אגודת אזוב מדברי קפה

דבאונאה שתות בשלו הוא משתמש ומ"ש בביאורים (סק"א) דכשהי' יכול להחזיר ולא החזיר אמרי' דמחל ע"י התשמיש אפי' אם הי' האונאה שתות. צע"ג לענ"ד דהא לא איבעי' להחזיר גוף המקח

והנה (בסי' רל"ב סי"ח) הכריע הרמ"א דאפי' בסרסור חייב לשלם אע"ג דפשע הלוקח קצת ואין להסרסור על מי לחזור ומה"ט נ"ל בנ"ד דאע"ג שהי"ל ללוקח לראות התבואה אם היא מנוקה ולהחזירה להמוכר בעוד שיהי' לו על השר לחזור מ"מ כיון דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שהתבואה אינה מנוקה שהרי סמך על נאמנות והבטחת המוכר לא הוה אלא פשיעה מועטת וחייב המוכר לשלם בעד הפסולת. ועוד דכיון שלא היתה התבואה בבית הלוקח והיתה רחוקה שני פרסאות ממקומו י"ל דאפי' פשיעה קצת לא הוה ואפי' הי' הלוקח בינתיים במקום התבואה אפשר לומר ששכח לבודקה וגם קשה לראות דבר המסור בידי אחרים ומש"ה סמך על המוכר ולא הוה פשיעה כלל ומכ"ש שי"ל דבנ"ד יותר פשע המוכר במה שלא בדק התבואה בשעה שנשלחה דכיון שהלוקח לא הי' עמו הו"ל לאסוקי אדעתי' אם היא כמו שהבטיח להלוקח. ואיהו דאפסיד אנפשי' שסמך על השר. וביותר למ"ש הנתיבות (שם סק"ז) דכיון שהסרסור לא הי' יכול לבודקו הו"ל כאילו פי' שיבדקנו הלוקח וא"כ בנ"ד שהמוכר יכול לבודקה ולא הלוקח המוכר איהו דאפסיד נפשי'

והנה שמעתי מגיסו של המוכר שבשעת הקנין אמר הלוקח הלוא התבואה אינה מנוקה והשיב לו המוכר שהשר ינקה אותה כראוי. אמנם משכיל א' פטפט כנגדי דאפי' התנה כן הא לא כפלי' לתנאי' ולא הוה ע"פ שאר דיני תנאים כמבואר ברמב"ם (פ"ו ה"א) מאישות. ולענ"ד לא בעי' בנ"ד שום דיני תנאים. חדא דמבואר בשו"ת הר"מ אלשיך הובא בס' פתח הבית (סי' ב' ענף ב' ח' וי"א) דהיכא שחפץ בתנאי ולא במעשה לא בעי' דיני תנאים וה"נ חפץ בתנאי שהתבואה תהי' מנוקה ולא בקנין התבואה שאינה מנוקה ועוד שכבר מצינו דעת הרבה פוסקים ס"ל דלענין ממון גילוי דעת גרידא עדיף מתנאי שאינו כהלכתו. וה"נ הרי גילה דעתו שאין רצונו לקנות רק תבואה מנוקה. ועי' פתח הבית (שם ענף י"ב). תו חקרתי דבקידשה ע"מ שתהי' כהנית ונמצאת ישראלית או ע"מ שאין עלי' נדרים ויש עלי' לא בעי' תנאי כפול ושאר דיני תנאים משום שהטעתו. ויש להביא ראי' מקידושין (דף ס"ב.) המקדש כו' כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו משמע דאם הטעתו אפי' לא כפליה לתנאיה ה"ז אינה מקודשת ובנ"ד י"ל נמי שה"ז כאילו הטעוהו ולא בעי' תנאי כפול ויתר דיני תנאים אמנם מצאתי במשל"מ (פ"ו ה"ד) מאישות (ופ"ג הלכה ח') מזכי' ומתנה שחקר אם בתנאי דלשעבר בעי' ד"ת והעיר מקדשה על מנת שתהי' כהנת ועשירה ולדבריו ז"ל י"ל דבקדשה ע"מ שתהי' כהנת ואין עלי' נדרים דמשום דהוה תנאי דלשעבר לא בעי' דיני תנאי והנה הק' שם משבועה דסוטה דבעי' בה תנאי כפול ודיני תנאי אע"ג דלשעבר היא ולענ"ד אפשר לומר דבקידושין ע"מ שתהא כהנת ועשירה דאיכא תרווייהו שהטעתו ותנאי דלשעבר הוא לא בעי' דיני תנאי. אבל בסוטה שלא הטעתו אע"ג דהוה לשעבר בעי' בה דיני תנאי וא"כ בנ"ד י"ל נהי שהטעה המוכר ללוקח כיון דתנאי דלהבא הוה בעי' בי' דיני תנאי והנה לכאורה חקרתי כיון דכסף אינו קונה ועוד דאכתי לא הוה ברשות המוכר ולא נגמר הקנין עד שעת שילוח התבואה אל הטוחן דהוה כעין משיכה ואע"ג שאין לו שליחות ולא הוה ידו כיד הקונה מ"מ מדין ערב קנה אותה הלוקח וא"כ היכא יבטל התנאי להמעשה שלאח"כ זמן רב אמנם כיון דע"ד קנה התבואה הרי הכל תלוי בתנאו הראשון ועוד דכסף קונה עכ"פ למי שפרע ונגמר הקנין ע"פ התנאי

איברא דאפי' אי הוה בעי' ת"כ מבואר (בסי' רכ"ט ס"א) שיעור הפסולת. וביותר מזה ינפה הכל ובידוע שלא עירבן המוכר הביא הרמ"א ב' דעות אם פטור לגמרי או צריך להשלים על השיעור. ומבואר שם (ס"ב) דבמקום שיש מנהג הולכין אחריו ונ"ל דאפי' ידוע שלא עירבן המוכר אזלי' בתר המנהג ואפי' מאן דפוטר (בס"א) מודה בזה ויש ליישב בזה קו' הש"ך (סק"א) מהא דבורר צרור מחטים של חבירו דאלמא דפחות מרובע מקבל אפי' בחטין. ולפמש"כ י"ל דההוא דבורר צרור איירי במקום שיש מנהג ומש"ה ניחא מה שהביא המחבר דין זה (בס"ב) ולפ"ז בימינו שהמנהג שהתבואה צריכה להיות נקי' ובלי פסולת רב אפי' נימא דמדין תנאי ל"מ מ"מ צריך להחזיר בעד הפסולת מדין אונאה ע"פ המנהג

והנה מבואר (בסי' רל"ב סעי' יז) בטען הלוקח שהתנה שמן מזוקק והיה בו שמרים שאם ירצה המוכר ישבע שנתן לו כמה שקנה וכשאין המוכר רוצה לשבע או שא"י אזי ישבע הלוקח שזה הוא השמן שנתן לו ושאינו כמו שהתנה וא"כ בנ"ד נ"ל שישבע המוכר שלא התנה שתהיה התבואה מנוקה ושכפי מה שהוא יודע היתה כראוי ואם המוכר לא ירצה לשבע אזי ישבע הלוקח שהתנה על נקיון התבואה ושזה הפסולת הוא מן התבואה ששלח המוכר אולם כיון שהתבואה היתה אצל הטוחן הגם שהוא איש מפורסם לקפילא מהימנא והמוכר ידע ושלח אליו התבואה ע"י משרתי השר שגם הוא אינו יכול להבטיח על נאמנותם ויותר מסתבר שהתבואה לא מנוקה עכ"ז קשה להוציא ממון בשביל נאמנות הטוחן ע"כ היה נלע"ד שמצוה לבצוע. אמנם אחרי כן שמעתי מהמוכר שגם הוא אינו חושד את הטוחן על עירוב הפסולת לפי ששום טוחן לא יעשה כזאת ומכש"כ טוחן מפורסם ועשיר כמו זה ע"כ נלע"ד שישבע המוכר או הלוקח כמש"ל ויותר היה מסתבר אצלי שישבע הלוקח ולא המוכר לפי שהיה הפסולת הרבה יותר מהשיעור וי"ל דאפי' אם לא התנה צריך להשלים לו מכח המנהג: וע"כ עשיתי פשרה ביניהם ה' יאיר נרי במאור תוה"ק ויזכני לכוין לאמתה של תורה לדון דין אמת אמן

סימן יא נשאלתי ראובן ושמעון הוציאו הוצאות על עסק חכירות משרפות סיד ולא עלתה בידם ואח"כ רצה לוי לקחת העסק ההוא ולא חש על אשר הוציאו כבר ראובן ושמעון ועי"ז נעשה שותפות בין שלשתן. והנה הי' הפסד בעסק ההוא בתחלה ורצו ראובן ושמעון להדיח את לוי מהעסק או שהם יסלקו עצמם ולא רצה ואח"כ חתרו עד שדחו אותו ע"י רמאות ואיומים והפחדות של א' מהשותפים שלוי היה נותן אמון לדבריו ונעשו ביניהם כתבי' בערכאות שלוי מסתלק מהשותפות וכאשר נודע ללוי שנהגו בו השותפים מנהג רמאות והיתול רצה לחזור מן הסילוק שנסתלק בו משותפות זה

תשובה ברדב"ז (חלק ד' סי' נ"ד) העלה דאפי' היכא דנקרא רשע מ"מ מה שעשה עשוי וכן משמע בחו"מ (סי' רל"ז סעי' א) ובנ"ד שיש לעיין עוד אם נקרא רשע ע"פ החילוקים שחילקו הראשונים בדין עני המהפך בחררה ולא דמי לב"ב (דף כא:) שאני דגים דיהיה סייארא דפירש"י שבטוח בהיכר החור משא"כ בנ"ד ע"י ההוצאות לא היו בטוחים להשיג העסק. וא"כ השותפות שנעשה ביניהם בתחלה היה עכ"פ ע"פ הדין. ובענין גוד או אגוד בעסק שיש לבוא בו ריוח עיין (סי' קע"ו סעי' ט"ו) ומקורו ב"מ פרק המקבל (דף קה) מזלא דבי תרי עדיף. ולולא זאת נמי נ"ל עפ"מ דאי' (בסי' קע"א סעיף י"ד) בהג"ה דדבר שאין הגוף בשותפות והדבר עומד להמכר לא שייך דינא דגוד או אגוד וא"כ כדין עביד לוי שלא התרצה להסתלק ולא לסלק את השותפות

והנה בדברים שבלב דמוכחי באומדנא גמורה לכ"ע המקח בטל כמבואר (בסי' ר"ז ס"ד) ובנ"ד שמודים