אגודת אזוב מדברי קצו

אמר לו חברו שיקנה לו בהגבהתו בשבילו והגבי' סתם שקנה חברו כמ"ש הסמ"ע (סק"ח). והנה הקצה"ח שלא הביא דבריו (בסק"ח) ומדעת עצמו כתב דאם ראובן אמר שיגבי' לו מציאה והגבי' לו סתם הוה דברים שבלב כל אדם ולא צידד ליישב כמש"כ אין הכרח דלא ניחא ליה לתרוצי הכי אלא דהוה ס"ל לחלק בין עושה בסתם תיכף בסמוך לדברי חברו הוה דברים שבלב כל אדם ובין עושה בסתם בפיסוק זמן וב אחר דברי חברו דכל שאין עסוקין באותו ענין לא הוו דברים שבלב כל אדם. אמנם מפלוגתת הראב"ן וראב"י נראה דגם בעושה בסתם אחר דברי חברו בהפסק זמן רב זכה חברו ויש ליישב כמש"כ

אלא דאכתי בעי' לה טעמא למה מהני לן אמירתו של זה שהי' זמן רב קודם הגבהתו הא לא הוה הגבהתו בסתם דברים שבלב כל אדם ואולי י"ל דכיון שא"ל חברו שיקנה עבורו ושתק דהוה כאלו אמר לו למלאות שאלתו נהי דמצי הדר בי' ומצי לקנותו בעצמו ואין כאן שום מנהג רמאות כמש"כ הנה"מ (סי' קפ"ג סק"ה) ביישוב קושי' הסמ"ע שם מפלוגתת הראב"ן וראב"י דהכא. מ"מ יש בו צד שיהא הן שלך צדק ושארית ישראל אל ידברו כזב מש"ה מהני בה מחשבה בלבד אע"ג שהי' המעשה אחר זמן של הדיבור של חברו ושתיקתו דהוה כמחשבה ניכרת לכל ואפשר לומר דמה"ט נמי פליג הראב"י דהיכא שלא הי' נמצא לו מעות באותה שעה לא זכה באמירתו דבכל כה"ג לית בי' צד שארית ישראל והן צדק ולא יוכל לזכות אפי' בחישב הקונה לקנות בעבורו. ומש"ה הוצרך הראב"י שיאמר בפי' שיקנהו בשביל שניהם. ומטעם זה מצי' למידחק נפשין בכסות אשתו ובניו דכיון שתלויין בו ועלי' רמיין מדין תורה ותקנת חכמים ועל כל פנים במנהגי ש"ע סגי' להו במחשבה גרידתא ולא באינשי אחריני אך בכל זה לא נוכל לדחות שיטת הש"ך ותוי"ט לגמרי

אלא שנ"ל דוקא במציאה ולקיטת פיאה דהוו זכי' גמורה לא בעי' בהו שום אמירה אבל בכעין ריוח של הלואה שיש מציאות שיבוא בו הפסד בעי' שנדברו להשתתף ובלא אמירה לא מהני בסתם בלא נדברו להשתתף דכיון שיש בו אפשרות הפסד אין לתלותו בדין מגבי' מציאה לחברו. ובכעין זה יש להסביר החילוק שכ' הסמ"ע (סקי"ב) בין לקנות סחורה בזול דהוה כעין מציאה ובין סחורה בשוי' דלא הוו כעין מציאה לפי שקרובה להפסד כמו לשכר. מעתה בנ"ד נהי שהשכירות של הבית הבד היא בשער הזול ויש לדמותו למגבי' מציאה לחברו וכשנתכוון לטובת חברו ג"כ מ"מ כיון שטובת הזלת השכירות הוא נתלה במה שירויחו בעסקי הבית הבד ובלעדו פרי ההזלה לא ישוה להם וההשתתפות אפשר שיהי' בו הפסד כמו ריוח אין לתלותו במגבי' מציאה לחברו ובלא נדברו להשתתף מקודם בעי' גם לש"ך ותוי"ט שיאמר בפירוש שעושה גם בשביל חברו ולא מהני בסתם מה שנתכוון גם בשביל חברו ובלא"ה בנ"ד ששמעון אומר שלא נתכוון לבן לוי פשיטא שאין להטיל עליו אפי' ק"ח או ת"כ על אמיתת טענתו

ולמה שטען בן לוי ששמעון הוציא הוצאות בהשתדלות השכירות ממעות שהי' לאביו שותפות בהם וזכה הוא בחצי השכירות שנעשה ממעות אביו גם בטענה זו לא יזכה להיות שותף בגוף השכירות דמשעה שמת אביו בטלה השותפות והמעות שנשארו מהעסקים שמכבר בעוד אביו בחיים נעשו אחרי מות אביו חוב על שמעון להחזירם לבן לוי אבל בגוף השכירות לא יזכה בן שותפו לוי עמו במה שהוציא הדמים בהשתדלות על השכירות שגוף הדמים ברשות שמעון בלבד הם ואם באמת הוציא שמעון ממעות שהיה משותפות אביו חייב להחזיר לבן לוי רבע מה שהוציא. והרבע מעכב לעצמו על חשבון הוצאות לשכירות ערך חמש שנים שהי' בן לוי שותף עמו וחשב לו השכירות בזול כפי מה ששכרו מיעקב בזול לעשר שנים שהוציא ע"ז ההוצאה בהשתדלות הזלת השכירות וא"צ להחזיר רק החצי היינו רבע של כל ההוצאות שהוציא אז

סימן יט ראובן נתן לשמעון מעות שיקנה לו סחורה ויביאנה אל מקום ידוע ויצוה להוציאה ע"י סימן שיביאו ממנו. והנה שמעון הביא הסחורה ונתן שכר לשמעון. והניחה במקום ההוא אצל יהודה שנסע עמדו. ושמעון עדיין היה חייב לו שכר העגלה ואמר לו שלא יתן הסחורה כי אם ללוי והודיע לראובן שישלח את לוי אחר הסחורה ובהיות שלוי לא היה פנוי שלח ראובן את ישכר ב' פעמים ולא הביאנה לו ואמר לראובן שאמר יהודה שלא יוציא הסחורה מתח"י עד שישלם לו שמעון שכר עגלה מה שחייב לו עדיין והנה תובע ראובן משמעון שכר שליחות ששלח ב' פעמי' אחר הסחורה כי לא היה לו לשנות לפקוד שלא לתת אותה כי אם ע"י איש ידוע לוי. ובפרט ששמע מישכר שהשכינה על שכר עגלה שנשאר חייב ליהודה. וגם תובע מניעת הריוח שהיה יכול להרויח בסחורה זו שכבר היה זמן למכירת הסחורה והיה יום השוק ושמעון משיב שלא הניחה ע"פ סימן שירא מגניבה ואבדה ואומר שלא השכין הסחורה ושלא עכבו הסחורה על שכר עגלה וממילא הוא פטור מתשלומי הריוח

א במה שיהודה תפס על מה ששמעון חייב לו הרי שמעון פטור דאנוס הוא ויהודה נמי כדין עביד דתפיס ליה אחוביה ואין לחייב את שמעון מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס דפשיטא לי דמה שצוה שלא להוציא הסחורה ע"פ סימן רק לתתה ללוי דוקא לא מיבעיא דלא הוה פשיעה בשמירתו. אדרבה עילוי' עלוי' לשמירתו ועי' ב"ק (דף קד:) אין משלחין מעות בדיוקנא ובחו"מ (סי' קכ"א סעי' ג) ובש"ך (ס"ק י"ג) דע"פ סימן לחוד אין משלחין אפי' לתוס' בדיוקנא ידועה ודוקא בכעין זה שאומר שלח לי ע"י משלחין כדאי' בתוס' ב"ק (דף קד.) ד"ה שליח וכדמשמע בפ' השואל וא"כ מסתבר דאין זה פשיעה שיתחייב שמעון עבור שלא צוה להוציאה ע"פ סימן אם נאבדו הסחורות אח"כ מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס. אע"ג שעי"ז בא האונס ומכ"ש הכא שלא בא אונס התפיסה ע"י פשיעתו דפטור כמבואר בתוס' ב"מ (דף עח.) ד"ה הוחמה

אמנם אם שמעון השכינה ליהודה בזה יש לעיין אם חייב שמעון להחזיר בעד השליחות ששלח ראובן להביא סחורתו ועי' רשב"מ ב"ב (דף צד.) ד"ה נותן לו דגרמא היינו במזיק לאחר זמן אף ע"פ שההיזק ניכר. וה"נ כשהשכין הסחורה ואמר לראובן שישלח אחרי' לא הי' עדיין שום היזק עד ששלח אחרי' והו"ל גרמא בעלמא ועי' בחו"מ (סי' שפ"ו) ועי' רדב"ז (ח"א סי' שצ"ט) ובנ"ד שאמר לראובן שישלח רק ללוי איהו דאפסיד אנפשיה במה ששלח לישכר ואפי' לא אמר לראובן שלא ישלח כי אם ללוי ואמר לו שלח ללוי די"ל ראובן אמינא שממציא לי שליח מ"מ יש לעיין אם לא הו"ל לשיולי' למה צוה לשלוח את לוי אם אין קפידא בזה ולא הו"ל לשלוח לישכר וצ"ע

אמנם אם שמעון השכין הסחורה לענין מה שנוגע למניעת ריוח לכאורה נ"ל דפטור משום מבטל כיסו של חברו ומבטל חנותו של חברו ועי' ירושלמי ב"מ (פ"ה ה"ג ופ"ט ה"ג) דבחנותו וספינתו דאיבעיא דלא איפשטא פטור כדפסק בסמ"ג (עשין ע"ב) דהו"ל קולא לנתבע ונ"ל דבנ"ד אפי' תפס ראובן מפקי' מיניה כיון דקרוב להפסד טפי ודאי דלא עדיף ממבטל כיסו שפטור כיון שההפסד מצוי בו כדפי' בפני משה לירושלמי ועי' שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' פ"ב) דמבטל מיום השוק שחייב משום שבת גרע ממבטל כיסו של חברו ועי' קצוה"ח (סי' של"ג סק"ב) שמדברי הקצוה"ח אין ראיה הפ"מ מכרחת: