אגודת אזוב מדברי רב

[ז] ולענין הפשרה שרוצה שמעון לחזור בשביל שהמורה הטעהו שאולי לא יזכה בדין (בסי' כ"ה סעי' ה) מבואר דאם חייבוהו שבועה בטעות ובשביל כן נתפשר עם בעל דינו הוה פשרה בטעות וחוזר אפי' אחר קנין היכא שגילה דעתו שבשביל חיוב השבועה התפשר. ובנ"ד נמי כיון ששמעון מתחלה לא התרצה לפשרה עד שצוה המורה לבורר שלו שיגלה אזנו שאולי לא יזכה בדין הוה פשרה בטעות וחוזר גם לאחר שקבל ק"ס על הפשרה שוב ראיתי בספר פתחי תשובה שם שהביא בשם שו"ת משכנות יעקב כעין נ"ד שכ' דוקא בשביל חיוב שבועה בטעות חיוב ברור חשיב פשרה בטעות ולא בשביל שא"ל המורה שאולי לא יזכה בדין אע"ג שהטעהו בדבריו. דכל הפשרות הם בשביל שמסופק אם יזכה בדין אם לא ונדחו דברי הגם שבשו"ת משכנות יעקב לא סמך עצמו על טעם זה בלבד וכתב לצרף עוד טעם אחר לנדון שלו כמו שהביא הפתחי תשובה בשמו ואין ספרו עמדי לעיין: ולענ"ד יש לעיין על דברי המשכנ"י דהא דעת הרבה פוסקים דהא דפשרה צריכה קנין. היינו גם לאחר ששמעו הפשרה וקבלוה. על עצמם ואפי' לנתבע מתובע צריכה קנין ול"ד לשאר מחילה שא"צ קנין: דשאני שאר מחילה שמוחל מרצונו משא"כ פשרה מחל רק ע"פ הפצרת הפשרנים וכל כמה דלא עשה קנין לא מהני אלמא דמה שנעשה ע"פ התפייסות אחרים גרע ממה שנעשה ע"פ עצמו לרצונו. וה"נ י"ל אע"ג שכל הפשרות הם בשביל שסבר אולי לא יזכה בדין היינו דאיהו הטעה את עצמו ולא פשרה שהטעהו אחר היינו הדיין היושב לדין דינו דמסתברא דהוה קנין בטעות דפשרה עם קנין לא עדיפי ממחילה דלא בעי קנין ומה שמגרע כח המחילה להצריך בה קנין היינו השתדלות הפשרנים מגרע נמי כח הקנין להחשיבו קנין בטעות היכא שהטעהו הדיין שהוא הפשרן ול"ד למה שהבע"ד מטעה א"ע

ודע שיש לעיין בנ"ד שהי' הק"ס על קיום הפשרה בלי ספק בסתם (ובסי' י"ב סעיף ז) הביא הרמ"א י"א שצריך להקנות החפץ דלא ליהוי קנין דברים (שבסי' ר"ג) ובנה"מ הכריע כט"ז דגם נגד התובע הוה קנין אתן וצ"ע על שכ' הרמ"א וי"א כיון שבעיקר הדין (דסי' ר"ג) אין חולק וממילא כיון דפשרה צריכה קנין פשיטא דודאי בעי קנין המועיל לא קנין דברים ומתחלה אמרתי ליישב עפ"ד הפרמ"ג בכללי ההוראה ליור"ד דהמחבר ורמ"א דרכם לכתוב וי"א משום שלא מצאו כן כי אם בפוסק אחד אע"ג שאין חולק איברא דבפשיטות א"ש שכתב הרמ"א כאן וי"א כיון דהטור ורמ"א (סי' קנ"ז סעי' ד) הביאו דעת הסוברים דמהני גם קנין אתן ולחלוק דבר המשותף הוא דהוה קנין דברים וממילא כיון (דבסי' רמ"ה ס"ב) הביא הרמ"א הכרעת הרי"ו דלא מהני קנין אתן הכי נקטינן דבעי' הקנאה בגוף החפץ וכ"כ לנתבע מן התובע מחילה על כל תביעותיו. דבלא"ה לא הוה קנין ומצי הדר אך אולי צוה המורה לקבל ק"ס באופן המועיל אמנם מצד שראובן מדחה גם אחר הפשרה מדחי אל דחי זמן רב ושמעון עייל ונפיק אזוזי ותובע לקיים הפשרה ולבצע הפס"ד ממילא גם קבלת הק"ס על קיום הפשרה מתבטל. וכמו שכתבתי (מסי' ק"צ סעי' יו"ד וי"ז) דלא עדיף ק"ס מקנין מקצת כסף בקרקע או מטלטלין ומטעם אטרחי' לב"ד

[ה] והנה בדבר שבועת השותפין שהתחייבו שלשתן זה לזה אמר לוי בפני המורה במעמד ראובן ושמעון שאינו מבקש שבועה ושמעון שתק ע"ז והמורה אמר שיצא הדיבור הזה מבין שניהם שמעון ולוי ועל זה תקע המורה עצמו להלכה שראובן כבר נפטר משבועתו ואת לוי התפשר עם ראובן ברצי כסף ואת שמעון חייב שבועת שותפין ורוצה שיתפשר ג"כ בעד השבועה במתן דמים ושמעון צוח אפי' אם הייתי מוחל בפירוש הכי מחלתי השבועה לראובן ע"ד שיטיל הוא עלי' שבועה ע"כ אם מבקש ראובן שאשבע אני ישבע הוא ג"כ כי מעולם לא עלה בלבי למחול לו על דעת כן. ושום אדם לא ימחול על אופן כזה. ובפרט שלא מחלתי השבועה בפירוש רק שתקתי ולא הרעשתי נגד דברי לוי בדמיוני שכבר נגמר עניני פשרותי עם ראובן לגמרי [ואין ספק אצלי שגם בדעת ראובן לא הי' אז להעיל עלי שבועה וכבר הסתפק לעצמו במה שזיכה לו הדיין מכבר הן ע"פ פסק דינו והן ע"פ פשרותו] ואם אולי אמרתי גם אני כדברי לוי שאיני דוחק לבקש השבועה הי' לתת טעם למה שאמרתי שאין עלי לשלם להמורה שכר טורח כתיבת סידור השבועה וטורח הילוכו לקבלה באשר לא הי' עוד הרעשת ראובן נגד מה שנתחייב ליתן לי אחר הפסק והפשרות רק על מה שהתחייב ליתן ללוי הרעיש נגד המורה ולא נתכונתי מעולם למחול השבועה לראובן ושהוא יבקש לחייבני שבועה ואין זה דומה כלל להא (דסי' י"ב סי"ז) והובא ברמ"א (סי' רמ"א ס"ב) והבורר של שמעון גם חתן המורה עצמו שניהם הגידו לפני שלא שמעו שום דיבור יוצא מפי שמעון שיורה על שמוחל השבועה לראובן כדברי המורה

סימן כג ראובן פתח תיבתו והניח המפתח בתוכו ובא שמעון לראות התיבה וסתם פתחה בלא ידע שתסתם ולא תפתח עוד והוצרך ראובן להוציא הוצאות לפתוח התיבה ע"י אומן ותובע משמעון שיחזיר לו יציאותיו כדין מזיק

בח"מ (סי' שע"ח ס"א) דאפי' הזיק באונס חייב לשלם והרמ"א הגיה ודוקא שאינו אונס גמור ובש"ך (ס"ק א') דלהרמב"ם והוראת הלשון של המחבר אפי' באונס גמור חייב וכיון שיש להסתפק אם מה ששמעון לא אסיק אדעתי' שהמפתח נשאר בתוך התיבה חשיב אונס גמור יש. לחייב את שמעון מכח דלשיטת הרמב"ם ולשון המחבר גם באונס גמור חייב ואפי' לשיטת הרמ"א שפוטר באונס גמור הא מה שלא אסיק אדעתי' לא הוה ודאי אונס גמור רק ספק אונס גמור. ועי' תוס' ב"ק (דף סב.) ד"ה מי מנחי' דמשום דלא איבעי"ל לאסוקי אדעתי' יש לפוטרו והרשב"א חולק ע"ד התוס' (ובסי' שפ"ח ס"א) סתם המחבר כשיטת הרשב"א דמשום דלא איבע"ל לאסוקי אדעתי לא מפטר. ושיטת התוס' הביא הרמ"א בשם וי"א ונראה קצת שמחלוקת המחבר והרמ"א (בסי' שע"ח סעי' א') תלי' בשיטת התוס' והרשב"א שהביאו המחבר והרמ"א (בסי' שפ"ח ס"א) וצ"ע על שהרמ"א (בסי' שע"ח) תופס במוחלט דבאונס גמור פטור (ובסי' שפ"ח) הביא שיטת התוס' רק בשם ויש אומרים. ועי' בכללי ההוראה שבפרמ"ג יו"ד שבלשון זה עכ"פ הרמ"א מכריע לגמרי כשיטה זו וצ"ל דמה דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' לא חשיב ודאי אונס גמור אמנם מצד שהי' לו לראובן לאסוקי אדעתי' שאפשר שיסתם הפתח ע"י שום איש או תינוק ושום מקרה ולא הי' לו להניח המפתח אל תוך התיבה. י"ל דהו"ל כאבדה מדעת (שבסי' רס"א) ויש מקום לפטור את שמעון ואם נאמר שגם ראובן לא ידע מזה שתסתם ולא תפתח עוד מסתברא שי"ל דא"כ חשיב שמעון אונס גמור ופטור איברא דבלא"ה י"ל בנ"ד דהוא היזק שאינו ניכר דמבואר (בסי' שפ"ה ס"א) שלא קנסו בשוגג ואונס. דהא בנ"ד אין ניכר אם סתימת הפתח הוא בהיות המפתח בתוך התיבה או בהיותו ביד ראובן או בכיסו וחשיב היזק שאין ניכר ופטור כיון שהזיקו בשוגג: וחתני הרב מ' חיים ישכר נ"י רצה לומר ע"פ דברי הרמב"ן דטבח אומן שקלקל לא חשיב היזק שאינו ניכר משום שהשחיטה ניכרת וה"נ לא חשיב היזק שא"נ לפי שהסתימה של הפתח ניכרת ולענ"ד שאני התם שהקלקול הוא בגוף השחיטה הניכרת משא"כ בנ"ד שאין הקילקול וההפסד בגוף הסתימה רק בשביל שהמפסח נשאר בחובה והרי זה דומה למש"כ הרמב"ן עצמו לחלק בין טבח אומן שקלקל בשחיטה ובין כהנים שפגלו בעבודות הניכרות שאין הקילקול בגוף העבודות רק