אגודת אזוב מדברי קסז

בדקדוק כל כך. ובתומים (סקכ"ב וסקכ"ג) נקיט בפשיטות שמוסר סתם וצ"ע: ורגע אדבר שמדברי בעה"ת (סי' יז) למדתי שסובר שצריך להקנות להדיינין הקרקע שיקנו השטרות אג"ק ושוב ראיתי בב"י שהעיר בזה (באות כ"ד) ועיין בתומים (ס"ק כה)

והנה על מ"ש הרמ"א (סוף סעיף כ) בשם המרדכי שיכול לומר שלא בפני הדיינין וכ"ה בלבוש כתב התומים (סקכ"א) שצ"ע דא"כ למה נתלבטו הפוסקים אי בעי' ב"ד מומחין הא לא אלמן ישראל מב"ד מומחין ולענ"ד י"ל דודאי אי עביד הכי מהני' לכל הפוסקים ותדע שהרי התומים ע"ד היש מי שכ' במחבר (סעי' כא) שתיק ולא כתב שצ"ע במה דהוה שלא בפני הדיינים עי' באורים (סקמ"א) דאלת"ה הדרא קו' עדים ודיינים למה לי בדיינים סגי ותיקשה א"כ מאי תלבעו הפוסקי' וצ"ל שרק בלא עשה כן וכתב בפני ב"ד שאין מומחין נחלקו אם נפקע או לא ומש"כ עוד על מה שדחה המרדכי דברי רי"ח מהירושלמי דאפי' נתונין ברומי שעל הב"ד קאי וכתב דהר"ן מפרשו על השטרות ושכן משמע לשון נתונין לענ"ד גם בזה י"ל דהר"ן ז"ל לא בא לשלול הפי' שעל הב"ד שגם לפי' שעל הב"ד דינו של הר"ן מוכרח דלא בעי' מסירת שטרות לב"ד ומשום דלהר"ן על הב"ד והשטרות קאי נקיט לפי' על השטרות דאי נימא דרק אשטרות קאי לפי' הר"ן קשה מאי קמ"ל השתא על מלוה ע"פ כותבין על שטרות שאין בידו מיבעי' ועי' תומים (סקכ"ב) מ"ש על קו' הסמ"ע על הרמ"א (סוסעי' י"ט). ודקדוק לשון נתונים לענ"ד יתפרש עם מה שיש לדקדק עוד מ"ש דנקיט רומי. ונלע"ד דקמ"ל אפי' נמסרו למנכו' והב"ד נתונין במאסר ברומי מקום המלכות בימיהם יכולין למסור להם חובות ואלימי לאפקועי ממונא ולישנא קלילא נקיט שלא להזכיר דבר רע. [ולפי' הר"ן י"ל דקמ"ל שאפי' נמסרו השטרות כעת ביד המלכות שעפי"ז י"ל דשטרות בכה"ג גריעי ממלוה ע"פ לא אמרינן השתא אבד מלוה כבר כל זכותו ולא מצי מכתב פרוזבול ואי אהדרי לידי' בתר הכי הנהו שטרי לא מהני להו ההוא פרוזבול קמ"ל] באופן שמלשון נתונים אין לדקדק כפי' הר"ן דוקא ודלא כפי' המרדכי ושי"ל דגם הר"ן אינו חולק על פי' המרדכי ושעל שניהם על הב"ד ועל השטרות קאי והר"ן דקאי בשטרות נקיט להו אע"ג דהוה מצי למידק מילתי' אי הוה נקט לפרש שעל הב"ד קאי שוב ראיתי במרדכי פ' השולח (סי' ש"פ) שדברי הר' יחיאל אינם בפירוש רק שהקשה למה יהא נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד הא אם ב"ד גדולי הדור רחוקים ממנו [במקום "או" צ"ל "אז" או צ"ל "ודאי"] אמר שקר וע"ז כתב המרדכי דלא איכפת לן בריחוק הב"ד. וי"ל דגם הרי"ח מודה לדינא דלא איכפת לן בזה אלא דהוה ק"ל דבכה"ג מסתבר דשקר קאמר ולמה יהא נאמן והמרדכי השיב דלא מוכחא בזה דמשקר ועי' בב"ח אות כ"ב ואין הכרע שחובר דרמב"ם חולק על המרדכי ושראוי להחמיר כמותו אלא דפליג דבעי' דוקא כלשון המשנה אבל מודה דלא בעי' בפני הדיינים דוקא ודלא כמו שנראה מלשון כנה"ג הגהות ב"י (אות מב). ולכאור' מדברי המבי"ט שהביא בכנה"ג יש סתירה לדברי המבי"ט שמביא בכנה"ג הגהת הטור (אות לא) ועיינתי בגוף תשובת המבי"ט וראיתי שכל דבריו מתאימי' תחלה כתב לשלוח לב"ד ע"י עדים ושוב כתב דגם שלא בפני ב"ד מהני ומתחל' שכ' לשלוח ע"י עדים היינו באין יודעים לכתוב הפרוזבול ועיין בפ"ת (סק"ה) הביא מתשו' חתם סופר (סי' נ) שהעיד על מורו החסיד שמסר דברים לפניו וחד דעמי' והיינו בתורת עדים אלמא לא בעי' בפני ב"ד דודאי מורו החסיד לא הי' מעייל נפשי' למסור לכתחל' לשני דיינים ובתורת עדות מסר לפני הב' לב"ד של ג' גדולי ישראל שלא בפניהם ובזה כבר לא קשה איך עייל נפשי' לעשות שלא כרי"ח שכבר כתבתי שאין הכרע שרי"ח גופיה לא ס"ל דמהני אלא שהק' דמסתבר ששקר אומר

ויש להעיר כשאומר שלא בפני הב"ד היכא ידעי הב"ד לאפקועי ממונא ולכאורה רצ"ל שתקנתו של הלל הי' שבמסירת דברים לב"ד הפקיע הלל את ממונו ומש"ה לא בעי' שידעו הב"ד ממסירת הפרוזבול אמנם ע"פ הסברא דהלל נמי לדרי עלמא תיקן אין הכרח לומר דס"ל שהלל הפקיע ממונו אלא שתיקן שהב"ד בזמנם יפקיעו דכולי האי לא הי' מפליגים באיבעיא על סברת לדרי' תיקן אלא שבאמת זה תליא בפלוגתא אם ב"ד דאלימי כב"ד דר' אמי ור' אסי בעי' שהם יפקיעו או סגי בב"ד כל דהוא דבקיאי בדין פרוזבול ומתקנת הלל הפקיע הממון א"כ למה דבעי' לחוש למיבעי ב"ד דאלימי לאפקועי שצ"ל שהב"ד כעת הם המפקיעי' קשה בשלא בפניהם מנאי ידעי לאפקועי. ואולי י"ל דהוה כלב ב"ד מתנה ומסקי אדעתייהו להפקיע לכל מי שיכתוב פרוזבול על שמם. ולכאור' רצ"ל דבאנו לדין ברירה בשביעית בזה"ז דרבנן: שוב נתיישבתי דאינו בדין ברירה כלל כיון שאין זה ספק שמתברר אח"כ ושמברר על למפרע רק שעתה הדבר בספק ושוב יודע לנו ויתגלה שלא הי' ספק והרי זה כשינוייא דר' יוחנן בעירובין (דף לו:) וכבר בא חכם ועיין בפירש"י שם: והנה בעל הפרוזבול אמר לי שלא הצריכוהו הב"ד להגיד לפניהם מסירת חובותיו ועיין בפ"ת (סק"ג) שהביא בשם החת"ס שתחל' כתב שצריך להגיד בפיו כדבעי' אמירה בפה ביבם ויבמה. אלא שבסוף כתב דיכתוב לב"ד וע"י כתבו יכתבו הב"ד הפרוזבול והיינו דאמירתו לב"ד בפה בלא כתיב' מהני וגם כתיבתם של הב"ד מהני בלא אמירתו בפה רק בגילוי דעתו ומ"ש הסמ"ע בס"ק ל"ח דמוסרני לכם הוא לשון המלוה אין ר"ל שבעינן הגדה בפה דוקא אלא שזה רצונו. ולפמש"ל צ"ל דבנידון החת"ס לא הוה עדים חתומים על הפרוזבול הנשלח לב"ד ולמדתי מדבריו דס"ל שיש מקום לומר דהוה כתיבה כדיבור אלא דהוה שלא בפני ב"ד דאע"ג דלא בעי' שיהי' ההגדה או הכתיב' בפני ב"ד בפני עדים עכ"פ בעי' והרמ"א בהעתקתו דברי המרדכי נמי בשאמר בפני עדים מיירי: והגה מהא דהשאילו והשכיר לו מקום לתנור וכיריים כותבין עליו פרוזבול שהביא הפ"ת (סק"ד) קו' השואל ותשו' רבינו חת"ס (סי' נ) דרק הדר בחצר חברו שלא ברשות או סמוך על שלחן ודירת אחר אין כותבין עליו משמע כשיטת וטעם רש"י דהטעם משום דלא שכיח להלוות לאלו דלשיטת וטעם הר"ש משום דקרקע כגבוי מה מהני גביית מקום המושכר ומושאל בשלמא קרקע כ"ש י"ל דאין אונאה או גובה וחוזר וגובה משא"כ בשאול ומושכר וא"ל משום דעכ"פ הוה כמשכון דהא המחבר (בסעי' יב) פוסק דרק כנגד המשכון אינו משמט ושיש מי שאומר שאף היתר אינו משמט ועיין בכללי הפרימ"ג בהקדמה ליור"ד בשם הש"ך (סי' רמב) וא"ל דזה חשיב שסותם במק"א כהי"א. ועיין תומים (סקי"ד) מ"ש ביישוב שיטות היש מי שאומר ואין זה עולה להשאילו והשכיר לו מקום ולמה שהקשה התומים (ס"ק כ"ב) מוקדם למה כשר לרש"י י"ל דמשום שיוכל לברר שהיו קרקעותיו מכורין בשעת כתיב' ובשביל חשש שלא יתברר לא מיפסל כיון שהמקרה במידי דלא שכיח לחוש לגברא דסמוך על שלחן אחר או דר שלא ברשות בחצר חברו ומש"ה לא מיפסל. ובלא"ה כבר כתבתי שצריך לפרש הלוין ונסתלק הדוחק של התומים: והנה בירושלמי מחלק בין קלח א' ובין אריסין ושותפין דחלק מבורר בעי' [ועי' ב"ק (דף צ.) וסוטה (דף מ) דכספו עבדו וכרמו ממעט שותפין] משמע קצת כר"ש ובשאין מבורר לא הוה כגבוי דלרש"י מה איכפת במה שאין מבורר וצ"ע ביומא (דף יב.) לאחוזה כו' יצא שאין מיוחדין לו וקשה א"כ דשותפין לא יטמא שאין מיוחד עפ"י הירושלמי שהבאתי. ואולי י"ל דלא שכיח להלות למי שאין חלק קרקעו מבורר. ועפ"ד הירושלמי מיושב קו' השואל בחת"ס שהבאתי. וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים שצריך חלק קרקע מבוררת

ורגע אדבר שיש להסתפק אם כותבין פרוזבול בליל' דלא הוה זמן משפט. ואם נכתב ביום ונמסר לב"ד