אגודת אזוב מדברי קצ

ויש להביא ראיה לדעת הרמב"ם כמו שביארו האחרונים דההוא דרבי הוא רק למעשה ידיו ולא מהני לענין איסור דהנה רש"י פי' בקידושין דע"כ לא איירי קרא במשוחרר דא"כ לא הוה קרי ליה עבד ואי נימא דלרבי כשכתב לו קודם שלקחו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מהני לענין איסור נמי א"כ הו"ל משוחרר גמור ואמאי נקט קרא לשון עבד אלא ודאי עדיין צריך שחרור לענין איסור עבדות וההוא דלכשאקחך הרי עצמך קנוי לך י"ל דדומה לשאר דינים שברמב"ם פ"ח מעבדים

ומה שכ"ת התפלא על שהקצוה"ח והנתיבות (סי' רמ"א ס"ק ג') העלימו עיניהם מדברי הרמב"ן שכ' דבעבד יש שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור בבת ישראל ומשום קנין איסור לא סגי ליה בדברים כמו שאשה צריכה גט להתיר איסור שבה וה"נ עבד להתירו בבת חורין הנה כ"ת הסביר דברי הרמב"ן שס"ל דה"נ בעבד עברי צריך גט לאסרו בשפחה כמו גט אשה. ולענ"ד אין כן כונת הרמב"ן רק כמו בעבד כנעני שיש בו ב' קניינים ומשום קנין איסור בלבד הוא שצריך גט ולא לענין ממון דסגי ליה עכ"פ בהפקר. הה"נ בעבד עברי לממון לא בעי' שחרור בשטר דאין גופו קנוי וסגי ליה בהפקר או אפי' במחילה בעלמא ומה שגופו קנוי היינו שמותר בעבדותו בשפחה. ומש"כ משום דדמי לגט אשה כמו גט שחרור דעבד כנעני דשחרור דעבד כנעני דומה שפיר לגט אשה שאוסרה לכהונה ומתירה לעלמא וגט שחרור דעבד כנעני אוסרו בשפחה ומתירו בבת ישראל אבל שחרור דעבד עברי לא דמי לגט אשה ושחרור דעבד כנעני דשחרור עבד עברי אין בו צד היתר כלל רק לאוסרו בשפחה בלבד וצ"ל שהטעם משום דגופו קנוי דיש רשות לרבו לכופו לישא השפחה מה"ט בלבד לא סגי ליה בדיבור בעלמא ובעי' לאשכוחי בה טעמא למה לא יועיל מחילה בע"פ אפי' לקנין הגוף ההוא והא כיון דלמעשה ידיו אין גופו קנוי ומהני ליה מחילה בע"פ וכשנפקע קנין מע"י מסתברא שגם קנין גופו לכופו על השפחה נפקע מיניה וא"כ גם ההיתר בשפחה ליפקע מיניה בדיבור בעלמא. ולמה לי דוקא שטר. וצ"ל דבאמת נקטינן דאע"ג דקנין מעשה ידיו נפקע בדיבור קנין גופו לכופו על השפחה לא נפקע בדיבור ובעי' לה טעמא ואין דברי הרמב"ן ז"ל נותנין בה עוד טעם מתיישב. מש"ה יהיב לה המוהרי"ק ז"ל טעמא דידיה והקצוה"ח ונה"מ ז"ל טעמא דידהו

ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל תמהני דאמה העברי' דלית בה איסור והיתר למה לה דוקא שחרור בשטר ועיין ברמב"ם (פ"ד ה"ד) מעבדים ואפשר לומר משום שיש בה קנין לאיסור והיתר לענין יעוד והיינו נמי קנין הגוף: ואע"ג שכשנפקע קנין מעשה ידי' בדיבור אין מלאכתה ושיעבודה שוה כלל ולית בה שו"פ מ"מ יש בה עוד ענין קנין הגוף לאו"ה דהא לא בעי' ביעוד שיהיה במלאכתה שו"פ עדיין עיין ברמב"ם (שם ה"ז). [ובפרט לפ"מ שהסברתי לעיל דברי הרמב"ן שדברי המוהרי"ק וקצוה"ח ונה"מ מוסיפין לדבריו הקדושים טעם לשבח]: אמנם קשה במוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה וכן באין לו אשה ובנים איזה קנין הגוף יש לרבו בו ועי' במשל"מ (פ"ג ה"ג) מעבדים בשם הריטב"א דדוקא רבו אינו מוסר לו ורשאי ליקח מרצונו ולשיטתו לפ"מ שהסביר כת"ה דברי הרמב"ן ז"ל יש ליישב קו' זו. אולם לפ"מ שהסברתי דבר קדשו לא יתיישבו עוד שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהרגיש בקו' על דברי הרמב"ן ממוכר עצמו. ולפ"ז לפ"מ שהסביר כ"ת דברי הרמב"ן ז"ל צ"ל שהרשב"א חולק על הריטב"א בזה ואולם לפ"מ שהסברתי דברי הרמב"ן ז"ל אין הכרח שיחלוק הרשב"א ע"ד הריטב"א [ומה שהקשה ידידי החריף מו"ה אליעזר דוד מוואלקאווישק נ"י ע"ד הריטב"א דא"כ חציו עבד וחציו ב"ח יכול לישא שפחה שימכור עצמו חלקו הבן חורין בעבד עברי ל"ק כלל דאין לזה היינו לאסרו בשפחה בעי שטר שחרור ואין הטעם הגר נמכר בע"ע ברמב"ם (פ"א ה"ב) מעבדים וכ"כ עבד משוחרר מיהו למה שבאין לו אשה ובנים ישראלים אינו מותר בשפחה ברמב"ם (פ"ג ה"ד) שם אין לדחות קו' די"ל דלהריטב"א דוקא אין רבו מוסר לו ומעצמו מותר בה. שגם במוכר עצמו נקיט הרמב"ם (שם בהל' ג) לשון אסור בשפחה ולא נקיט אין רבו מוסר לו]. ועיין במשל"מ שכ' ע"ד הריטב"א ולא ידעתי מנ"ל האי דינא ולא הזכיר שנרא' שהרשב"א ז"ל חולק עליו נראה קצת שלא הסביר דברי הרמב"ן כי אם כמו שהסברתים ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב והמוכר עצמו אסור ואין ע"ע מותר לא סגי ליה לומר שהרמב"ם מדקדק בדבריו לשלול דעת הריטב"א שי"ל שלא בדקדוק נקיט הרמב"ם לשון אסור ומותר. אבל מקו' הרשב"א לכאורה הו"ל להכריח שחולק על הריטב"א ז"ל. והנה כבוד אאמו"ר הגאון זצ"ל בגי' הש"ס קידושין (דף יד:) אנהיר לן עיינין שקו' ידידי החריף הנ"ל והתירוץ שלי של כת קודמין הם רבותינו בעלי התוס' גטין (דף מא.) ד"ה לישא שפחה ומדברי קדשם זכיתי ללמוד דבשיטת הריטב"א קיימי שכ' וא"ת וימכור עצמו בע"ע דע"ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"ד קידושין (דף כ.) [היינו ת"ק דראב"י] דרבו מוסר לו שפחה כנעני' ומדכתבו דע"ע שרי בשפחה ולא כתבו דאיכא מאן דסבר בקידושין (דף יד:) דזה וזה רבו מוסר לו ע"כ ס"ל דאפי' למ"ד אין רבו מוסר לו הוא עצמו שרי בה כהריטב"א ז"ל והתוס' בב"ב (דף יג.) ד"ה כופין שנקטו בשניהם למ"ד נראה שחולקים על הריטב"א ז"ל והתימא על רבינו המשל"מ ז"ל שהעלים עינו הקדושה מדבריהם ז"ל. שוב ראיתי בחי' הריטב"א קידושין (דף טו:) שהביא לנו המשל"מ ז"ל שכתב י"א שאסור ג"כ אפי' מדעתו בשפחה כנענית כו' ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש ולא מצינו גט אלא במקום שיש להרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט ובעבד כנעני לגבי קנין ממון בהפקר סגי ליה אלא שצריך גט לקנין איסור עכ"ל ומורין דבריו ז"ל דלא כמו שהסברתי דלמש"כ לא מהני להצריכו גט מה שמותר בשפחה מעצמו פ"א מה שרבו מוסר לו השפחה בע"כ. ויש לדחוק עוד שעיקר סמיכת הריטב"א ז"ל לא היה על ראיה זו שגם ע"פ שיטתו ז"ל לא נתישבה הקו' עוד ורק על הראיה השניה סמך מדבעי' קרא לת"ק דמוכר עצמו אינו נרצע ול"ל קרא תיפוק ליה דאין לו אשה ובנים וסיים וכן דעת מורי נ"י. ולא נתבאר אם כיון למורו הרא"ה עיין בהקדמת הפ"מ יו"ד בכללי הוראת או"ה (סוף אות יא) ובחינוך פ' משפטים לא נתגלה דעת קדשו או נתכוין למורו הרשב"א ז"ל (ועיין שם הגדולים להגאון חיד"א זצ"ל מערכת גדולים (אות יו"ד סי' פ"ט) ונראה מדבריו דכשהריטב"א כותב מורי סתם כיון יותר להרשב"א מלהרא"ה) ע"פ ההסבר שהסברתי ושסמך רק על הראיה השניה ומהתימא על רבינו המשל"מ ז"ל שכתב ע"ד הריטב"א ולא ידעתי מנ"ל האי דינא כו' כאילו הריטב"א ז"ל לא הי' מכריח שיטתו ע"פ ראיות. וצ"ל דהמשל"מ פשיטא ליה שאין ראית הריטב"א ז"ל מוכרחת הראשונה כפמ"ש לבאר דברי הרמב"ן ז"ל גם לשיטתו קשי' ועל השני' כבר האיר לנו בס' שעה"מ בסוף פ"ג שהתו' קידושין (דף יד:) ד"ה ולא אזנו הק' קו' הריטב"א ותירצוה באופן אחר והוכיח מזה דלא ס"ל כהריטב"א והנה המשל"מ הביא בסוף דבריו בשם מהרי"ט חידושי קידושין שנסתפק במכרוהו ב"ד כשלא מסר לו רבו אם יכול לישא מעצמו וסברתו הפוכה לגמרי מדעת ריטב"א וליישב קו' המשל"מ מעל הריטב"א ולקרב השיטות במה דאפשר נלענ"ד לומר דבאיסור שפחה לבן חורין פליגי דלריטב"א שפחה לבן חורין שריא מה"ת ומדרבנן אסורה כמ"ש המשל"מ שם בשם מהרשד"ם לדעת הרמב"ם וגילתה לנו תורה במפרוהו ב"ד שהאדון כופה אותו. וכשאסרו חכמים לא מצי לאסור בעבד כיון דמכרוהו ב"ד כופהו האדון מד"ת וכיון שכן מסתברא שיכול לישאנה בלא