אגודת אזוב מדברי קצא

שום כפיה דאדון וממילא הוציאו העבדים מהאיסור ואפי' מכר עצמו שאין האדון כופהו י"ל שאם רצונו לישאנה רשאי דלא רצו חכז"ל לאעיולי איסורא בפלוגתא בין עבדים מכורי ב"ד ובין מכרו עצמם ובין מסר לו רבו לאנסו ובין מרצונו אולם מהרי"ט קאי בשיטת הסוברים דשפחה אסורה לב"ח מה"ת ומסירת כרב היתר מכלל איסור ולמה דאישתרי אישתרי שהאדון מוסר לו ולא שיקח מעצמו. ויש לעיין במה דאין רבו מוסר לו ב' שפחות (בפ"ג ה"ה) כשמסר לו א' אם רשאי ליקח השנית לצד הספק של מהרי"ט ולמה שהסברתי שיטת מהרי"ט נראה דבעינן דוקא מסירת הרב ואזכיר בזה מה שראיתי בשער המלך הל' עבדים (פ"ד הי"ב) ע"ד המשל"מ דלפי האמת דאם אדוניו יתן לו ממעט מוכר עצמו תו לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו דכיון שאין עובד ביום ובלילה לא שייך בים הענקה והק' השער המלך דלהרשד"ם בשיטת הרמב"ם בעי' קרא במוכר עצמו שמסר לו רבו שפחה מרצונו דהמיעוט רק שאין יכול לכופו ומרצונו שריא ליה וכה"ג בעי' קרא למעט דהוא עובד את רבו ביום ובלילה והעלה דהדרא קו' לדוכתה ולענ"ד גברא רבה קא חזינא ולא תיובתא דכיון דאין רבו מוסר לו השפחה כי אם לרצונו אין זה בכלל עובד ביום ובלילה דלא חשבינן עובד אלא מה שעובד שלא מרצונו כי אם מרצון האדון אבל מה דתליא ברצונו לא חשיב עובד את רבו כי אם את עצמו הוא עובד למלאות יצרו ואפי' בכה"ג לא בעי' קרא דלו למפטי' מהענקה ודו"ק

ובמה שהקצה"ח והנתיבות המשפט (סי' רמ"א סק"ג) תמהו ע"ד מהרי"ק שכ' בטעמא דעבד עברי גופו קנוי ולא מהני מחילה משום דהוא ממון בעין דא"כ יועיל לשון מתנה הרי את לעצמך ולשון שכותב בשטר שחרור יאמר לו בע"פ: ולענ"ד דברי המהרי"ק ז"ל נכונים דס"ל למהרי"ק דבשחרור דע"ע לא בעי לכתוב לו הרי את לעצמך רק הריני מוחל לך הגרעון שיש לי עליך וכן נראה מדברי הרמב"ם (שבפ"ב הי"א) מעבדים כתב הרב שמחל כו' עד שיכתוב שטר שחרור כיצד כו' וא"ל שאר הדמים מחולין לך לך לדרכך לא נפטר משיעבודו עד שיכתוב שטר (ובפ"ד ה"ד) כתב ואם כתב לה שטר שחרור ומחל על השאר יצא חנם כעבד ולא ביאר כיצד יהיה נוסח זה השטר. (ובפ"ה ה"ג) לענין עבד כנעני כ' כיצד בשטר כותב לו הרי את בן חורין ה"א לעצמך ומדלא כתב נוסח זה השטר לענין עבד ואמה העברי' (בפ"ב ובפ"ד) משמע שס"ל דסגי להו בשטר מחילה בלבד כמו שנוטין משמעות דבריו ז"ל וי"ל למהרי"ק לשון מתנה ה"נ דמועיל. ומ"ש הקצוה"ח וכבר כתב התוס' פ' השולח (דף מג) גבי מפקיר עבדו דהא דפריך ולימא ליה באפי תרי זיל היינו דאותו הלשון שכותב לו בשטר: יאמר לו בע"פ אין סתירה להמוהרי"ק די"ל שהתוס' קאי על לשון מחילה ולא על לשון הרי את לעצמך ומתנה דה"נ מועיל בלא שטר ובדיבורא בעלמא והנה עיינתי בפ' השולח (דף מג) ולא נמצאו הדברים בתוס'. אולם (בדף לט:) בתוס' ד"ה מה אשה כ' וכ"ת דלשון הכתוב בשטר הרי את ב"ח ה"א לעצמך הוי לשון הפקר א"כ לשמואל ל"ל שטרא יפקירנו. ונראה שמדבריהם הוציא הקצה"ח שס"ל דאפי' אמר לשון זה דהרי את לעצמך וה"א ב"ח בע"פ ס"ל להתוס' דלא מהני ואין כאן שום תפיסה על המוהרי"ק דהתוס' קאי בעבד כנעני ולא סגי ליה אפי' בלשון מתנה ומהרי"ק קאי על ע"ע וס"ל דמהני לשון מתנה רק בלשון מחילה ל"מ בע"פ ורק בשטר מהני לשון מחילה ומטעם דמחילה בע"פ לא מהני לחפץ בעין כמו עבד עברי דגופו קנוי ויש לי מקום עיון לפי המבואר ברמב"ם (פ"ג הי"ד) דעבד שיוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו שלא שלחו חפשי אלא העבד נתן הדמים ולפ"ז מסתברא במפקיר עבדו או במוחל גרעונו דה"נ אין מעניקין לו כיון שאין האדון משלחו אלא שמסלק זכותו מהעבד והעבד זוכה בעצמו א"כ מנ"ל לרבא דע"ע גופו קנוי מדלא סגי דלימא ליה באפי בי תרי זיל והא י"ל דבשביל שיתחייב בהענקה בעי' שטר. אבל בלא שטר נהי דמהני לפטור העבד משיעבידו לא מחייב בהענקה. ותו די"ל דבשביל דיבור בעלמא לא מתחייב בהענקה דל מצינו חייב ע"י דיבור בלבד ובעי' שיתחייב ע"פ השטר וכעת אין הזמן לעיין ולברר ונרשם רק לזכרון עד שירחיב ה' לנו

ומדי עברי ע"ד הרמב"ם ז"ל הל' עבדים עמדתי ע"ד מ"ש (פ"ג ה"ט) דממעטינן מירצע אדוניו ולא בנו (ובה"ג) לא ממעטי' בנו מואם אדוניו אמנם (בהל' ג) בנו היינו של האדון ראשון דהוה אדוניו דהשתא אבל (בהל' ט) ממעטים בנו דאדוניו דהשתא ודו"ק: (ובפרק ה' הל' י"א) שנאמר אם שן עבדו כו' עד שיתכוין אין רצ"ל להפילו כ"א שיתכוין לנגוע בו כמבואר (בהל' יג). ובהכי א"ש בב"ק (דף עד:) דר"ג רצה לשחרר טבי עבדו שסימא עין טבי עבדו וח"ו שר"ג התכוין לזה (ובפ"ו הל' ג) אמר כתבתי שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתבת ולא נתת כו' והרי זה עבד עד שישחררנו בפנינו. צ"ע והיאך מותר בשפחה ואין לומר דלא הוה כי אם ע"א והא ביד האדון לשחררו בע"כ ובכה"ג ע"א נאמן וצ"ע

סימן טו נשאלתי ראובן יש לו שתי בנות וכתב נכסי הקרקעות על שם שמעון חתנו כדי להשביע בשביל שיהיה לו תועלת בדבר ידוע אבל לא הקנה לו הקרקעות והנה אחר עבור ההכרח אל ההשבעה תבע ראובן מחתנו שמעון שיחזור ויכתוב לו הקרקעות על שמו וחתנו משיב לו בהיות שנודע לו אשר חותנו ראובן מבקש לכתוב מעתה את הקרקעות על שם בן בתו האחרת וידחה אותו מן הקרקעות בכל וכל. ע"כ איננו רוצה לכתוב הקרקעות ע"ש חותנו ראובן רק שישאר הכל על שמו של שמעון כמאז. ואין רצונו להמרות רוח חותנו ולהוציאו מן הקרקעות רק שלא יוכל חותנו לתת הכל לבן בתו השני' ולדחותו מכל הקרקעות

תשובה בב"ב (דף קלג:) הכותב את נכסיו לאחרים כו' מבואר שאסור להעביר הנחלה מיורשיו ובירושלמי שם שעליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם. ומסתפקנא אם הוא דברי קבלה ונ"ל דאסמכתא הוא. ונ"ל דאם היה איסור גמור דרבנן או דברי קבלה לא הו"ל לומר אין רוח חכמים נוחה הימנו לחוד כיון דאיסורא עביד ומשמע לי שאין זה איסור גמור רק שאין ראוי לעשותו. ואין זה בכלל מקח הנעשה באיסור בחו"מ (סי' ר"ח) ותדע דלא הוה איסור גמור דבמקום איסורא לא שייך אין רוח חכמים נוחה הימנו כדאיתא יבמות (דף כ.) קדוש הוא דלא מיקרי הא רשע נמי לא מיקרי וצ"ע מה פריך הגמרא בכתובות (דף נב:) ומתקני רבנן דתירות שהקושיא מצד אעבורי אחסנתא כדפירש"י והא כיון דלא הוה איסור גמור שפיר יכולים לתקן ויש ליישב] והובא ברמב"ם (פ"ו מהל' נחלות הי"א) ובחו"מ (סי' רפ"ב ס"א) וא"כ נ"ל שיוכל חתנו לעכב עליו שלא יכתוב קרקעותיו לבן בתו האחרת כיון דאיסורא קא עביד

איברא שיש לעיין דלפי הנראה מגמ' דב"ב שם היינו דוקא בכותב כל נכסיו ומעביר נחלת יורשיו מכל וכל או אחד מיורשיו שלא יירש כלל הא' מיורשיו או כל יורשיו אבל אם מעביר מקצת נכסיו מיורשיו לית לן בה דהכי דייקא לישנא הכותב את נכסיו דמשמע כל נכסיו: וכן בעובדא דיוסף בן יועזר הו"ל עיליתא דדינרי קם ואקדשי' משמע שכל נכסיו היה העליתא דדינרי דאלת"ה הו"ל למימר אקדיש חדא עליתא דדינרא. ומדקאמר הו"ל עליתא משמע דההוא הוה ליה ותו לא וכן מעובדא דגברא דיהיב נכסיו ליהונתן ב"ע משמע שכל נכסיו הוא שהעביר מיורשיו וא"כ בכה"ג הוא דאיכא איסורא לפי שעוקר דין נחלת התורה. ועיין כתובות (דף צא.) היה שם מותר דינר דמהדרינן שתתקיים דין ירושה דאורייתא. אבל היכא שאע"ג