אגודת אזוב מדברי קעא

הרמ"א דאפי' כשברור לדיין שתובע בפחות משום שטועה בדין דאין לו לפסוק יותר מהתביעה רק לזרז הנתבע שיקיים הדין כפי התביעה ואי לא יפסוק עליו כראוי לו ואפי' לשיטת הש"ך דאם ברור שטעה רשאי לפסוק יותר אלא דהיכא שיש לתלות במחילה תלינן דידע ומחיל א"כ בנ"ד: לא הו"ל להדיין לפסוק יותר ממה שתבעה. דהא י"ל שמחלה על השאר. אלא אפי' לפ"מ שהק' האו"ת והקצה"ח וס"ל דלא תלי' במחיל' ודהו"ל מחילה בטעות ולפ"מ שחילק הנה"מ בין אם לא יהי' גזל בידי הנתבע אם לא יתן להתובע כפי המגיע. בין אם יהי' גזל אצל הנתבע כשלא יוציא מתח"י דמי החיוב שעליו אל התובע הנה בנ"ד לא הו"ל להדיין לפסוק יותר שהרי יש לתלות שבשעת כתיבת המתנה הי' מדובר ביניהם שבמתנ' זו תהי' נכללת הכתוב' שע"פ דתה"ק ותקחכז"ל שהרי ע"י מתנה זו כבר לא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואין זה בכלל כל הפוחת ואין שום גזל בידם של יתומים גם י"ל שכבר קבלה או תפס' מנכסי היתומים כשיעור הכתוב' והמזונות ומה"ט לא תבעה רק האלפים זהו' והמורה לא הו"ל לסמוך על שתשבע קודם הגבי' שבועת האלמנ' ולפסוק לה יותר מתביעת' כיון שעכ"פ בשעת ההורא' לא הי' ברור אצלו שמגיע לה יותר מתביעת' ודאיכא גזל אצל היתומים ומה גם בדבר המזונות:. שבכתבים שלהם בערכאות בא מבואר שפוטרת את יורשיו מהעמדת קרן קיימת. מה שיהי' הפירות לצורכ' דהיינו למזונותי' ופרנסתה שלא יפה הורה ואם שיש לפקפק קצת שלא הי' הכונה על המזונות מ"מ כיון שלא טענ' בפירוש לא הו"ל לפסוק לה יותר מכדי תביעת'

גם בענין מזונות הבת הגם שלכאור' נרא' שאין האם חייבת לשלם בעד מה שזן את בתה ועל הבת הוא שיש לצדד ולומר שצריכה לשלם כמבואר בח"מ (סוס"י רמ"ו) ועיין יור"ד (סי' רנג ס"ה) ובש"ך (סק"ט) דביתום א"צ לשלם אם פי' שזן אותו בהלואה אבל האם א"צ לשלם בעד דלא עדיף מאם פרנס אשת חברו וה"נ אף שהאב והאם צריכי' לפרנס בניהם ובנותיהם מ"מ כשפרנסם אחר א"צ לשלם. ומכש"כ בתה גדול' דליכא חיובא כ"כ כדאיתא בכתובות (דף מט:) אמנם עיין סמ"ע (סוס"י רמ"ו) שהראה לחלק בין שהלך הבעל למדה"י ובין היכא שנשאר הבעל כאן וא"כ בנ"ד יש קצת לחייב האם שהרי הבת היתה במקומה ועיי' באה"ע סי' ע"א בבאה"ט סק"א בשם הר"י וויי"ל דעל האם ליכא חיוב. איברא שמבלעדי כל זה באם אמת הדבר שהאשה הרגיל' קטטות ומריבות עם בעלה עד שהוכרח לזון את בתה והבעל אמר לבניו שאינו נותן המזונות בתורת מתנה ושמוכן הוא לנכות דמי המזונות מן המתנ' שהבטיח לה וגם יורשיו לאחר פטירתו ידונו עמה גם ע"ד המזונו' של הבת הי' ראוי להשביעה אם לא כדברי היורשים כן הוא: ואם תודה לדבריהם או שיבורר כן ע"פ עדים יש לנכות לה בעד מזון בתה שאין לומר בזה דאגב אונס הקטטות גמר ואקני המזונות במתנה ועי' בח"מ (סי' ר"ה) דאם לא מסר מודעא לא מהני טענת אונס דאמנם כ"ז כשפירש והקנ' במתנ' ובעדים אבל מגדל יתום או זן אחד ע"פ אונס צריך לשלם לו וה"נ האם שהיא גרמ' קטטה והכריחה את בעלה על מזונות הבת שצריכ' לשלם וינוכה לה מן המתנ'. וע"כ הי' דעתי נוטה שראוי לפשר ביניהם וה' יאר נרי במאור תוה"ק ויזכני לדין משפט אמת ושלום ולזכות לקבל פני מורח ודאין בבא"ס

סימן ג ראובן ושמעון דרים בשכירות בבית לוי לראובן מושכרים ד' חדרים ובית אוצר העומד בחצר הבית נגד הבית ולשמעון בי"ת חדרים ובית אוצר שכר בבית יהודא ברחוק איזה בתים מדירתו. והנה ראובן לא מצא לעצמו קורת רוח מדירתו שצריכה תיקונים לפי דבריו גם עלה ברצונו לעקור דירתו מעיר הזאת. וכבר גילה הדברים לפני רבים. על כל אלה הודיע ללוי שלא ישאר בתקופת העת של השכירות בדירתו ואוצרו. ושישכירם למי שיחפוץ ואח"ז בהודע לו שאין שמעון מוצא קורת רוח מאוצר ששכר בבית יהודה ושרצונו לשכור אוצר במקום אחר אשר נקרה לפניו ברחוק יותר מדירתו ובמקו' אשר יכון לפי דעתו יותר למסחרו אמר ראובן לשמעון עצתי תנתך שתשכור האוצר המושכר לי מלוי ולמה שהשיבו שמעון שמקום האוצר אשר נקרה לפניו נכון יותר לפניו. השיבו ראובן הנה נגד זה האוצר הזה בחצר שאתה דר בו ובזה יכון לפניך יותר. והוסיף עוד לאמר כי הי' ראוי לשמעון שגם במקום הב' חדרים שדר עד כה. ידור בב' חדרים מן הד' שדר בהם ראובן. כי אף שיעלה שכרם קצת יותר ינוח לו. ואחרי דבריו של ראובן נסה שמעון לדבר עם לוי בדבר שכירות האוצר בלבד. ובא עמו על ההשוא' וגמרו הענין ביניהם בת"כ זה לזה. ונתן שמעון ללוי מקצת מדמי השכירות המגיע לרבע שנה. ואחרי עבור איזה שבועות כשתים ושלש שבועות השלים לו עד דמי השכירות לרבע שנה ובכל משך הזמן ההוא לא גילה ראובן שרצונו להשאר בדירת החדרים ותשמיש האוצר [בשגם שכבר החליט בדעתו להשאר עוד בדירתו בעיר הזאת וידע ששמעון גילה ליהודא שאינו רוצה להשאר בשכירות אוצרו וידע שלא השתדל כלל בשכירות האוצר שנקרה לפניו ושאחרים שכרוהו ומכ"ז הבין וידע ששמעון שכר אוצר לוי כפי עצת ורשיון ראובן] אך השתדל בשכירות דירות ואוצרות אחרות. ואחר עוד איזה זמן בא ראובן אל חותן שותפו של שמעון ובקשו שיגלה לחתנו ולשמעון שבשום אופן לא ישיגו האוצר שבאם אמנם ברצון נפשו רוצה לעקור דירתו מבית לוי באשר צריכה הרבה תיקונים ולהחזיר האוצר כאשר שכרו שמעון אך אשתו אין רצונה כעת לצאת מהדיר' מטעם שבתם עומד על פרקה. ע"כ אי אפשר שיחזיר האוצר. ואותן שותפו של שמעון גילה הדברים ועבר עוד זמן מה ובהגיע עת מסירת האוצר תבע שמעון ללוי שישלים לו מסירת האוצר המושכר לו: והשיבו לוי שיתבע את ראובן שיצא ויחזירנו לו וכשתבעו לדין פסק הדיין שצריך שמעון לתבוע את ראובן כרצון לוי ובא ראובן וטען דינא דבר מצרא

בחו"מ (סי' קע"ה סעי' ס) הביא המחבר דעת הרמב"ם דבשכירות ליכא דינא דבר מצרא. והרמ"א הביא דעת הרא"ש שיש בשכירות דינא דבר מצרא והרבה אחרונים הסכימו לדעת הרא"ש. ועי' שו"ת מהרי"ל (סי' פ"א). ולכאורה הי' נלע"ד דע"כ לא פליגי אלא על משך הזמן ששכר לענין אם יש לשכור או למכור על המצר ששכר כבר וכן במי שיש לו בקנין עולם ועתה יש לשכור על המצר. אבל מה ששכר לזמן ידוע שיועיל לו להיות מצרן לאחר ככלות שכירותו לכ"ע אין בו דינא דבר מצרא שאין התקשרות לזמן ששכר עם הזמן העתיד. וע"כ אדרבה שמעון נקרא מצרן לדעת הרא"ש ששכירות החדרים שדר בהם לא כלתה ולא תכלה בקרוב. ועתה שנשכר האוצר שבחצר בית דירתו הו"ל מצרן. אבל ראובן שעתה תתום שכירות דירתו ואוצרו. גם להרא"ש לא חשיב מצרן בשביל מה שהיו החדרים והאוצר שכורים לו עד הנה אמנם דעתי הנבער' בטלה נגד דברי הטו"ז שכ' להיפוך דלענין שכירות הדבר המושכר על זמן שאחר כלות שכירותו גם להרמב"ם יש בו דינא דבר מצרא הובאו דברי הטו"ז בקצה"ח ונתיבות המשפט ועי' בנה"מ שכתב בשם הב"י דדוקא קודם שכלת' זמן שכירותו הוה מצרן לשכור על לאח"כ. אבל כל שכבר עבר זמנו אין לו עוד דין מצרן מאחר שכבר עבר זמנו ולא נמצא בב"י מדין זה כלל. אך מתשובת הרי"ן שושאן שהביא (במחו' לד) יש מקור לסוף דברי הנה"מ] ועפ"ז לכאורה שפיר טוען ראובן דינא דבר מצרא לפי שעודנו יושב בחדרים ומשתמש באוצר ורצונו להשאר בו עוד

אמנם מכיון ששמעון רצה לשכור אוצר אחר שנקרה לפניו וראובן יעצו לשכור אוצר המושכר לו.