אגודת אזוב מדברי קפא

יותר משויו. ועי' נדרים (דף ל"א) הנאת לוקח והנאת מוכר וה"ה די"ל במידי דקפצי עלי' זבינא הדרך לגבותו בחובו קצת ביותר משויו וא"כ לכאורה ליכא בנידן דידן דין אונאה

אמנם כיון ששמעון טוען שמעולם לא הי' כונתו לקניית החפץ ולקחו רק כדי שיתפוש את ראובן על חובו א"כ לא שייך כל הני טעמי דהא דיותר משיעור שיראה לתגר או לקרובו ליכא אונאה היינו מטעם שמחל וכמ"ש רש"י ב"מ (דף מ"ח) ד"ה עד כדי וכן הטעם דלפי שרצה להציל מעותיו זלזל ומחל על האונאה והכא לא שייך לומר כן כיון שעומד וצווח שמעולם לא הי' כונתו למחול וכל מה שעשה הי' בכדי שיוכל לתפסו. וא"כ לעולם חוזר על אונאתו. אולם משמע בש"ך (סי' רכ"ז סעי' ז) דלא מיהמן לומר לא נתרציתי אלא במיגו וכן נראה מדברי הש"ך שם דבלא נתן מעות נאמן לומר לא נתרציתי במיגו דנתתי. [ויש לעיין בדברי הש"ך הללו אם לא הוה מיגו במקום עדים] שמכ"ז נראה דבלא מיגו לא מיהמן לומר לא נתרציתי. והנה חקרתי בנ"ד היכא מצי להאמין את שמעון שלא הי' כונתו לקנות החפץ רק לתופסו למשכון על חובו והא מבואר בח"מ (סי' ד' וסי' צ"ז סעי' ו) שהלוקח משכון בע"כ של לוה עובר בלאו דלא תבוא אל ביתו ועיין בקצה"ח (סי' ד) שהביא דברי הזוה"ק פ' במדבר בחומר ענין זה וא"כ איך נאמינו שלא התרצה לקנותו ולקחו רק בכדי שיהי' לו משכון והא אין אדם משים עצמו רשע. ונהי שהרבה מהאחרונים ה"ה היש"ש ב"ק (פ"ח סי' כ"ב) ובמש"ל (פ"ו ה"ז) מהל' עדות ובשושנת העמקים לפרמ"ג (כלל י"ב ח"ו) ובשו"ת מהרי"ט צהלין (סי' רמ"ז) חככו לומר דהיכא שסוף סוף הוא עושה עברה קלה אדם משים עצמו רשע לעבירה חמורה וא"כ ה"נ בנ"ד שעתה עכ"פ עובר עברה י"ל דאדם משים עצמו רשע ונאמן לומר שלמפרע לא נתרצה. לא דמי כלל דבדברי האחרונים שהבאתי כיון שבשעה שעובר העברה קלה על אותה שעה עצמה אומר שעבר אחמורה שפיר י"ל דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אבל בנ"ד דנהי שעתה הוא עובר עבירה במה שתופס החפץ למשכון שלא ברשות מ"מ בשעת קניית החפץ הראשון ליכא הוכחה שעבר עבירה והיאך נאמינו להשים עצמו רשע משעת קניית החפץ עד עתה שתופס החפץ למשכון הי' בחזקת כשרות בין הזמנים הללו והאיך נאמינו להשים עצמו רשע למפרע וא"כ אע"ג דלא נתן מעות יש לעיין היכא מיהמן במיגו לומר לא נתרציתי והא אין אדם משים עצמו רשע ובישוב דבר זה אמרתי עפ"מ דאי' במס' ב"מ (דף.) לענין חשיד אממונא לא חשיד או חשיד אשבועתא דההיא דמשביעין אותו ג' שבועות ואחת שאינה ברשותו דפריך והא קעבר על לא תחמוד ומשני לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ועי' מהרש"א שיש ללמוד דמי שעובר עבירה שאינה במשמע לאינשי שזה יהי' עון אשר חטא אינו נפסל א"כ י"ל הא דאין אדם משים עצמו רשע היינו בעבירה שמפורסמת לעברה לכל אבל בעבירה שאינה ידוע לכל י"ל דאדם משים עצמו רשע ומיושב בזה קו' הפ"י כתובות (דף יט:) על תוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים דלא יועיל מיגו משום שמשים עצמו רשע על לא תשכן באהליך עולה ולפמ"ש י"ל דלאו כ"ע דינא גמירי דאל תשכן באהליך עולה קאי על שטר אמנה ושפיר אית לי' מיגו ועי' בקו"א לפ"י (סי' נ"ט) וא"כ י"ל דה"ה לאו דלא לקחת משכון בלא רשות הלוה לאו כ"ע גמירי לי'. ובפרט בנ"ד שזה האיש שמעון אפי' ידיעת בית רבו לא הי' לו ואינש דכוותי' כיון דלא נפסל בעבירה זו י"ל דלא שייך גבי' אין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש. ועיין שו"ת הרשב"ש (סימן תקל"א ותקל"ב) דלא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע רק במידי דעדות ולא בשאר דברים אך רוב האחרונים ז"ל לא נחתו לחלק כדבריו ז"ל אכן אכתי צע"ג היאך יהי' נאמן לומר לא נתרציתי על החפץ הראשון במיגו של החפץ השני והא הו"ל מיגו מממון לממון ועיין בכללי מיגו (סי' פ"ב)

ויש לעיין דאף שנאמר דמהני לי' מיגו זו. או שנאמר דלומר לא נתרציתי לא בעי מיגו מ"מ בנ"ד שכבר נסעו כהיום האנשים שקנה ראובן אצלם החפצים הראשונים ואם הי' שמעון מודיע לראובן שאין כונתו לקנות החפצים בעוד שהמוכר הי' במקום ההוא הי' לו על מי לחזור ולהשיב את החפצים נראה דשמעון מחייב לפצות את ראובן ולשלם לו כל מה שיפסיד מדינא דגרמי ומצאתי נידון כעין זה בפנים מאירות ח"א (סי' פ"ב) הובא בבאה"ט חו"מ (סי' ר"ד סקי"ד) והראה הבאה"ט גם לשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קנח) שכ' הפ"מ שחייב לשלם מדינא דגרמי ואף שראיתי שאאמו"ר הגאון שיחי' רשם על גליון פמ"א שלו וז"ל המעיין בקצה"ח (סי' שלג סק"ב) יראה שיש לדחות ראי' זו וכדברי הקצוה"ח כן נמצא במחנה אפרים הל' גזלה (סי' י"א) היינו רק בנידון של הפמ"א שלא גרם לו הפסד רק שעתה אין כאן קונים כמו ביום השוק והו"ל רק מבטל חנותו של חברו דפטור לפי שרק מזיק בידים חייב בשבת ולא בגרמי או משום דשאני שבת דאדם לשבת דבע"ח עיי"ש בקצה"ח שהראה אאמו"ר הגאון שיחי'. אבל בנ"ד שאם הי' חוזר בקנייתו בעוד המוכר במקום והי' מחזיר לו החפץ לא כן עתה שעולה לו היזק מסויים אינו ענין למבטל כיסו של חבירו והו"ל מזיק בידים. ואין להעיר מע"ז (דף ל:) גבי מים שנתגלו דלא ישקם לחתול דחברי' זימנין דבעי לזבוני' ומפסיד לה מיני' דשבת דבע"ח אסור די"ל לכתחלה ודאי אסור ולמ"ש לחלק א"ש טפי דכשלא יוכל למכור אח"כ הו"ל מזיק גמור ועיין שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קע"ח) שכתב ואם יש עדים שתבע ראובן את שמעון או הבנים לבנים את הסחורה בזמן היוקר ולא רצו ליתנה להם חייבים משום דינא דגרמי כשורף שטרותיו של חבירו שחייב מדין מזיק עכ"ל שנראה מדבריו כדברי הפמ"א. אלא שיש לעיין בדברי הרדב"ז בתבע ראובן את שמעון למה יתחייבו הבנים לשלם בעד מה שהזיק אביהם וכן העלה ג"כ הרדב"ז בח"א (ס"ס שצט) וכתב שם ואם מת לא קנסו בנו אחריו עיי"ש. וכשתעיין בדברי הרדב"ז בח"א (סי' שצט) תראה שבנ"ד אכתי יש לפטרו כיון שההפסד בא בב"א בנסיעת אנשים מן המקום. וזה לא הי' בשעת קניית החפץ ולא עביד מעשה בידים וצ"ע להלכה ומכש"כ למעשה וה' יאיר נרי במאור תוה"ק

סימן ט ראובן מתושבי עירי אמיד בעושר וצורבא מרבנן מוחזק למכיריו לאיש נאמן סיפר דברים לשמעון מיודעו הדר ברחוק ז' פרסאות מפה בהיותם במק"א שיש לו באוצרו כך וכך ככרים צמר שג' חלקים הוא צמר ממוצע וחלק א' צמר משובח. והתפרדו זה מזה כב' שבועות אח"ז בא שמעון לפה והלך עם גיסו הסרסור מפה לראובן ומסר להם ראובן מפתחות האוצר והלכו וראו כרי צמר ממוצע וכרי צמר משובח ונסתפק להם אם יהי' חלק רביעי צמר משובח ובאו לשאול את לוי שעשה מלאכה בצמר ראובן אם כנים דברי ראובן והשיבם שאינו יודע הבירור. ושמעון שלח גיסו לגמור ההשואה עם ראובן ואח"ז בא שמעון ונתן עירבון וכששקלו הצמר ולא נמצא חלק רביעי צמר משובח. תובע שמעון בהיות שרק ע"פ דברי ראובן שא"ל במסלפ"ת וששמע מגיסו שלפני ימים אחדים אמר כ"כ לפני סוחרים אחרים שנדברו עם ראובן ע"ד לקנות הצמר שחלק רביעי הוא צמר משובח. על סמך הדברים ההם גמר ההשואה ולא חש לפרש כזאת בתנאי. וע"כ ינכה לו הפחת שבין צמר ממוצע למשובח. בערך ההשואה על ג' חלקים צמר ממוצע וחלק א' צמר משובח. וראובן השיב דכיון דלא פי' שמעון שעל תנאי זה קונה בודאי לא הקפיד ע"ז. ושלא ע"ד הקפדה כי אם ע"פ דמיונו שכן הוא באו דבריו לפני שמעון ולפני הסוחרים אבל להבטיח ולהתנות לא הי'