אגודת אזוב מדברי כ

שיאמר קדיש כדי לזכות את אביו ותדע דהא אפי' בשעת היא"צ אומרים אע"ג שכבר נפטר מעונש גיהנם ומכ"ש קודם שסבל עונשו. והנה בספר חכמת אדם כתב ג"כ שיאמר קדיש ולא חילק בין יש אבלים אחרים או לאו וזה החילוק של היכא דאיכא אבלים אחרים הוא בסידור דרך חיים וטעמו נ"ל דקיי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה וא"כ אבלים אחרים שהם מצווים עדיפי מזה שעדיין אינו מצווה ואע"ג ששניהם מצווים לקדש את שמו ית' ולענין מצות קדיש וברכו הוא מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שהאבל השני מקיים ביה ג"כ מצות כבד וזה אין מקיים בו מצות כבד וא"כ הו"ל האחר מצווה ועושה יותר מזה שלא נצטוה בו משום כבוד אביו אכן כפי מ"ש גם זה מצווה אע"ג שאין עונש על האב. ויש לעיין היכא דוחה קטן בן ז' ולמ"ד לגדול והא הגדול מצווה ועושה והקטן אינו מצווה ובנ"ד לכ"ע כשאין אבלים יאמר קדיש אפי' בחול

ועל שעושין מלאכה בימי אנינות ראוי להוכיחם כי מה שסיים בהג"מ בשם הסמ"ק שהתיר לאונן לצאת מפתח ביתו כי צריך לחזור אחר צורכי המת משמע דשלא לצורך המת היה אסור אפי' לצאת אם לא לצורך גדול ואיסור מלאכה לאונן מבואר ביור"ד (סי' שמ"א) ואיסור משא ומתן הוא מבואר בשיורי כנה"ג ליו"ד שם דלשיטת הרמב"ם הוא שיש להקל ולא להמחבר דפסק כחולקים על הרמב"ם. יכל זמן שאין האונן עוסק בצורכי המת צריך לישב ולידום ולהצדיק עליו הדין כדמשמע בברכות (דף יט) ואף שמלשון הרמ"א ביור"ד (סי' שמ"א) משמע שאין איסור לצאת מביתו ומטעם זה מתיר לבוא לביהכ"נ היינו דוקא כעין הילוך לביהכ"נ שאינו בזיון למת ולא לטייל בשוק ולפכוחי פחדא

סימן ד נשאלתי בכהן שרגליו עקומות באופן שהולך הוא ברגליו אלא שקרסוליו לחוץ לצדדים. ואצבעות רגליו סמוכים זה לזה והוא דש בעירו שלפי דין הש"ע (סי' קכ"ח סעי' ל) הרי הוא נושא את כפיו אמנם מחמת שרגליו עקומות ועקושות א"א לו לחלוץ את מנעליו בהיותו בביהכ"נ. וקשה עד מאוד שילך יחף מביתו עד לביהכ"נ אם מותר לעלות לדוכן במנעלים שנקראים [שדיוועל] או לא ישא כפיו כלל

תשובה בסוטה (דף מ.) אמרי' בטעמא דאין הכהני' רשאין לעלות בסנדליהון לדוכן משום כבוד ציבור ולר' אשי אמר שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ואזיל לקושרו ואמרי' בן גרושה ובן חלוצה הוא ולכאור' לטעמא דר' אשי היה מקום להקל בימינו שאין נוהגין ללכת במנעל שיש בו רצועות מיהו אנן קיי"ל כטעמא דכבוד ציבור. וא"כ אפי' בימינו אין להקל. וגם לטעמא דר"א כתב הב"י דוקא בתי שוקים של עור מותר. אבל סנדלין ומנעלים אעפ"י שאין בהם רצועות אסור דל"פ רבנן וסתמא גזרו בכל מנעלים וסנדלין. ועוד דבכל תקחז"ל אפי' בטל הטעם אין הדין משתנה דהו"ל דבר שבמנין כמבואר בריש ביצה (ד' ה)

אמנם נראה להקל דהנה מלישנא אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהון משמע שתקנת ריב"ז לא היה שלא ישא את כפיו כשלבוש בסנדלים דנהי שחכמי' יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת מ"מ משמע שלא תיקנו כן רק שאסרו על הכהן שלא יהיה סנדלים ברגליו כשעולה לדוכן וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא הביא האי דינא (בפט"ו) בין הדברים המונעים את נשיאות כפים וכתבו (בפי"ד) בין הדברים שאסור לכהנים לעשות. וכיון שאינו מונע ומעכב לגוף הנשיאות כפים רק שהוא איסורא אקרקפתא דכהן א"כ בנ"ד דאונס הוא שא"א לו לחלוץ מנעליו בביהכ"נ אם כן בכה"ג רחמנא פטרי' ומותר לעלות לדוכן בסנדלין. דכולי האי ודאי לא אטרחוהו רבנן שילך יחף מביתו עד ביהכ"נ. כיון דהאי שעתא ליכא עליו שום חיוב שעדיין לא קראוהו בפירוש ולא עקר רגליו וכיון שא"א לו לחולצם בהיותו בבהכנ"ס. אונס רחמנא פטרי' מכל המצות ומהאי תקנתא שלא יעלו בסנדלין נמי פטרוהו רבנן

והנה אם יוכל ללבוש על מנעליו מנעלים הנקראים קאלאשען ולחלוץ הקאלאשען בנקל בהיותו בביהכ"נ טוב שמביתו ועד ביהכ"נ ילך בקאלאשען. וכשיבוא לישא את כפיו יחלצם ויעלה במנעלים שע"ג רגלו בלבד כדי לצאת ידי כבוד ציבור שלא לעלות לפניהם בסנדל ומנעל המטונף כמו שפירש"י שיתראו כשיגביה את ידיו ואם גם בזה אי אפשר נ"ל שיבקש מהציבור שימחלו לו על כבודם וישא כפיו במנעליו

ויש לעיין אם כבוד הציבור ניתן למחול ועיי' שו"ת ב"י להר"י עייאש (סי' כ"ב) אם כבוד ציבור ניתן למחול ולקמן בחלק יור"ד (סי' כ"ב) דלכאורה מדאמרינן דמשום כבוד ציבור כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה משמע קצת דכבוד ציבור לא ניתן למחול דהא הציבור פשיטא דהוו מחלי בזה איקרייהו

אמנם בעיקרא דאמרי' הכא דכהנים פניהם כלפי העם משום כבוד ציבור הוה ק"ל טובא דהא לעיל (דף לח.) ילפי' לה מקרא דאמור להם וכה תברכו דבעי' פנים כנגד פנים וה"נ משמע לישנא דקרא וישא אהרן את ידיו אל העם דמיניה ילפינן (בדף לח) לנ"כ דבעי' שיהיה פניו אל העם. וראיתי שכבר עמד בזה גאון אחד בגליון הש"ס שלו. וכתב ליישב דטעמא דכבוד ציבור הוא לתת טעמא לקרא. וא"כ ממילא י"ל דאפי' כבוד ציבור ניתן למחול היכא דתלי רק בכבודם. והכא לטעמא הוא דנקטינן ליה וה"נ משמע בסנהדרין (דף מז) גבי חזקיה שגירר עצמות אביו דאמרי' כי היכא דתיהוי לכפרה ליה מחלי ישראל ליקרייהו שכבוד ציבור ניתן למחול וא"כ יכול לבקש מחילה מן הציבור

איברא יש לעיין אם אין לדמות כהן שצריך לישא כפיו במנעליו למי שהיו ידיו צבועות אם אינו דש בעירו שאסור משום שהעם מסתכלין בו., וה"נ העם מסתכלין בו שעולה לדוכן בסנדליו. ונ"ל דגם לזה מיקרי דש בעירו ומותר לישא כפיו במנעליו גם אינו ברור אם למה שגורם להסתכל ברגליו קפדינן. די"ל דלא קפדינן כי אם על הסתכלות בפניו וידיו לפי שהשכינה שורה בידיו וכן בפניו שעי"כ מסתכל גם בידיו שהם כנגד הפנים אבל על הסתכלות ברגליו אין להקפיד כמו שאין קפידא אם מלבושיו משונים וצ"ע כעת: ובפרט דלפמ"ש התוס' חגיגה (דף טז.) ד"ה בכהנים שהאיסור משום היסח הדעת ושכ"ה בירושלמי ואין ר"ל שע"י ההסתכלות של העם יסיחו הכהנים דעתם דא"כ מה קאמר ר"ח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי אלא ר"ל שהעם יסיחו דעתם מברכה וכדאמרי' בסוטה (דף מ) כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. שצ"ע לחלק בין ידיו לרגליו ואפי' שינוי מלבושיו ליתסר

ודע דהוה ק"ל בטעמא דר"א שמא נפסקה כו' ואמרי בן גרושה ובן חליצה הוא דהו"ל לומר שאתי למימנע מקיום הג' עשין של ברכת כהנים כדאיתא באו"ח (סי' קכ"ח סעי' ב) ולפום רהיטא אמרתי דאי הוה נקיט דאתי למימנע מקיום ג' עשין של ברכת כהנים היה האיסור רק משעה שעקר את רגליו ברצה אבל קודם לכן מותר להיות סנדלי' ברגליו דהא אי בעי לא יעקור רגליו ברצה ולא יעבור שום איסור ועיין באה"ט (סי' קיא) דכשלא קראוהו בפירוש כל שאינו עוקר רגליו ברצה לא עביד איסור כלל מש"ה נקיט דאמרי בן גרושה ובן חליצה היא דמה"מ אפי' קודם שחל עליו חיוב ברכת כהנים קודם עקירת רגליו אסור להיות מנעליו ברגליו אולם לא ראיתי ולא שמעתי שיהיה איסור נעילת סנדלין קודם שעקר רגליו וחל עליו חיובא דברכת כהנים. וה"נ משמע לישנא שלא יעלו בסנדליהון לדוכן משמע קודם לכן שרי וא"כ הקושיא הדרא לדוכתא דהו"ל לומר שימנע מקיום העשין של נ"כ: