אגודת אזוב מדברי קצב

שיכתוב את נכסיו לאחרים או לאחד מן יורשיו תשאר לכל יורשיו מה שירשו ממנו כגון בכותב מקצת נכסיו יש לומר דאין שום איסור דהא מכל מקום תתקיים דין ירושה של תורה וא"כ בנ"ד שרוצה ראובן לכתוב לבן בתו האחרת את הקרקעות בלבד וישארו כל המטלטלין ירושת בנותיו י"ל דשרי וא"כ אין חתנו יוכל לעכב עליו שלא יכתוב את קרקעותיו למי שירצה וכיון שאינו מעכב עליו צריך הוא לכתוב לחזרה הקרקעו' שכתב על שמו כדי להשביעו דנהי דבכותב שטרותיו ע"ש אחר אין אותו אחר מחוייב לחזור ולכותבם על שמו כמבואר בחו"מ (סי' ס' סעי' ט) ומקורו בב"ק (דף ק"ב:) דא"ל לא יקרייכו ולא זילותייכי קא בעי'. ועיי' בש"ך שם מ"מ הא לא דמי' אלא לפי' בפני הלוה והמוכר שרוצה שטר אחר ממנו על שמו דחייב הלוה. והמוכר לכתוב לו שטר שני כמבואר שם בחו"מ (סי' ס' וסי' קפ"ד סעי' ב') ובב"ק (דף קג.)

אמנם מסוגיא דכתובות (דף נב נג) דלא הוה ניחא לי' ליהודה בר מרימר לכנוס עם ר"פ לאבא סוראה משום דשמואל שלא יהיה בעיבורא אחסנתא מן הבנים במה שיכתוב אבא סוראה לבתו ועי' רש"י שם מבואר דאפי' במקצת נכסיו נמי אסור דנהי דלבסוף כתב אבא כל נכסיו לבתו מ"מ כשנכנס ר"פ עם יהודה בר מרימר לא להכי נכנסו שיכתוב כל נכסיו רק על שיכתוב מקצת נכסיו הוא שנכנסו ומחמת דלא הוה ניחא לי' דעתי' דיהודה ב"מ עמד אבא וכתב כל נכסיו דהכי הוה עובדא ומעיקרא נראה דע"ד שיכתוב עישור נכסי הוא דנכנסו דהא קא' ר"פ האי נמי תקנתא דרבנן הוא משום דר"י משום דרשב"י והא מוקמינן לההוא דרשב"י עד עישור נכסי ותו לא כדאמרי אביי ורבא (בדף נב:) ואפ"ה לא רצה יהודה לכנוס עם ר"פ משום דשמואל משמע דאפי' בכותב מקצת נכסיו לאחרים או לאחד מבניו איכא איסורא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' בד"ה וכ"ש והכא איעבורי אחסנתא הוא שזה כותב לבתו מה שהי' ראוי להוריש לבניו ומדלא פי' מה שהי' לו להוריש משמע נמי הכי דגם במקצת נכסיו איכא איסורא וכ"ה מבואר ברש"י (דף נב:) ד"ה ותיקן דתירות ברתא שיתן לה האב ממונו שהי' בניו ראויין לירש ומצאתי כן מפורש ברשב"מ ב"ב (דף קלג:) בד"ה כי עיבורא אחסנתא מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לה ואפי' להרבות לאחד ולמעט לאחד הרי דאפי' במקצת נכסיו אסור גם הטור (סי' רפ"ב) אחר שהביא דלא יעיד בעיבורא אחסנתא הביא מימרא דרב פ"ק דשבת שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפי' בדבר מועט ועיי' ב"ח שחולק על הטור בזה וס"ל דההוא דרב דוקא בחייו קאי ולא אשעת מיתה כמ"ש הרמב"ם ועיין ב"ח ופרישה

אמנם תמהני מלתא טובא דהא מעשים בכל יום שמצוה האדם וכותב את מקצת נכסיו לקרוביו או לת"מ במקום שאר יורשיו ולא נמנע שום ירא שמים להצטרף ולהעיד בדבר ואדרבה לצדקה תחשב לו ואמרו נמי על המבזבז שלא יבזבז יותר מחומש הני מילי בחיים אבל בשעת מיתה לא בכתובות (דף ס"ז:) וביו"ד (סי' רמ"ט סעי' א) אלמא דדוקא בכל נכסיו הוא דאיכא איסורא אבל לא במקצתם ואין לומר דשאני צדקה דמצוה עביד מש"ה מותר בשייר לבניו פלגא או כדי ירושה דאוריי' אבל לא בכותב לאחר דא"כ מאי מייתי בב"ב (דף קל"ג) ראי' מן מעשה דיוסף ב"י לת"ק דלא פליגי על רשב"ג והא התם י"ל משום שהקדישו וכן לאיכא דאמרי ולשינוייא דאדרבה קשה ג"כ והא להקדיש מותר כמו צדקה מיהו לזה י"ל כיון דכל נכסיו אקדיש שפיר קאמר דלא טוב עשה אבל לת"ק דמייתי סייעתא להיתירא קשה דלמא שאני הקדש ועכצ"ל דלא שאני לן בין הקדש לצדקה לשאר מילי ומה"ט נמי נ"ל שיצא להגאון שארית יוסף דאפי' בשעת מיתה אל יבזבז רק עד פלגא משום דעד הכי אשכחן במ"ע. אבל יותר מפלגא רובו ככולו חשיב אולם לפמ"ש בטעם שישאר כדי ירושה דאורייתא אפי' ביותר מפלגא שרי] וראיתי בס' קצוה"ח שכ' בשם התשבץ ז"ל ובטופסי שטרות ראשונים יש שיעור ד' זוזי.. וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהי' רוח חכמים נוחה הימנו כו' עכ"ל מבואר דבמקצת ליכא איסורא ודלא כמ"ש הרשב"ם ז"ל ותמהני שלא הביא הקצוה"ח דברי הרשב"ם ז"ל. ומצאתי בשו"ת הריב"ש (סי' קס"ח) אשר קצת דבריו הובאו בב"י (סי' רפ"ב) שכתב וז"ל ואם כונתו לומר בלשון מתנה שדבריו קיימים אלא שאם שייר לבניו אין בו משום אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' לא הי' לו לתלות הטעם משום מתנה ע"מ שכתוב בתורה כו' עכ"ל ונראה קצת שגם הריב"ש ז"ל נסתפק אם בשייר לבניו אין רוחם של חכמים נוחה הימנו. ועיין שו"ת הר"ם פדוואה (סי' ס) שס"ל דאפילו בשייר לקרובו אמרי' דאין רוח חכמים נוחה הימנו ועיין מש"ל (פ"ו ה"א) מזכי' ובשו"ת שהביא במה שפלפלו בענין עיבורא אחסנתא וצ"ע שהו"ל להביא ראי' משמע שמת בנו כשכתב מקצת נכסיו דמתנה קיימת ולא אמרי' אומדנא דעיבורא אחסנתא. ועכצ"ל דמקצת נכסיו או בחייו לא הוה בכלל עיבורא אחסנתא

סימן טז ראובן נפטר לב"ע והניח לאה אלמנה ולה ב' בנות מאתו וברצותה להנשא לאחר נעשה בינה ובין לוי אחי ראובן בתורת אפוטרופוס יתמי אחיו כתבים איך שהבית וכלי הבית וכל העזבון שנשאר אחרי מות ראובן יהיו בחזקת לאה. ובטרם תנשא לאיש פשקיט הבע"ח שנשו משאות בראובן וכשתנשא לאיש מקבלת ע"ע שיחזיקו אצלם ב' בנות ראובן עד שיגיע עתם להנשא ויתנו להם נדן ק"נ ר"ט וכל צרכי החתונה אולם אחרי שנשאת לאה לשמעון נעשה כתב בערכאות בין האפוטרופוס אחי ראובן ובין לאה ובעלה שמעון שהבית שייך להבנות יורשי ראובן ואח"כ מתה בת אחת ונשארה רק אחת מבנות ראובן ושמעון ולוי החזיקו והשתמשו בהבית וכלי הבית כשלהם והחזיקו אצלם הבת שנשארה והשיאוה לאיש ובת ראובן לא ערערה דבר וברבות הימים מתה לאה והדר שמעון ובאה בת ראובן לתבוע שכל הבית הוא שלה באשר הוא ידוע משל אבי' והיא לבדה יורשת אותו ומה שאמה פרנסה והשיאה הי' ממה שהחזיקה הרכוש מאבי' תח"י. גם שע"פ הכתב שתח"י שנעשה בערכאות שאחרי נשואי לאה לשמעון הבית נשאר שלה בלבד. ויורשי שמעון טוענים שהבית של אביהם ואמם ע"פ הפשרה שבינם ובין האפיטרופוס אחי ראובן שנעשה קודם נישואי שמעון ללאה. והכתב שנעשה בערכאות נעשה רק להבריח הבע"ח שנשו בשמעון אחרי לקחו לאשה את לאה לבל יוכלו לדחוק על הפרעון

תשובה נלע"ד הא דאפוטרופוס רשאי למכור קרקע להאכיל ליתומים (בסי' ר"צ סעי' י"א) היינו למה שצריך להאכיל לזמן מועט אבל להקנות קרקעות שלהם בשביל שיחזיקם א' אצלו עד שיגדלו וינשאו אינו רשאי דלשון להאכיל משמע זמן מועט ואף על גב דגבי הפרשת תרומה ומעשר משמע להאכיל כל קטנותם אפילו לזמן מרובה מדלא פ' ותני בלהאכיל י"ל דוקא תרומות ומעשרות שע"כ צריך להפריש אבל לענין מכירה משום שבח ב"א אין רשאי למכור רק להאכיל זמן מועט ובהכי א"ש פירש"י ז"ל דמעיקרא פי' דלכשיגדלו יתעסקו הם והדר פי' שמא יגנבו או שבח בית אבי' ולפמ"ש א"ש מיהו י"ל דלמכור קרקע יש לחוש דלכשיגדלו לא ימצאו קונה וא"ש ימכרו בעצמם וגם שאינו יכול למכור עד שיהא בן כ' בנכסי ירושה וחכם א' השיב דגבי תרומות ומעשרות יכולין לומר שרצונם לעשות המצוה בעצמם ולענ"ד לאו מה"ט הוא כיון דאסור לעקור הגורן מקמי הכי ועוד דכיון דהכל תלוי בתועלת יתומים ועמ"ש לקמן אם רשאי לעשות בשביל תועלת יתומים דלאחר שיגדלו כמו שפירש"י גטין (דף נב.) דמש"ה אינו רשאי לעשר להניח לכשיגדלו שיכולין לעשר