אגודת אזוב מדברי קצד

התובע. ואע"ג שטענת התובע מעות הנה עיקר תביעתו הוא מקרקע ומחובר לקרקע כדאיתא בנתיבות. ואכתי צ"ע כיון שהקרקע היה של הממשלה והבנין היה של התובע וכ"ז שירצה הממשלה למחות צריך לסתור בניינו. י"ל דתלוש ולבסוף חברו כהאי אינו כקרקע רק כשעומד לישאר עולמית בחיבוריו והיינו כשהוא בקרקע שלו וכעת צ"ע אולם מה שתובע בעד מטלטלין היה מקום לחייב הנתבע איברא כיון שהתובע ידע בשעת השכירות שהנתבע לא ידור בבנינו רק יושיב לשם משרתו הו"ל שומר שמסר לשומר כמותו ברשות שהרי משרתו הנתבע היה ג"כ ש"ש הרי הנתבע פטור כדאיתא בחו"מ (סי' רצ"א סכ"ו) בהג"ה ובנתיבות דהיכא שידוע שהשומר הא' לא ישמרנו בעצמו דינו עם השומר הב' וא"כ בנ"ד תביעת התובע על משרתו הנתבע

ומה שהנתבע טען על התובע ההפסד שגרם לו שלקח הדלתות וחלונות עם התנור מהבנין במקום האחד ולא יכלו משרתיו לשבת לגבות המגיע לו והתובע משיב שהחזיר הכל כאשר נתנו לו הכ' זהו' המבוארים ולא היה שום הפסד. נ"ל דפטור משבועה דלא עדיף מגרמא דפטור דדמי לפורץ גדר בפני בהמת חברו (דסי' שצ"ו ס"ד) ובנ"ד אפי' גרמא ליכא דהא לא פרץ המחיצה רק שע"י הקרירה לא ישבו המשרתים לגבות ועיין סמ"ע (סי' שפ"ו) ואיכא לעיוני עפ"ד הנה"מ (סי' קע"ו ס"ק לא וסי' קפ"ג ס"ק א וסי' ש"ו ס"ק ו') דמבטל כיסו של חברו דפטור אם בא לידו בתורת שכירות וקבלנות חייב מדין ערב וה"נ י"ל גרמא בעלמא פטור אבל בכה"ג שהתובע גרם הפסד ע"י שלקח וקלקל הבנין שהשכיר לנתבע יש לחייבו לתובע מדין ערב ואפי' לפמ"ש דמודה הנה"מ היכא שעיכב לו פרעון מעותיו של המעכב כגון שלא פדה הסחורה שקנה אצלו או שעיכב לו שכר שכיר. ועי' תשו' מיימוני לס' משפטים (סי' טו) צ"ע בנ"ד דהא בגוף החדר שהשכיר לו גרם לו הקילקול ועי"כ בא ההפסד ע"י הקור דהא להציל מהקור שכר המקום וצ"ע שיש לדחות

והנה התובע תבע כפי מה שנתחייב לו הנתבע בשט"ח והנתבע משיב שהעמיד לו אחרים שהפסידו לו. וע"מ כן לא נתחייב והתובע הודה שהעמיד אנשים להרע לו רק שאח"כ חזר ולקח הבטחון שנתן להם ואומר שהיה זה רק לאיים על הנתבע ולא בחמת להצר לו. הנה לכאורה יוכל הנתבע לומר משטה אני בך כמו גבי חליצה אמנם בנתן לו שטר יש להסתפק דנהי דגבי חליצה אפי' בשטר כתב הרשב"א די"ל משטה אני בך כבר כ' הב"ש בחה"ע (סי' קס"ט ס"נ) לחנק דדוקא גבי חליצה שידעינן העסק שחייב לחלוץ בחנם י"ל משטה משמע דבכעין נ"ד דכ"ע רשאים לשכור ההכנסה אין לומר משטה. אולם מסיום דברי הב"ש שכתב אבל בח"מ (סי' פ"ב) אמרי' מסתמא חייב לו ולא מצי אמר משטה אני בך משמע דבנ"ד שידוע שאינו חייב לו י"ל משטה אפי' בשטר וצ"ע כעת דיוקא דרישא דב"ש לסיפא. מיהו כיון שמנהג העולם נקצוב וניתן מעות לסלק חברו מהשכירות לפי שכאו"א יכול ורשאי לשכור ההכנסה יש להסתפק. עוד י"ל דדוקא בחליצה י"ל משטה שרק פעם א' באת נידו ולא יותר ומש"ה שפיר הטעתו. משא"כ בנ"ד שאם ישטה בו בפעם ההוא יגרום לו הפסד לשנה הבאה. ומש"ה י"ל שדעתו להתחייב באמת ולא בהשטא' ועי' שו"ת רדב"ז (ח"ד סי' נד) דאפי' היכא דאינו רשאי ונקרא רשע מה שנעשה עשוי ומש"ה אינו משטה בו

איברא דכיון שהנתבע משיב שהתובע העמיד אנשים שגרמו לו הפסד והתובע מודה שדיבר עם אנשים שיעמדו על השכירות נ"ל שהפסיד התובע מעותיו ואם יאמר התובע שהאנשים לא גרמו לו הפסד כלל ודאי שצריך לישבע דכמו שיוכל הלוה לטעון אישתבע לי דלא פרעתי לך ה"נ יוכל לטעון בכל טענה השוברת ומגרעת כחו של שטר ונהי דרבית וכדומה אינו יכול לטעון כדאי' (בסי' פ"ב ס"י) כבר כתב הסמ"ע הטעם דלפרעון עומד מש"ה מצי אמר אישתבע לי מה שאין כן ריבית וכדומה. וא"כ בנ"ד שעומד להפסיד ובפרט שגם התובע מודה שרצה להפסידו רק שאומר שהיה כדי לאיים ואנן סהדי שהדרך להפסיד בכמו אלה ועיין ביור"ד (סוף סי' קס"ט) דהיכא שעומד להיות כלול בשטר הריבית שצריך לשבע שאין בו ריבית וא"כ ודאי שצריך התובע לשבע דלא אפסדיה ובאם יברר הנתבע שהפסיד ע"י האנשים שהעמיד פטור הנתבע. וכפי הנראה רצה התובע להפסידו ושהאנשים יעמדו על השכירות ולא לאיים בלבד דלמה זה נתן להם סך ממון לבטחון כמו שגם הוא אמר שאח"כ חזר ולקח הסך מהם ואפי' אם היו דבריו רק לאיים יכול הנתבע לומר שע"י שגילה להם העסק ע"כ מצאו יד להרע לו וע"כ אם יברר שהפסיד עי"כ פטור ממה שהבטיח לו בשטר

סימן יח ראובן בן יעקב ושמעון חתן יהודה בן יעקב ולוי היו שותפים ששכרו בית הבד הבנוי בחצר בית יעקב ולוי שהי' העיקר המשגיח בעסקי השותפות הי' דר בבית הבד ושמעון כ"כ הי' דירתו בבית יעקב בחדרים אחרים. וברבות הימים נפטר לוי וחלי"ש. והניח בן ראוי להשגיח בעסקי השותפות. והנה שמעון השתדל בחריצות שיעקב אבי חותנו יתן לו שטר שכירות על שמשכיר לשמעון הבית הבד עם חדרי דירתו על עשר שנים בשכר מועט כשער הזול שעד הנה ולאשר לא התרצה ראובן שיכנוס בן לוי בשותפות במקום אביו אך רצה להכניס חתנו במקום לוי ושמעון הבין שקשה להרחיק את בן לוי לעת הזאת וכי יותר נכון לפניו להרחיק את ראובן באם יעמוד על דעתו ע"כ נתן בידי בן לוי כתב בח"י שמעון לבד שמשתתף עם בן לוי בעסקי הבית הבד. ושיהי' לבן לוי זכות בשום לשמעון. בשכירות הבית הבד שע"פ השטר שכירות שקיבל מיעקב. ובסופו נאמר ששניהם ישלישו שט"ח ביד שליש המרוצה לשניהם לבטחון על ההפסדות האפשרות לצמוח מעסקי הבית הבד. ולא באה השלשת השט"ח לידי פעולה. והנה ראובן נסתלק אח"כ מהשותפות והם נשארו בשותפות בעסקי בית הבד. כעת קרוב לחמש שנים אח"ז ראו שנתרוששו ונכון לפניהם להתפרד זה מזה ולהפסיק שותפותם וטוען בן לוי שהשכירות של הבית הבד שעד כלות העשר שנים כפי השטר שכירות שקיבל שמעון מיעקב אבי חותנו שיעלוהו ביניהם בדמים בדין גוד או איגוד. ושמעון אומר מה לי ולך אחר שאנחנו מתפרדים משותפות הנה אנכי שכרתי הבית הבד מיעקב אבי חותני בזול ואתה תבקש לזכות בו

לענ"ד אין לבן לוי זכות משלשה טעמים א] כיון שמה שכתב שמעון לבן לוי שמשתתף עמו ויהי' לו זכות בשכירות הבית הבד בשוה לשמעון מתפרש בשני אופנים. האחד שמקנה לו חצי הבית הבד בשכירות על עשר שנים כמו ששכר הוא כולו והשני שאין מקנה לו חציו בשכירות רק שמשתתף עמו באופן שאל יחשוב לבן לוי השכר כפי אמיתת שויו רק שכפי השכר ששכרו מיעקב כן יחשוב לו אבל בגוף השכירות לא הקנה לו כלל וכיון שהכתב מתפרש בשתי כוונות אמרי' יד בעל השטר בן לוי על התחתונה ושלא נתכוון רק שבמשך שותפותם יחשוב לו דמי השכירות כשכר הזול ולא שיזכה בגוף השכירות שיעלוהו ביניהם בדמים גם כשיסתלק משותפות כמבואר בחו"מ (סי' מ"ב) ובלאו טעם יד בעל השטר על התחתונה לענ"ד איכא אומדנא דמוכחא ע"ז טובא. כי מי זה יעשה כזאת להשתתף עם איש אחר על אופן שיוכל שותפו לדחותו מכל העסק ע"י שיזכה בהעלאת דמים במה שזכה הוא ע"פ חריצותו וברוב השתדלותו מאבי חותנו: ב'] אפי' אם היה כוונת שמעון שמקנה לבן לוי הזכות בגוף חצי השכירות ושמשכיר לו חצי הבית הבד. לא קנה בן לוי הזכות ההוא בדרכי הקנין: דשכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה. אמנם לא הי'