אגודת אזוב מדברי קפג

אמנם מדכתב בסוף דבריו (בסי' ז) דאפי' לדעת הרמב"ם היכא שאמר השולחני שמצטרפת בפחות ונמצא שמצטרפת ביותר הרי זה מחזיר אפי' פחות משתות כנלע"ד להגיה שם שהשולחני אמר בכ"א ונמצא בכ"ד דהוה פחות משתות אפ"ה צריך להחזיר ולא לענין כ' וכ"ד דהוה שתות מצומצם קאי דבכה"ג בלאו הטעות מחזיר. וה"ז מקח טעות דנקיט לאו לענין ביטול מקח בשתות מצומצם קאי כי אם טעמא נקיט למה שמחזיר בפחות משתות ג"כ והראיה שהביא מסי' של"ב סעי' ד') בהג"ה דבעה"ב שאמר שנשכרים בפחות הרי זה מקח טעות היינו נמי לענין שישלים להם כשאר פועלים ולא לענין שיתבטל השכירות. ומה דנקטינן שם הוה כאילו לא שכרו זא"ז כלל אין רצ"ל שמתבטל הקציצה ומשלם מה שהנהו בלבד. דא"כ לעולם לא הו"ל ליתן כי אם כפחות שבפועלים. ועיין סמ"ע (סקי"א) וש"ך (ס"ק י"ז) שאם פי' ע"ד שנשכרים הרוב צריך ליתן כשער הרוב. אמנם רצ"ל כאילו לא שכרם על קצבת שכירות זה אלא נוטלים כשאר פועלים כפי שנדברו ע"ד הרוב או ע"ד המיעוט ומה"ט נ"ל דאפי' זיל עבידתא במשך העבודה נותן להם כשער שעת השכירות דלא לגמרי חשיב כאילו לא שכרו זא"ז אלא שיתן. להם כדרך שאר פועלים. ואע"ג (דבסי' של"ב) לאו באונאת פחות משתות קאי כי אם באונאת שתות ויותר משתות מייתי מינה המח"א סייעתא גם לאונאת פחות משתות מטעם דבשכירות פועלים דליכא אונאה כדאיתא (בסי' רכ"ז סעי' לג) ועכ"פ ביותר מפלגא לא איירי' התם ועיין (בסי' רכ"ז סעי' כט) ובסמ"ע (סק"ה) וש"ך (סקי"ז) ובלא"ה לא נתבאר לי אם דעת הרשב"א כרי"ף ורמב"ם או כר"ת ורא"ש. ועיין ש"ך (סי' ס"ו ס"ק קכ"ב) בשם הנ"י שדעת הרשב"א והר"ן כרי"ף ורמב"ם. א"כ שוה בפועלים שתות ויותר משתות לפחות משתות בשאר דברים ואפי' נניח דברי המח"א כפשטותם עכ"פ לענ"ד יש להתלמד מהם (ומסי' של"ב) שהביא ראייתו דמחזיר אונאת פחות משתות היכא שהטעהו כמו שמתבטל בשתות ואין לומר דשאני פחות משתות לפי דמחיל אינש דמחילה בטעות הוא כי היכא דבשתות הוה קנין בטעות ודו"ק] ולמה לא יהיב המח"א (בסי' יז) טעמא לדברי הראב"ד משום שהטעהו ונתנו בחזקת שלימה אבל באומר שאין בו אונאה לא חשיב הטעהו דעכצ"ל דאומר שאין בו אונאה לא חשיב כמטעהו בדבריו. דא"כ הו"ל להמח"א לצדד בדינו מכח שהטעהו. וצ"ל דאונאת פחות משתות במטבע כיון שיכול להוציאה לאחרים ל"מ מה שהטעהו להחזיר גם פחות משתות ממילא י"ל דנהי דפשיטא ואפי' נניח שכל הפוסקים מודים בזה להמח"א דלפירש"י בדבר העומד להתברר לא מחיל על פחות משתות ומה שהביאו דברי הרמב"ם מבלי זכרון דלפירש"י ליתא להאי דינא אפשר לדחוק ליישב עפמ"ש נה"מ (ס"ק י) דאיירי במטבע ששוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני די"ל כיון דלפעמים החנוני משתכר ממטבע למטבע הוה אונאה ע"ש ס"ל להפוסקים דבכה"ג לא חשיב כולי האי עומד להתברר שדרך להשתנות תמיד שכר החנווני ממטבע למטבע ואין עומד להתברר עד תכליתו וי"ל דליכא פלוגתא בין רש"י ורמב"ם דלא כמח"א. מ"מ במטבע שמוציאה לאחרים מוחל אפי' במה שעומד להתברר ותדע דהמח"א (סוס"י יז) כתב דנפשט ספיקו של הרא"ש ודאסור להונות בפחות משתות ובמטבע קיי"ל דמותר להוציאה כיון דליכא פסידא להאיך כמבואר בחו"מ (סי' רכ"ז סעי' וי"ו) וא"כ בנ"ד י"ל דאפי' פחות משתות מחזיר אם מחמת שעומד להתברר ואם מחמת שהטעהו והא דחו"מ (סי' רכ"ז סל"ז) דאם הטעו זא"ז במדה או במשקל אפי' בכ"ש חוזרים רצ"ל שבלא כונה ולא ע"פ דברי אחד מהם נצמחה ההטע' דהיכא שנגרם הטעות ע"י אחד מהם בלא דבר שבמדה ושבמשקל חוזר בכ"ש

ולכאורה מצינו בזה מחלוקת הב"י וד"מ דהרא"ש בתשובה (סוף כלל ס"ב) נשאל בראובן שהי"ל שטר על א"י ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מיד ואמר לראובן שנתן לגוי זמן שני חדשים אמנם אם ירצה יתן לו שטר אחר משלו בפרעון וכן עשה עתה אמר ראובן ששמעון נתן לו שטרו על תנאי שאם [נ"ל שצ"ל שלא] יגבו תוך זמן ב' חדשים ואם לאו שלא היה רוצה בחליפין ושמעון אומר שנתנו לו בלי תנאי והשיב השטר שנתן שמעון לראובן צריך היה שיקנהו לו בכתיבה ומסירה כו' והעדים שהיו בקנין המסירה אם הם אינן מעידין על תנאי אז חליפין גמורין הן בלי תנאי כיון שלא נעשה התנאי בפני עדים ואם לא היו עדים בקנין האיך יוכל ראובן לגבות השטר יאמר הלוה לאו בעל דברים, דידי את ואם יש עסק שבועה ביניהם גם על השטרות נשבעים מדרבנן מידי דהוה אקרקעות [והנה מ"ש שאם אין עדים מעידים בקנין חליפין גמורים הן בלי תנאי צ"ע הא אפשר שפירשו התנאי בינם לבין עצמם קודם גמר הקנין בפני עדים. גם מש"כ שאם אין עדים יאמר הלוה לאו בע"ד דידי את צ"ע הא בשטר שכ' שמעון לראובן בכ"י או בעדים שלא בפני ראובן ומפ' בו שמוסר השטר לידו אע"ג שמסרו בינו לב"ע סגי. אמנם כ"ז נתיישב בדברי הרא"ש ז"ל במש"כ ואם יש עסק שבועה ביניהם דלכאורה לפמ"ש בתחלה מאי שייך עוד עסק שבועה ואמנם לפמ"ש א"ש ומ"ש דאם אין העדים מעידים חליפין גמורין הן רצ"ל שנראין קצת דברי שמעון. ומ"מ שייכא להשביעו על טענתו וכ"כ רצ"ל שכשלא יהיו עדי מסירה יוכל לומר לאו בע"ד דידי את איברא שיש מציאות שבלא עדים ג"כ לא יוכל לומר כן. ויש עסק שבועה ביניהם והב"י (סי' ס"ו מחודש ט"ז) פ' ויש לתמוה עליו דכיון ששמעון גבאו מיד כבר זכה ראובן באותם מעות ושלו הן ובשביל ששמעון הטעהו לא הפסיד זכותו וכד"מ (סי' ר"ז אות ה') הביא דבריהם וכ' ול"נ דברי הרא"ש אם לא שיש שם אומדנא דמוכח בלא הטעות שמעון לא היה ראובן מחליף ובדברי ב"י כ' מאחר שידוע שהטעה לראובן אמאי לא יוכל לחזור והנה לענ"ד דברי הד"מ סתומים. והנלע"ד דמש"כ הרא"ש בשאלה וגבאו מיד ואמר לראובן שצריך ליתן זמן ב' חדשים יש לפרשו בב' פנים. הפן הא' שגבאו מקודם ואח"כ אמר לראובן וכן הבין הב"י והק' לו שמשעה שגבאו כבר זכה ראובן ושלו הן ובשביל שכיחש והטעה לראובן לא איבד זכותו דמסתמא לא הי' קונה שטר של שמעון בעד דמי' שכבר הם שלו והפן הב' שהא"י הבטיח ליתן תיכף ובטרם שנתן אמר לראובן ואח"כ גבאו. ומ"ש וגבאו מיד ואמר לראובן רצ"ל שמכבר אמר לראובן קודם שגבאו ובכה"ג לא זכה ראובן במעות ההם מעולם וכן הבין הד"מ ומש"ה לא העתיק קו' הב"י כמו שהיא בספרים שלפנינו (בסי' ס"ו) ובהגה"ה בתשו' הרא"ש שם אמנם העתיק קו' הב"י מאחר שידוע שהטעה לראובן אמאי לא יוכל לחזור וצ"ל שהי' להד"מ גי' אחרת בספרי הב"י. ושהק' להב"י על הרא"ש דכיון שהטעהו במה שאמר שצריך ליתן זמן ב' חדשים אע"ג שבשעת הטעות עדיין לא היו המעות ביד שמעון ולא זכה בהם ראובן למה לא יוכל לחזור והרי ע"פ הטעתו החליפו שטרותיהם. וע"ז כתב הד"מ שנראה דברי הרא"ש ז"ל אם לא כשיש אומדנא דמוכחא שבלא הטעות לא הי' מחליף באופן שיצא לנו דלהב"י יש מקום לומר דבשביל שהטעהו המקח מתבטל אפי' בפחות משתות אבל להד"מ בשיטת הרא"ש בשביל טעות אין המקח מתבטל עד דאיכא אומדנא דמוכחא ובפחות משתות שי"ל דמחיל אינש ולא מוכחא א"י לחזור ולבטל המקח אמנם אחר העיון נ"ל דדוקא בנידון תשו' הרא"ש י"ל שבלא הטעות אפשר לתלות שהי' מחליף בשביל הטרחת שמעון כיון שראובן נראה שלא הי' יכול לגבותו בנקל ושמעון נכנס להשתדל בגביית החוב שלו ס"ל להד"מ בשיטת הרא"ש דבשביל טעות בלבד א"י לחזור אבל באונאת פחות משתות ע"פ טעות הא' גם להד"מ המקח מתבטל דמה"ת לתלות במחילה כיון שי"ל שע"פ הטעות נתאנה ולא נתכוין למחול כלל ולכאורה