אגודת אזוב מדברי קסח

וחתמו בלילה: ובמה שנסתפק התומים (סקכ"ג) בדיינים קרובים ללוה לענ"ד מצד הסברא דפסול. ולמש"כ דבעי' לפרש הלוין ל"ק. אלא דקו' למה מוקדמין כשרין תיקשה דלזה לא יועיל מש"ל לתרץ דהחשש שכיח וי"ל דודאי משנעשה קרובו לא יחתום חובתו וכיון שצריך לפרש הלוין לא יחתום וא"ש

ודע שבס' שער משפט הביא שיטת ס' יראים (סי' רעח) שאחר שמיטה הלוה חייב לפרוע אלא שהמלוה חייב להשמיט וב"ד כופין אותו ע"ז [ודוקא ב"ד דא"י סמוכין]. וקצת הי' נ"ל ראי' לדבריו מדאמר אביי לאבא ב"מ בגטין (דף לז:) אמטיית זוזי לבי מר אלמא שגם אחר שביעית חייב לאמטינהו לי' לרבה בע"ח ואבא ב"מ נמי מעיקרא מי לא ידע שעברה שמיטה ולמה זה אמטינהו מעיקרא מיהו י"ל כיון שלא היה ברור שרבה שכח ולא כתב פרוזבול הוצרך להביאם ואביי נמי מצד טעם זה כבר יכול להיות נכנס לדבר עמו. ותדע דהא אמירת ואעפ"כ ודאי לאו דינא הוא ואפ"ה יעצו בזה לבסוף ה"נ הי' מתחלה מעשיהם שלא מצד הדין הגמור

והנה בס' שער משפט הביא דעת הרא"ב כהן במרדכי ושכן נראה דעת הר"ח דממילא בלא אמירת המלו' נפקע החוב ולענ"ד י"ל דליכא פלוגתא והרא"ם מודה לר"ח ור"ב כהן דמעיקר הדין ממילא נפקע אלא שהרא"ם חידש וי"ל דהר"ח וראב"כ מודו לי' דהשתא בתר תקנת מסירת החוב לב"ד בפרוזבל או בע"פ בלא מסירת שטרות חיובא רמיא אלוה לפרוע עד דאמר משמט אני דספק שמא שכח מלוה למכתב פרוזבול או למסור בע"פ אין מוציא את הלוה מידי ודאי חיוב דאפי' כשאין נוהגין לכתוב פרוזבול שאין נאמן לומר הי' לי ואבד מ"מ ספק הוה וגם כשאין אומר שהי"ל ואבד לא מיחשב הודאה ובספק קאי. אלא דהיכא דהוה בב"ד סמוכים של א"י קנסי' לי' לחושבו כמוד' ומברר שלא הי"ל ולא בשאין סמוכין כב"ד של חו"ל

ובזה יש להבין מה דקרי ליה קנס היינו למיחשבי' כמוד' בפי' שלא הי"ל פרוזבול ובהכי א"ש מה שהרא"ם איחר לכתוב דין חוב שעבר שביעית עד שהקדים וכתב דיני פרוזבול כולם ובסוף דבריו רצה הרא"ם לפרש שמוט הנחה קאמר ולעולם החיוב נשאר על הלוה ודחה פי' זה ויש בדפוס זאלקאוו עירבוב וצ"ל והא דתנן כשהיא נותן כו' בחובי אני נותן צריך להוסיף "לאו דיבור הוא" דכי אמר כו' ותיקון לשון [תיבות "דיבור הוא" שייכים למעלה] שתיקנו כו' אלא שמוט [תיבת "לאו" שייכא למעלה] מחילה הוא ותו לא מידי

והנה בב"ק (דף צ.) פירש"י ותוס' דשותפין י"ל חלק מיוחד ודוקא גוף לזה ופירות לזה לא מיקרי מיוחד ולפי' צ"ל בסוטה (דף מג:) דכרם של ב' שותפין נמי בגוף לזה ופירות לזה קאמרינן. אמנם ברמב"ם הל' מלכים (פ"ז ה"ו) לא מפרש כן איברא שגם בהל' עבדים (פ"ה הט"ו) אינו מפרש כרש"י ותוס' ועיין בלח"מ שם. ועיין ב"ח יור"ד (סי' רס"ז אות כג) ודבריו נגד דברי התוס' ב"ק ד"ה כמאן ולענ"ד השמיט הטור יו"ד דעת התוס' ותפס שיטת הרמב"ם ז"ל: והנה לפירש"י ותוס' בב"ק היה מקום ליישב מה שהק' ביומא (דף יב) דירושלמי לא קאמר אלא דשותפין לא הוה מבורר אבל מיוחד דשותפין נמי מיקרי גם למש"כ הכ"מ בהל' מלכים דבית השותפין מיוחד הוה משא"כ בכרם ג"כ מתיישבת קו' זו אך לפ"מ שהביא הלח"מ שם מירושלמי שמדמה בית לכרם ונקטינן דלא כרש"י ותוס' ב"ק צ"ע וי"ל דמה"ט לא הזכירו הפוסקים דבעי' קרקע מבוררת. וע"ד הירושלמי דאין כותבין פרוזבול על קרקע של שותפין צ"ע מהא דכותבין לאיש על נכסי אשתו והא לא הוה מיוחד וגרע משל שותפין ולרמב"ם וטור הוה כשל שותפין ועכצ"ל דלא גרע מערב ובע"ח של לוה וה"נ בשותפין

סימן ב אלמן ואלמנה עשו ביניהם כתב בערכאות איך שבקרב הימים ישאו זא"ז ושהאלמן נותן להאלמנ' אלפים זהו' במתנה וזמן פרעונם יהיה לאחר מותו כשימות הבעל בחיי' ולאחר הגירושין באם יהי' פירוד ביניהם ובאחרונ' נאמר שהאשה פוטרת את יורשיו מהמגיע לה ע"פ דיניהם להעמיד סך מסויים שיהא הפירות לצורך פרנסתה לימי חיי' באשר כבר התרצה בסך המתנה אלפים זהו'. ובהן בלבד מספקת א"ע וכי אין עליו שום חיוב לזון את בתה מבעלה הראשון והנה אחר הנשואין הביאה לבית בעלה השני בתה מבעלה הראשון והיתה מתפרנסת מנכסי בעלה השני לכל צורכי' וכפי דברי היורשים וטענותיהם הי' זה ע"י קטטות ומריבות עם בעלה השני ולפעמים באו הדברים עד הכאה ממש. וכהיום שמת הבעל בחיי האשה באה האלמנ' עם היורשים לפני ב"ד ותבעה האלפים זהו' דמי המתנה בלבד. ומורה א' הורה לשלם לה האלפים זהו' גם ק"ס זהו' כתובת אלמנה וכמדומה פ' זהו' לפרנסה. ועל שטענו היורשים לנכות מה שהוציא אביהם על פרנסת הבת הורה שתביעתם על הבת ועל האם אין לכם כלום ולפי שלענ"ד היה ראוי לפשר ביניהם הנני מעלה על הספר מה שצ"ע בדין זה וה' יאיר נרי ויגל עיני בתוה"ק

א הנה בשטרי ערכאות בעי' שיהיה חתום עליהם השופט הממונה מהמלך עי' (סי' ס"ח) ובשטרות הנהוגים בזמנינו חתום סופר ממונה מהממשלה שמלוה הקיסר יר"ה ודינא דמלכותא דינא ומש"ה כשר שטר שנעשה ע"י סופר המלך ובימינו הדין להכשירם אלא שי"ל דוקא בסופר ממונה מהמלך מהני דינא דמלכותא להכשירם דודאי לא ישקר שירא לנפשו מחמת מלך אשר בצדק ובמשפט יעמיד ארץ אבל בסופר ממונה משופט ולא מממשלה יר"ה שאינו ירא כ"כ פן לא מהני שכן חילק הר"ם פדואה בתשו' (סי' נד) ועי' שו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקי"ד) שכתב וכתב עליו השופט הגדול או אחד מהממונים מתח"י וצע"ג. גם במ"ש מכח דד"מ יש לעיין במ"ש אות ב' אמנם בדרכי משה (סק"ה) עמד ע"ד הרמ"פ שדבריו (בסי' נג) [צ"ל נ"ד] סותרים למש"כ (בסי' מז) דאין לפסול בכתב סופר ממונה מהשופט אע"ג שלא נתמנה מהמלך כיון דאיכא מנהג להכשירם. ומכח זה כתב הד"מ שדבריו (בסי' נד) היינו היכא דליכא מנהג להכשיר בכה"ג ולפ"ז היה מקו' להכשיר שטר זה. אלא שצריך לחקור על המנהג אצל גדולי ישראל ועל הסופר אם לא נחשד בענין זה עי' (סי' סח) אם בעי' בירור להכשיר או שיהיה לפסול

אמנם אחר בקשת המחילה מקדושת תורת הרמ"א ז"ל והעיון בדברי הרמ"פ נלע"ד (שבסי' מ"ז) שהי' לבטל השובר הנכתב בערכאות ולהוציא ממון לא סמך לחלק בין סופר ממונה ממלך לממונה משופט. וז"ל שם וכבר היה אפשר כו' לומר שהסופרים האלו הם ממונים מפי השופטים ואינם נוטרי"א ממונים מן המלכות כו' אמנם הדבר קשה עלי להשען על אלה ולהוציא ממון מטעם זה לבד ולפסול כל שטרי ערכאות הנוהגים עתה בארצות אלו עכ"ל מבואר דמשום שהיה להוציא ממון מהמוחזק לא רצה לסמוך אבל (בסי' נד) שלא הי' להוציא ממון כי אם להחזיק ולבטל המתנה שנעשה ע"י סופר ממונה מהשופט סמך על חילוק זה ולזה רמז (בסי' מז) שהרי בכל ספרו לא נמצא עוד זכרון מדין זה דמה שכ' הד"מ (דבסי' נד) איירי היכא דליכא מנהג להכשיר. הנה קשה לענ"ד לומר שהי' בימיו שינוי מנהגים במקומות שמשם נשאלו השאלות ההן מה שאין מזה שום רמז וזכרון

ולכאורה הבאתי ראיה לחילוקו של הד"מ ז"ל שהרי בתשו' (סי' ס) שכ' ג"כ לבטל שטר מתנה כזה לא הזכיר סברא זו שאין הסופר ממונה מן המלך. ולדברי כיון שגם שם היה לבטל המתנה ולא להוציא ממון הו"ל לצדד ג"כ מכח דין זה משא"כ לדברי הד"מ ז"ל י"ל דשם הי' המנהג להכשיר שטרות כאלה כמו שיש להסביר קצת בדבריו ז"ל אמנם הרואה יראה דלפי (שבסי' ס) היה