אגודת אזוב מדברי קפט

בסוגיא דצנועין יועיל כל הנלקט כיון דמצי מחיל לגזלן. ורצ"ל לכאורה בכוונת מהרי"ל דלמחול ולהקנות לגזלן לא מצי אבל למחול חיוב השבה מצי ונ"מ דאם נאנס פטור ורק כשהוא בעין אינו של הגזלן אבל מחיוב השבה נפטר ע"י מחילה וא"כ יכול לקדשה בהנאת השבה כעין הנאת מחילת מלוה אמנם לפ"ז צריך שיהיה הגזלה שוה הרבה עד שהנאת השבה שלה יהיה שו"פ. ועיין ריטב"א ושמ"ק כתובות (דף ל"ד) בגנב וטבח בשבת דבכל שעה מתחדשת הגנבה וכאילו נעשה מחדש וא"כ כל שלא קנה הגזלן גוף הגזלה אלא שחיוב השבתה נמחל לו חוזר החיוב ומתחדש עליו תמיד ומחילתו לא יועיל כיון דבשעה שמחל לא היה עליו חיוב זה כ"א נתחדש אח"כ והוה כדשלבל"ע ואפי' תימא דבכה"ג לא חשיב כדשלבל"ע מכיון דבע"כ עומד לחול תמיד החיוב מחדש ומצי למחול עלייהו מהשתא עדיין צ"ע מדברי התוס' יבמות (דף צג.) ד"ה קנויה לך דנימא דכלי' ליה דיבור מחילתו ובאמת שכן יש להעיר על כל שתטול מנכסי מחול לך וצ"ל דאע"ג דכלי' ליה דיבוריה כל כמה דלא הדר מדיבורי' מהני ועכ"פ בגזלן לעולם מתחדש עליו חיוב השבה ואינו נפטר ממנה. ע"כ נלענ"ד בכוונת מהרי"ל כמש"ל בתחלה דס"ל דלהקנות לגזלן יכול הנגזל. ולמה דהוה ק"ל דבכל הנלקט יועיל ההקנאה למלקט נלענ"ד דסבר מהרי"ל כיון דלא ידע מאן לקטו לא מהני הקנאתו דדוקא לגזלן ידוע לנגזל מצי להקנות ולא לגזלן שאינו ידוע לנגזל. שוב נתישבתי שהקו' מעיקרא ליתא דבצנועין אם יקנה לגזלן הנלקט לא יוכל לחללו עוד ובדר' דוסא כשיקנה הנלקט ולא יפקירנו לכ"ע לא יפטור ממעשר מדין הפקר עי' בתוס' ב"ק (דף סט) ד"ה כל

ומ"ש ובעיקר דבריו הנה צריך להבין אם נאמר דלוי לא היה מחוייב מן הדין לתת חלקו א"כ במה זכה בחלק ריוח ויהיה ראובן יכול לחזור מכל וכל ואם נאמר דלוי זכה א"כ אף דנסתלק בסירוב במה זכה ראובן שלוי לא יוכל לחזור עוד והביא שהנתיבות (סי' קע"ו ס"ק נ"ה) עמד ע"ז לולא דמסתפינא י"ל באמת מצי לוי הדר רק המרדכי והמחבר והרמ"א (בסי' קע"ו סעי' ז' וסעי' מ"א) איירי בשמת לוי וראובן דן עם יורשי לוי וא"כ שפיר זכה ראובן לפי שלא חזר לוי ונשאר בסירובו אבל כשעודו בחיים עדיין יכול לוי לחזור מחזרתו ומה"ט לא שינו גם בזה מלשון המרדכי והעתיקו שמת לוי. אמנם בטלה דעתי נגד דעת הנתיבות ומש"כ עוד הא ע"כ הא דלוי זכה הוא משום דראובן הלוה ע"ד כולם והוה כמו המגביה מציאה לחברו כו' הן אמת דבלא"ה יש לעיין בחוב איך שייך זכיה לענ"ד יש בזה לתרץ חדא בחברתה היכא דזכה לוי ע"י שזיכה לו ראובן זכי' גמורה אע"ג שמיאן אח"כ מצי לוי הדר ביה ממיאונו. אבל בחוב שאינו זכיה גמורה כשגילה דעתו דלא ניחא ליה שפיר נסתלק לוי מכל וכל ולא מצי אח"כ הדר ביה לפי שלא היה זכי' גמורה ונתגלה דלא ניחא ליה ומש"כ ומה גם הא דעת ר"י הובא בש"ך (סי' קפ"ג סק"ב) שאם קנה במעותיו לזכות לחברו ל"ק חברו אא"כ הודיע להמוכר והש"ך כתב דבאומר זבין לי קנה וכ"כ בס' מחנה אפרים (סי' יח) מהל' שלוחין והטעם כתב בנה"מ לפי שחברו נתחייב מדין ערב וא"כ אם הערבי לא ידע שהלוה ראובן לצורך השותפות במה זכה לוי דהא כשלא נתחייב לוי לראובן אף שראובן רצה לזכות ללוי לא מהני ואפי' אי נימא דמזכה לאחרים אפי' בכה"ג ודלא כהר"י והש"ך אכתי איך שייך בשיעבוד זכיה בשלמא במגביה מציאה מזכה לו בגוף החפץ בהגבהתו אבל בשיעבוד הרי לא נשתעבד לו וכשלא היה חיובא על לוי משום ערב במה זכה המעיין במרדכי יראה שהערבי ידע מכולם ולכולם נכנס להשתעבד בראשונה וגם לא ידע שראובן נתן מעותיו לבד וכבר הרגיש ג"כ כ"ת בזה

ומ"ש כ"ת אולם אם נאמר דלוי לא היה יכול לחזור שוב יקשה במה זכה ראובן ע"י שנעקר מהשותפות והביא שכן עמד הנתיבות לענ"ד י"ל עפ"מ דאיתא ר"פ המפקיד ובתוס' שם דכל היכא דמהדר קא הדר ביה אע"ג דלא מצי הדר מ"מ אמרינן אדעתא דהכי לא אקני ליה פרה לכפילא. וה"נ אמדינן דעת ראובן שזיכה מעותיו לכולם ונתן בשליחותם בתנאי שלא יטריחוהו לב"ד. ואע"ג דלא מצי הדרי תו לא אקני להו מעותיו ואינו נותן בשליחותם ועי' במרדכי שהביא ראיה מפ' המפקיד. ולפ"ז בנ"ד אין השותפות נעקר ע"י הסירוב והמיאון שהרי הכניס לו מעותיו אבל לפמ"ש הנתיבות אפי' בנ"ד מתבטל

והנה בטלה דעתי נגד דעת הנתיבות שכ' בפירוש שיכול לכוף את לוי אולם מ"ש שמשמע מהנתיבות שהשותפות נעקר אף שיכול לתבוע ממנו לענ"ד דבריו ז"ל מתפרשים בפשיטות שאם מסכים לביטול השותפות הרי השותפות נעקר ויש לו לתבוע שחברו יתן לו המעות ואז נשאר השותפות והיינו שסיים רק כהשני נתרצה בסילוק השותפות נפטר מליתן והלה זכה דמשמע דוקא כשנפטר מליתן הוא דהלה זכה אבל כשחייב ליתן אין הלה זכה בחלקו

ומה שנתעורר ע"ד הרמב"ן דלקנין מע"י מהני בדיבורא א"כ הדרא קושי' האחרונים על הרמב"ם (פ"ג ה"ו) מהל' גירושין בלכשאכניסנה אגרשנה דלא הוה לשמה א"כ בשיחרור דה"נ בעי' לשמה ומבואר בקידושין (דף סג.) דכתב ליה לכשאקחך הרי את קנוי לך מעכשיו [אבל לדברי הרא"ש שכתב דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולהתוס' משום דלא מצי משוי שליח עי' מש"ל (פ"ו ה"ג) מגירושין ל"ק כלל דהתם בקידושין אתי כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיירי בכותב בעצמו שלא ע"י שליח אמנם להרמב"ם מטעם לשמה קשיא] ומה שתי' דהיינו לענין מעשה ידיו דלא בעינן לשמה עיין אבני מילואי' (סי' ל"ה ס"ק י"ג) אינו מעלה ארוכה דלדברי הרמב"ן למעשה ידיו לא בעי כתיבה כלל ועיין רמב"ם (פ"ח הי"ז) מעבדים דמשמע מדבריו כשיטת הרמב"ן לענ"ד אין שום ראיה דהרמב"ם סובר כהרמב"ן וכמו שאוכיח לקמן אמנם בלא"ה ל"ק כלל דהא ההיא דקידושין קרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד כנעני קאי שמודה הרמב"ן דאפי' למעשה ידיו לא מהני מחילה בדיבור בעלמא כמבואר בדבריו כיון. שאינו זוכה מרבו כלל ובעי' דוקא כתב שיחרור אפי' למעש' ידיו ודוקא הפקיר עבדו או שאר דינים שברמב"ם (פ"ח) מהני בעבד כנעני דעדיף טפי ממחילה או מתנה כמבואר בחי' הריטב"א וא"כ ממילא אין שום ראיה מהרמב"ם ממ"ש בפ"ח לענין עבד כנעני שמהני הפקר או גילוי דעת שלא נשאר לו עליו כלום דעדיף ממחילה דאפי' להרמב"ן לא מהני בעבד כנעני סובר כהרמב"ן בעבד עברי דמועיל מחילה בע"פ למעשה ידיו

ובעיקר קושית האחרונים על הרמב"ם י"ל הא דבעי' בשחרור לשמה היינו דוקא לשם המשתחרר אבל לשם שחרור לא בעי' כמו דבעי' גט לשם גירושין. וטעמא דבגט ילפינן לשם המתגרשת "מלה" ולשם גירושין "מכריתות" בר"פ כל הגט (דף כד:) אבל בשיחרור ילפינן לשמה "מלה" והיינו לשם העבד ולא לשם שיחרור (והיינו דשינה הרמב"ם (דבפ"א) מגטין כתב שיהיה נכתב לשמה סתם (ובפ"ו מהל' עבדים הל' ה) כתב לשם המשחרר עצמו מיהו (בהל' וי"ו) כתב או חופשה לא ניתן לה עד שנכתב לשמה סתם] והא דפריך בגטין (דף ז) והאיכא לשמה אע"ג דלא שוה לגמרי לגטי נשים מ"מ י"ל דפריך מלשמה דלשם המשתחרר. אולם אינני מחליט דבר זה וצע"ג וחיפוש בספרים ומ"ש וכשרים בעד עכו"ם וכ"ה בגיטן (דף ט) בעד עכו"ם והוא תמוה דהא אנן פסלינן כותים בזמנינו לפי שעשאום כעכו"ם אלמא עכו"ם לעולם פסול והמחבר (סי' רס"ז סעי' מה) העתיק כשרים בעד כותי וצע"ג: