי לכשאחזור אלקטנו עי' בהרע"ב שם וק"ל הא כיון שבשביל איסור וקדושת המועד הוא נמנע הרי זה דומה לדר"ב בר אביי ולא ליתסר והיכא דמי למקיים כלאים ולכשאחזור אלקטנו שנמנע מרצונו אבל הכא ע"י איסור