אגודת אזוב מדברי קפ

למפרע ועי' בקצה"ח (סס"י ע"ג) דבכה"ג מהני גם לרש"י ז"ל ועי' בשו"ת שמש צדקה (סי' ס"ב) שדחה פסק השואל והעלה דלאחר זמן החזרה נתגלה שקנה הלוקח הפירו' למפרע: ועיין בתומים שם ולפ"מ דקיי"ל להמחבר דמהני מעכשיו לבטל אסמכתא גם במקום שיש הזלה כדי ביטול המקח מהני מעכשיו וגם בש"ע מהגאון מוהרש"ז והנוב"י לא מיירי אלא בשיש לו זכות לחזור ולקנותו לעולם אבל בשזכותו לחזור ולקנותו עד זמן ידוע וכבר עבר הזמן מודים דאין עוד צד ריבית בדבר וכל הפירות היינו השכר דירה משעת כתיבת השטר ללוקח הם וממילא ע"כ השטר ניתן לכתוב

ומה שהחכם החזיק לבאר ולאמץ טענת האלמנה דעכצ"ל שמעולם לא היה שום מדובר לצד מכירה כי אם להלואה ולבטחון בעלמא נכתב השטר בלשון מכירה דמי פתי ימכור בית בשוה שליש או רבע דמיו ולא די שאין לראובן זכיה בפירות אלא דהדרי' למילתא קמייתא דכיון שלא ניתן לכתוב על המכירה היה שמעון נאמן לומר פרעתי לענ"ד לא הועיל בזה כלום דאפי' לפי דבריו אי תימא שלשון המכירה נכתב רק לפנים לבטחון והמעות נתנו בהלואה בעלמא עכצ"ל שבתורת היתר עיסקא ניתנו דהא ידוע מילתא דראובן שתמיד לוה ומלוה מעות לאינשי ועפ"י היתר ותיקון חכמז"ל הוא עושה מעשהו כידוע לכל אנשי העיר ומסתמא השתא נמי בדין קא עביד וכמו שטוען שעשה בשט"ח שי"ל על שמעון גופיה מסך צ"ט רו"כ. וא"כ זוכה בדין בפירות של מעותיו ע"פ היתר וביטול טענת הפירעון כבר ביארתי. ותו דכיון דאמרת שהשטר נכתב לבטחון ההלואה ע"כ נכתב שלא יוכל לטעון נגדו. ויהיה לו הכח יותר מאילו היה בידו שט"ח בח"י ואי"ל ולטעון פרעתי נגד שטר זה מה תימא נהי שלכל מעשה ראובן ע"פ תיקון חכז"ל קא עביד מ"מ השתא מיהא מיטעא קא טעי וסבר כיון שנכתב שטר מכירה לבטחון לא בעי להיתר עיסקא לפי שהפירות הבית שקנה הוא אוכל עתה בהיתר. א"כ ע"כ בעית לומר שהיה המדובר בחד צד על מכירת הבית ג"כ ולא הוה הלואה גרידתא. דאם לא היה כי אם הלואה בעלמא ולא נדברו ע"ד מכירה רק שענין המכירה נכתב לפנים ולבטחון בלבד לא היה טועה שא"צ להיתר עיסקא וכיון שעכצ"ל שהיה מדובר שלבטחון הפרעון כותבין השטר באמת ותמים שבאם לא יפרענו יוחלט הבית לאחר הזמן שמה"ט הוא דאפשר לומר שטעה וסבר שא"צ להיתר גם לתוך הזמן א"כ איפוא עתה אחר שעבר הזמן קנה למפרע דכיון שנכתב שהקנהו לו מעכשיו והחזיקו בדרכי העולם והטבע נסתלקה האסמכתא וקנה. ולפי דברי ראובן שתבע את שמעון לדין לפני הרב אב"ד והי' הפס"ד בתורת פשרה שאם יחזיר הדמים ישלם בעד הזמן שעבר רק ר"מ זהו' לשנה ואם יתברר שכנים דבריו עכצ"ל שהי' המדובר ביניהם בפירוש שאם תתבטל המכירה י יהיו המעות ביד שמעון בתורת עיסקא וזכה בפירות מעותיו גם בתוך הזמן ומה שדחה דמשעה שמת שמעון בטלה העיסקא. הן לא מצאתי דבר זה ביו"ד (סי' קע"ז סל"א) ש ובחו"מ (סי' קע"ו סעי' י"ט) אלא שהברירה לבטל העיסקא: אבל אם נשאר המעות בידי היתומים והתעסקו בו ודאי יש לו חלקו בריוח ועי' בס' עצי לבונה (סי' קע"ז) שדחה מנהג הדיינים שדנו כן וגם הדיינים ההם י"ל דוקא בהניח הנותן מעותיו בידי היתומים ולא תבעם. אבל בכעין נ"ד שאם נאמר שלא הי' מכירה כי אם הלואה ועל בטחין הפרעון נכתב בענין מכירה הרי חזינן שעוד בחיי אביהם התחיל לתבוע ע"ד פרעון מעותיו ואביהם וגם היתומים עכבו הפרעון שלא לרצונו. גם הדיינים ההם יודו שיש לו חלק הריוח שלו ע"פ היתר עיסקא עד יום הפירעון. ואין יכולים לטעון לא הרוחנו שהרי בעצמם התנצלו שאחרי מות שמעון לא נשאר רכוש. ואדרבה נשאר בע"ח רבות לאחרים ואחרי מותו שילמו חובות והשיאו יתומות שנשארו אחריו והוציאו הרבה לצורכן וידוע שכל הב"ב התפרנסו עד עתה בכל צורכי האדם אם כן ע"כ שהרויחו בעסקיהם ומגיע לראובן כל חלקו ומכ"ש בנ"ד כפי מה שטוען ראובן שלקח שמעון המעות לקנות הבית משאר אחיו יורשי אביו ושכר הבית הי' הריוח. א"כ אין יכולין לומר לא הרוחנו. וגם אין לומר שמיתת שמעון תגרום ביטול זכות ראובן מכח העיסקא כיון שהיתומים לא חדשו דבר בעסק זה כלל. והעסק נמשך עוד ממעשה שמעון בעצמו שעסק בחייו. ובכעין זה לא יעלה ע"ד שום דיין לדון כן שהמיתה תבטל העיסקא

והנה למה שעתה בא ראובן ליפרע מיתומים קטנים: לענ"ד כיון דאין נפרעין מהם משום שמא יש להם ראי' ששוברים בה השטר (בסי' ק"ח סעי' ג') בנ"ד אחר שישבע ראובן אין לחוש עוד שהרי שמעון לא טען שיש לו ראי' או שהי"ל ונאבדה ומהיכן יבוא הראי' לידם ואולי י"ל כמו בנתנדה ומת בנידוייו דנפרעין מיתומים קטנים אע"ג שדרך לשלם אחר הנידוי כדי שיתירו לו אמרי' כיון דלא ידעי' שפרע נפרעים מהם אפי' מלוה ע"פ דלא שייך שטרך בידי מאי בעי מכש"כ בנ"ד כיון שאין דרך לפרוע מבלי שטר אחר נפרעין גם מיתומים קטנים ולפי טענת ראובן שמעותיו נלקחו לקניית הבית בלא"ה מותר לגבות מיתומים קטנים כמבואר (בסעיף ד) וצ"ע אם א"ל נהי דב"ד אין נפרעין מיתומים קטנים הבע"ח שיודע האמת מותר לתפוס וה"ה שמותר לכוף על הפרעון בערכאות

סימן ח עובדא באה לפני בראובן שהוא סרסור במכירת חפצים שמכר חפץ של שמעון בסך ידוע והי' קשה לשמעון להוציא מעותיו בעד החפץ שלו מראובן. והי' כאשר אח"כ הי' לו לראובן חפץ בסרסרות למכור קנהו ממנו שמעון בעד סך שעלה יותר מזה שהי' מגיע לשמעון מראובן ושלם לו התוספות והמגיע לו נכה מקניית החפץ שקנה שמעון ועוד אחר ב' ימים בא שמעון ולקח מראובן עוד חפץ א' ועכב החפץ אצלו ולא נתן המעות בעדו לראובן וכאשר שלח ראובן או שיחזיר לו שמעון החפץ או יתן לו המעות בעדם היתה תשובת שמעון שכשיחזיר ראובן לשמעון מה ששמעון נתן לו הן המגיע לו בעד החפץ של שמעון שמכר ראובן והן את הדמים שהוסיף אז ישיב לו שני החפצים שלקח שמעון מראובן באשר שנתאנה בקניית החפץ שלקח מראובן ולא היתה כונתו מעולם לקנות את החפצים רק כדי שינכה לו את החוב שלו וידמה ראובן שכבר סילק את שמעון מעליו ויוכל לבוא לתפיס את ראובן וכמו שעשה אח"כ וראובן השיב כי החפץ נמכר לשמעון ואין בו שום אונאה וגם בהיות שהוא לקח החפץ מאנשים אשר היו אז במקומו וכעת נסעו משם אין לו על מי לשוב ולתבוע את המגיע לו וגרם לו שמעון הפסד במה שלקח את החפץ באם שלא הי' כונתו כדי לקנותו באמת

תשובה בחו"מ (סי' רכ"ז סעי' ז) דלאחר כדי שיראה לתגר או לקרובו אין המקח חוזר ביותר משתות ואין צריך להחזיר האונאה וא"כ לכאורה בנ"ד שכבר עברו ב' ימים קודם שתבע שמעון את האונאה שנתאנה בחפץ שקנה ליכא דין אונאה עוד יש לעיין כשם שמוכר מחמת דחקו אין בו אונאה (בסי' רכ"ז סעי' ט) ה"נ קונה מחמת דחקו שצריך להחפץ ליכא אונאה דאמרי' שמזלזל במעותיו כדי שיקנהו וקצת ראי' לזה מס"ת מרגליות ובהמה דמפני שאדם רוצה לזווגן אין בהם אונאה לר"י. ונהי דלא קיי"לן כר"י כדאי' שם (סעי' ט"ו) מ"מ קונה מפני שצריך לחפץ מסתברא דליכא אונאה דאמרי' שמזלזל במעותיו כדי שיקנהו. וא"כ בנ"ד י"ל ג"כ שכיון שלא הי' יכול להוציא מעותיו מראובן מש"ה זלזל בקניית החפץ כדי שיגבה עכ"פ מה שיגבה עבור חובו וכה"ג אמרי' בב"מ (דף קיח.) ממרי רשותיך פארי אפרע ונהי דהתם כיונו לסובין בשויין מ"מ כיון דלא קפצי עלי' זבינא הו"ל כעין