אגודת אזוב מדברי קפב

נכנס. ואין כאן אונאת שתות וגם כפי מה שנמצאת הצמר היא שוה כמה שנתן לו שמעון ושמעון צוח ככרוכיא שהצמר המשובח מכר פה כפי מה שחשבה לעצמו ובצמר הממוצע הפסיד מכפי מה שחשבה לעצמו ולמה יסבול הפסד שנית בהפרש שבין צמר ממוצע למשובח

הנה לדעתי דברי שמעון נכרים לאמת שרק על סמך דברי ראובן שאמר מתחלה במסלפ"ת. ובשני' לפני סוחרים אחרים בשעת מו"מ שרביעית הצמר הוא צמר משובח וטוב. על כ"ז סמך הוא וגמר וקנה ולא חש לפרש באשר יודעי ומכירי ערך ראובן מחזיקים אותו לנאמן ושלא יוציא מפיו כזבים לרמות במו"מ אפי' בכ"ש וכן הוא מוחזק לב"ד ואע"פ שלא פי' שמעון לראובן כן בשעת הקנין איכא לדעתי אומדנא דמוכחא טובא שעל סמך הדברים ההם קנה וניחזי אנן אם קודם גמר המקח נשרף הצמר המשובח ונשאר הצמר הממוצע בלבד הכי נימא שצריך שמעון ליתן בעד הנשאר היינו הצמר הממוצע כפי מה שהשוה עם ראובן בראשונה משום שלא פי' בשעת המקח שקונה ע"ד שיהיה בה כך וכך צמר משובח או אם נתגלה שהכרי של הצמר המשובח לא היה של ראובן מעולם ואין לו רשות למוכרה הכי נימא שצריך שמעון ליתן בעד הצמר הממוצע כפי מה שהשוה עם ראובן בתחלה משום שלא חש לפרש בשעת המקח מחיוב היות בין הצמר חלק ידוע מצמר משובח. ונימא בזה שבכ"ז נקנה מקח וא"צ לנכות האונא' מטעם שממילא לא נשארה אונאה כ"א בפחות משתות. ולדעתי ע"כ אין לומר כן משום דמוכחא מילתא טובא שע"ד הדברים שיש שם חלק צמר משובח קנה ואין זה נכנס בגדר אונאה פחות משתות כיון שלא היה האונאה בשומא של שווי המקח כ"א מצד אחר נגרם לו שנתאנה. ובנ"ד נמי במה שלא נמצא חלק רביעית מצמר המשובח בשלימות כיון שאין האונאה בשומא של שיוי המקח כי אם אפשר שאונאתו נגרמה לו מצד בטחונו ע"ד ראובן אין זה נכנס בגדר אונאה בפחות משתית ונראה דמוכחא מילתא טובא שע"ד סמך דברים הראשונים קנה

ואין לומר נהי ששמעון ע"ד הדברים הראשונים קנה מ"מ ראובן לא ע"ד כן מכר כי אם סתמא מכר ואית לן למיזל בתר דעתיה וכמש"כ התוס' ב"ק (דף קי.) ד"ה דאדעתיה וכתובות (דף מז:) ד"ה שלא דהתם לענין קלקול המקח שלאח"כ קיימו. אבל בקלקול של הקודם להמקח הוה מקח בטל אע"ג שלא פי' כדאיתא בכתובות (דף עו:) בהוגלד פי המכה דאזלינן בתר דעת לוקח ולא בתר דעת מוכר אע"ג דלא פי' שקונה ע"ד שתהיה כשרה ואפי' בסירכא דשכיחא מתבטל המקח לכמה רבוותא אע"ג דלא פי' ואזלינן בתר דעת לוקח אע"ג דשכיחא סירכא מטרפת ואפי' להרא"ש והרא"פ דבסירכא דשכיחא אין המקח מתבטל מ"מ מדחזינן דל"א כיון שקיבל טרפות דסירכא כ"כ יקבל על עצמו שאר טרפיות דמ"ש ליה טרפות סירכא משאר טרפיות והרי קיבל עליו טרפות בהמה זו וכמו שהעירני משכיל אחד והשבתיו עפ"ד הנה"מ (סי' רל"ב סק"ד) דטרפות דסירכא הוא דחשיב תנאי ולא שאר טרפיות ואע"ג שלא פי' לו ע"ד שתהא כשרה משאר טרפיות אזלינן בתר דעת לוקח אע"ג דעכ"פ קיבל טרפות סירכא דשכיחא ומכש"כ בנ"ד ועיין נה"מ (סי' ר"ז סק"ח וסי' רל"ב סק"ג) דאפי' לא פי' ע"ד לשוחטה המקח בטל ואי"ל לחרישה מכרתי דעכ"פ אינה בחזקת בריאה ואינה חיה ואע"ג דלא פי' שקונה אותה בחזקת בריאה אזלינן בתר אומדן דעתיה

ועיין בתשו' הרא"ש (סוף כלל צ"ו) הביאה הטו"מ (סי' רל"ב סעי' ה) שלא פי' כלל שקונה הבית בלא קלקול. ולאחר הקלקול נמי בית מיקרי ולכאורה למה ינכה לו הקילקול הא לא פי' אלא מכיון שהיה מכיר הבית שקונה. ולא היה מכר בו קלקול צריך לנכות מדמיו. ואע"ג דלא הוה אלא פחת מועט ולא פי' שקונה בלא קילקול. ומש"כ הסמ"ע (סקי"ג) ששמעון ראה הבתים כשבא לקנותם אין לו שום משמעות בדברי הרא"ש והטור כי אם שהיה מכירם ואפי' מכירם מזמן רב קודם שבא לקנותם אמרינן ע"ד זה קנה וה"נ בנ"ד מה שסמך על דעתו חשיב כהכיר בו ודוחק לומר דמשום שגם המוכר הכיר הבתים בלא קלקול וע"ד כן מכרם משא"כ בנ"ד דבתר דעת לוקח אזלינן ולא בתר דעת מוכר וכמש"כ והלוקח בנ"ד שסמך ע"ד הו"ל כהכיר שאין בו קלקול ואח"כ נתקלקל קודם שקנה דעכ"פ מנכה לו הפחת

וראיתי במח"א הל' מכירה דיני אונאה (סי' ח') שכ' ליישב קו' מוהרי"ט ע"ד הרמב"ם שכ' במוכר ערימה אע"פ שנמצא חסר על האומד ה"ז קנה וי"ל אונאה כפי שער שבשוק והק' מהרי"ט דהא דבר שבמנין חוזר בכ"ש ועכצ"ל שלא דקדקו לגמרי לקנות הן חסר הן יתיר א"כ למה יש לו עליו אונאה כשער שבשוק ותי' המח"א דאע"פ שלא הקפידו על המדה ועל המשקל לחזור בכ"ש מ"מ טעות באומד אונאה מיקרי וכמשפי' רש"י בב"מ (דף נו:) ויכול לטעון סבור הייתי באומד שכך וכך הוא ובנ"ד נמי י"ל טעיתי באומד הכרי של הצמר המשובח וסבור הייתי שיש בו חלק רביעי ומש"ה לא חששתי לפרש ולהתנות שנית בשעת המקח ולא נפיק מידי אונאה כיון שבאומד הזה הוה הטעות ביותר משתות ונהי דלענין דמים שנתאנה על כל הצמר הממוצע והמשובח לא נתאנה בשתות מעות. מ"מ כיון דאונאת האומד בכרי צמר המשובח הוה יותר משתות בתר אונאה זו אית לן למיזל כמו (בסי' רכ"ז סעי' ד) ובסמ"ע (סק"ט יוד וי"א) דאזלי' בתר שתות ויתר משתות במקח אע"ג דליכא שתות מעות וה"ה נמי בנ"ד דאיכא אונאה בשתות ויתר משתות שומת הכרי דהוה כשתות מקח. אע"ג דליכא אונאת שתות הדמים כולם

ובחו"מ (סוס"י רל"ב) דאמרי' הדמים מודיעים כשאין סותר הלשון. ומשמע דאפי' בפחות משתות אמרינן הדמים מודיעים ולא תלי' באונאה מדמוקמי' לאין דמים ראיה באייקר בישרא וקאי בדמי רדי' ממש והאונאה בשביל טירחא יתירה ולא מוקמי' באיכא הפרש בין בשרא לרדי' בפחות משתות ועכצ"ל דבפחות משתות נמי הדמים מודיעים דלא תליא באונאה וא"כ בנ"ד י"ל דמי' מודיעים שעל סמך דבריו או טעות באומד הכרי קנה ולא שגמר לקנות בכל ענין שנתאנה בשיוי המקח פחות משתות

וראיתי במח"א הל' מכירה דיני אונאה (סי' ז) שכ' ע"ד הרמב"ם שבחו"מ (סי' רכ"ז סעי' ט"ז) כשהיה דינר זהב בכ"ד דינרי כסף וצרפה בכ' מחזיר אונאה פחות מזה מחילה. דלפי' רש"י בקידושין דפחות משתות הוה מחילה לפי שאין כל אדם יכול לצמצם וע"פ המבואר באשר"י פ' הזהב שפחות משתות דרך למחול משום שאפי' יבוא המתאנה לערער לא ישומו השמאים בשוה [וכעין זה כתב הטור ז"ל בשם הרא"ש הביאו הסמ"ע (סק"ב) שא"י לצמצם המקח] א"כ בדבר הידוע לכל ועומד להתברר בודאי אפי' פחות משתות לא מחיל אינש וכן משמע בפ' המוכר פירות פחות משתות כיון דלא ידוע מחיל אינש משמע דבמידי דידוע לא הוה פחות משתות מחילה ממילא בצירוף מטבעות דידוע ועומד להתברר לא מחיל אפי' על פחות משתות עיי"ש. א"כ בנ"ד טעות השומא בכרי צמר המשובח כיון דבודאי עומד להתברר מחזיר גם אונאת פחות משתות אמנם לא ראיתי להפוסקים ז"ל שיחלקו לומר דליתא להאי דינא לשיטת רש"י ז"ל ובחו"מ שם הובאו דברי הרמב"ם ז"ל כאילו אין עליהם שום חולק וצ"ל דס"ל דלא פלגינן בפחות משתות בין עומד ובין אין עומד להתברר וגם המח"א (סי' י"ז) לא נתן טעם לדברי הראב"ד בנתן סלע שנפחתה בחזקת שלימה דהוה מקח טעות אפי' פחות משתות משום שעומד להתברר ע"פ משקל שנפחתה ולא מחל אפי' על פחות משתות לכאורה נראה דלא פסיקא לי' חילוק זה: